נעלמה האהבה הרומנטית? לגישת האימגו יש פתרון

שלום לכם,

מי לא חולם על האהבה האחת ויחידה, מבן זוג אוהב, תומך ומפנק? שהרי כולנו כמהים למצוא בן זוג שבמחיצתו נרגיש בטוחים, אהובים, חשובים ובעלי משמעות וערך. אז למה זה כל כך קשה?

אין צורך לארוז מזוודה ולעזוב את הבית או את הקשר בכל פעם שיש מריבות וכעסים עם בן הזוג. התסכול והסכסוך הזוגי הינם הזדמנות נכונה לצמיחה אישית וזוגית ע"י הבנת הצרכים ההדדיים ומקורותיהם.

התשובה לקשיים שלנו בזוגיות נעוצה בילדותנו. עפ"י גישת האימאגו שפותחה ע"י ד"ר הנדריקס, אנחנו בוחרים את בן הזוג שלנו, בצורה לא מודעת, עפ"י דימוי ("אימאגו" בלטינית) המוטבע במוחנו , המבוסס על הורינו או אלה שגידלו אותנו, על החיובי והשלילי שבהם, מתוך משאלה לא מודעת לרפא את פצעי ילדותנו.

הבחירה נעשית ע"י הלא מודע אשר יש לו תוכנית ריפוי עבורנו על מנת להחזיר לנו את מלוא הפוטנציאל וכוח החיים שבתוכנו, את החלקים האבודים שלנו וע"י כך את השלמות הטבעית שהיתה לנו עם לידתנו. במהות שלנו אנו שואפים לחיות כבני אדם שלמים עם מלוא הפוטנציאל שלנו. הלא מודע מתביית על האדם אשר תואם את תמונת ילדותנו ומזכיר לנו את הורינו או אלה שגידלו אותנו ובאמצעותו אנו מקווים לקבל את כל מה שלא קיבלנו מהם וע"י כך נרפא את פצעי ילדותנו.

הבחירה נעשית בשלב ההתאהבות הרומנטית, בו אנו חשים את ה'קליק' או את המשיכה החזקה לבן הזוג. הלא מודע מזהה מישהו המתאים לאותו הדימוי במוח שלנו ואז מופרשים בגוף הורמונים המשפיעים עלינו כמו סם. יש תחושה של התרוממות רוח ושלימות. הכול נראה נהדר. יש תשוקה ואנרגיה, מחוות גופניות, כינויי חיבה, פינוקים, חיזורים ובילויים. בני הזוג רוצים להיות ביחד בכל רגע, מרגישים שמכירים מאז ועולם ויש להם תחושת ביטחון. הם מסונוורים ואינם רואים כלל את תכונותיו השליליות של בן הזוג.

למעשה, ההתאהבות הרומנטית היא אשליה שאנו אוהבים את בן זוגנו כאדם בזכות עצמו. אנו מצפים שאהובנו, כמו הורינו, ייתן לנו את כל מה שחסר לנו באמצעות הקשר. ההתאהבות הרומנטית היא בעצם פנטזיה ילדותית לסיפוק ומילוי הצרכים שלנו.

כשמתחילה המחויבות לחיים משותפים ולנישואין, האשליה מתחילה להתנפץ. בן הזוג כבר אינו מעניק לנו את כל מה שאנו צריכים וזקוקים כמו שחשבנו. חשוב לדעת שאהבות כאלה אמורות לדעוך. השפעת הסם פגה ופתאום אנו רואים את בן הזוג עם תכונותיו השליליות, שהן כה דומות לאלו של הורינו ומתחיל מאבק הכוח.

תחושת הביטחון בקשר דולפת וכל אחד מבני הזוג מנסה להחזיר לו את מה שהיה לו, לשנות ולהתאים את בן זוגו לציפיות ולצרכים שלו. מתחילים הכעס, המריבות, הביקורת, ההאשמות ההדדיות, הבכי, התרחקות והסתגרות. כל אלה הם בעצם הצעקה של הילד הפנימי למילוי צורך שלא סופק.

בשלב זה, רבים חשים כישלון בבחירת בן הזוג, ייאוש ואכזבה ולעיתים, מפרקים את הקשר ומתגרשים. אם הם לא יבינו את מניעי בחירתם הנובעת מפצעי ילדותם, לא מן הנמנע שכשהם יתחתנו שוב, גם אם זה יראה להם שונה הפעם, הם עלולים למצוא את עצמם בדיוק באותו מקום. אחרים נשארים בנישואין, אך חשים תסכול רב. חלקם מוצאים פתחי מילוט שונים כדי להמשיך את הנישואין כגון, מאהבים, עבודה או עיסוקים אחרים בבית או מחוץ לבית, אך מרגישים חוסר סיפוק תמידי.

הסיכוי לפתור את הסכסוך הזוגי היא הישארות בקשר תוך הבנת כאבי העבר מהילדות ודרכי ההגנה וההסתגלות, הן שלנו והן של בן זוגנו. הבנה זו יוצרת אמפטיה הדדית, כבוד והערכה ומאפשרת לנו להעניק אחד לשני את מה שאנחנו זקוקים לו. תחושת הביטחון בקשר עולה, הפעם עם מודעות, ואיתה עולה תשוקת החיים, האנרגיה והרומנטיקה. זו מתנה כפולה - ריפוי פצעי בן הזוג ובו זמנית - צמיחה אישית של עצמנו וכל אלה מביאים לקשר זוגי מספק, בטוח ומהנה.

בעיניי ומניסיוני הרב בשטח, הגישה הזו מדהימה ויש לה השפעה עצומה על חייהם של בני הזוג ועל איכות הקשר הזוגי. אחרי זמן רב של תסכול חוזרת האהבה, ההתרגשות והרומנטיקה לחייהם וחוזר להם הניצוץ בעיניים.

רוצים להחזיר את האהבה לזוגיות? קבלו במתנה את סדרת הטיפים "איך לאהוב את בן זוגכם" !!

לחצו על הקישור וכבר יגיעו אליכם למייל טיפים בעלי ערך רב שיעזרו לכם להחזיר את האהבה, הביטחון והתשוקה לזוגיות.

שלכם

אריאלה

מנהלת מכון רעות - לטיפול זוגי, אישי ומשפחתי

פסיכותרפיסטית ומטפלת זוגית

איך לעבור נכון את תהליך הגירושין

שלום לכם,

גם לכם כבר אמרו פעם ש"לא רק צריך לדעת עם מי להתחתן אלא גם עם מי להתגרש?" - לא סתם אמרו. גירושין זה לא תהליך פשוט של מה בכך ומעורבים בו הרבה אנשים ורגשות רבים וסוערים.

רבים מהזוגות הנישאים מאהבה חולמים על אהבת נצח ומתכננים את עתידם המשותף למשך חיים שלמים. רבים מהם לא העלו על דעתם שהם ימצאו את עצמם על מדרגות הרבנות בתוך הסטטיסטיקה של כ- 30% מהזוגות המסיימים נישואיהם בגירושין. נראה שהיד קלה היום יותר על הגירושין מבעבר.

זוגות רבים מתלבטים לא מעט האם לשים קץ ליחסי נישואין כושלים או להמשיך בקשר, בתקווה שמשהו ישתנה. לעיתים קרובות, ההחלטה היא קשה ולא פשוטה. גורמים רבים מעורבים בהחלטה זו והופכים את הדילמה למורכבת מאוד.

אף אחד לא נהנה לסבול בזוגיות שלו. הרצון להיות מאושרים הוא זה שגורם לרבים, הנמצאים בקשר לא מספק, לסיים את הקשר ולחפש את האושר במקום אחר. לעומת זאת, יש רבים שממשיכים לאורך שנים לדבוק בקשר זוגי כושל, למרות שהם לא מאושרים עם בני זוגם ולעיתים, אף סובלים מאוד בקשר.

גירושין ופרידה הם משבר נפשי. זהו תהליך של אבל על חוויות משותפות שצברו ביחד ולא יהיו יותר, על אובדן החלום והציפיות לעתיד משותף, פחד מעתיד לא נודע, הפחד מבדידות וקשיי הלבד, כולל קשיים כלכליים, כשלא מובטח רק עתיד וורוד.

בעיקרון, אנשים בעלי ביטחון ודימוי עצמי גבוה, עצמאיים, המאמינים ביכולותיהם ובכוחותיהם הנפשיים וכאשר יש להם מקורות תמיכה ממשפחה ומחברים מסוגלים להתמודד ביתר הצלחה עם סיום קשר זוגי המאמלל אותם ולפתוח דף חדש בחייהם, כולל התמודדות עם הלא נודע וחוסר הוודאות שיש בעתיד. ככל שיש תלות נפשית הדדית גדולה יותר בקשר הזוגי ומתמלאים צרכים קיומיים, לעיתים, לא מודעים, יש קושי גדול יותר לסיים את הקשר.

בעידן המודרני של היום בחברה המערבית יש יותר לגיטימציה להתמקד בעצמי, באני האינדיבידואלי, באושר הפנימי ובצרכים האישיים מאשר היה בתקופות קודמות, בהן הייתה מחויבות למסגרת המשפחתית, לצרכים של הקבוצה, לחברה ולנורמות החברתיות שהיו נהוגות פעם. היום האנשים יותר מחפשים את המימוש וההגשמה העצמית, סיפוק ומיצוי הפוטנציאל האישי ויש רשות חברתית ואישית גדולה יותר מבעבר לתת מקום לשאיפות, הכמיהות והמשאלות האישיות.

לכן, כאשר האנשים לא מרגישים סיפוק ואושר בנישואין הם יוצאים לחפש אותו במקום אחר.

קבלת ההחלטה, לעיתים, הינה מורכבת וקשה ומלווה בהתלבטויות ודילמות רבות. כמו כן, מלווים אליה פחדים, כעסים ותסכולים רבים הבאים לידי ביטוי במריבות בלתי פוסקות, ניכור והתרחקות, האשמות ופגיעות הדדיות. גירושין הוא משבר נפשי כואב ממילא ואין צורך להוסיף עליו מאבקים מכוערים ומיותרים, שישאירו את בני הזוג וילדיהם פגועים וניזוקים מאוד, הן נפשית והן כלכלית, מתהליך קשה וטראומטי, שייקח לכולם זמן רב להתאושש ולהחלים ממנו.

משנתקבלה ההחלטה להתגרש כדאי לבצע אותה בדרך הראויה ביותר שתמזער את הנזקים ככל האפשר, במיוחד כשבני הזוג צריכים להמשיך לשתף פעולה כהורים למען התפתחותם התקינה של ילדיהם.

אם אצלכם הכל בסדר, (טפו טפו טפו), ושכך יישאר, הרי הדברים פחות רלוונטים לכם. אך, אם לצערי, הזוגיות לא כל כך צולחת וניסיתם כבר הכל לפני ההחלטה להתגרש או יש לכם חברים, בני משפחה ואחרים שהחליטו להתגרש, הכנתי לשם כך את עשרת הדיברות כיצד לעבור נכון את תהליך הגירושין.

1. בדקו אם אכן אתם באמת רוצים לסיים את הקשר הזוגי, האם אין יותר דברים טובים בקשר עבורכם והאם עוד ניתן לשפר את הזוגיות עם גישה שונה או עזרה מקצועית.

2. היו בטוחים ושלמים שעשיתם כל מה שבאפשרותכם על מנת להציל את נישואיכם. לא כדאי להיחפז ולמהר להתגרש כדי לא לגלות אחר כך שעשיתם טעות. גם משבר בנישואין יכול להיות הזדמנות לשינוי חיובי בקשר הזוגי.

3. אל תשתמשו באיום הגירושין אם אינכם מתכוונים לכך. בני הזוג יכולים עוד לקבל את האיום ברצינות ולממש אותו.

4. סיימו את הקשר, ככל שניתן, בהסכמה, כבוד והערכה ללא מלחמות נקם מיותרות ויקרות. ממילא כשיש ילדים צריכים להמשיך את הקשר בהורות משותפת. גלו נדיבות לב וחפשו את דרך הפשרה. הגישור לגירושין בהסכמה מסייע לפתור את הקונפליקטים וחילוקי הדעות בדרך מכובדת והוגנת לכל הצדדים.

5. בשעת משבר אפשרו לעצמכם לקבל תמיכה ועזרה מחברים ומבני משפחה. עם זאת, אל תתנו למכריכם וקרוביכם להעצים את הקונפליקטים ביניכם לבני זוגכם .

6. תנו לעצמכם רשות להתאבל, להיות חלשים, לבכות אם צריך ולהרגיש גם רגשות קשים כגון צער, עצב, פחד, חוסר אונים וכד'. זה לא בושה להרגיש רגשות כאלו במצב משברי כזה.

7. גירושין הם לא רק צעד רשמי טכני. יש צורך להיפרד רגשית מבן הזוג, מהדברים הטובים שהיו בקשר ומהדברים הרעים שהיו. אם יש צורך, קחו לעצמכם עזרה מקצועית לסיים באמת את הקשר. שכן, ללא כן, לא תוכלו ליצור בעתיד זוגיות חדשה מוצלחת.

8. אם יש לכם ילדים, זכרו שגם הם עוברים משבר וזקוקים לעזרתכם ותמיכתכם. אל תשתמשו בהם כנגד בן/בת הזוג ואל תכפישו אותו . שמרו עבורם על כבוד בן הזוג.

9. תנו לעצמכם זמן להירפא. אל תרוצו לחפש מיד זוגיות חדשה. מצאו עניין בעבודה, בעיסוקים שמעניינים אתכם, צאו לבלות עם חברים. גלו מחדש את יכולותיכם, כוחותיכם הנפשיים ומשאלותיכם. תנו ביטוי לחלומותיכם ולרצונותיכם וגלו עולמות חדשים.

10. סוף הוא תמיד התחלה חדשה. עשו התבוננות פנימית ולימדו על עצמכם. קחו אחריות על תרומתכם לכישלון הנישואים כדי להעלות את המודעות העצמית שלכם שתעזור לכם ביצירת השינויים הנחוצים לקראת קשר זוגי חדש. קחו את המשבר כהזדמנות לגדילה וצמיחה אישית. צפו ללא נודע. יש משהו עבורכם בעתיד. גם אם יש קשיים בדרך, הם בדרך כלל נפתרים . תהליך הגירושין והריפוי דורש זמן.

בהצלחה!

אריאלה

מנהלת מכון רעות - לטיפול זוגי, אישי ומשפחתי

פסיכותרפיסטית, מטפלת זוגית ומומחית בשליטה וניהול כעסים

נ.ב. אם גם אתם רוצים לשמור על זוגיות טובה, לחצו על הקישור וכבר תגלו את כל הסודות איך לשלוט ולנהל ביעילות את הכעסים שלכם.

למה קשה לוותר על הכעס, לסלוח ולבקש סליחה?

שלום לכם,

אנחנו עומדים בשערי יום כיפור ועל מטרתו של יום הכיפורים כותבת התורה :
"וְהָיְתָה לָכֶם, לְחֻקַּת עוֹלָם: בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת-נַפְשֹׁתֵיכֶם, וְכָל-מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ--הָאֶזְרָח, וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם. כִּי-בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם, לְטַהֵר אֶתְכֶם: מִכֹּל, חַטֹּאתֵיכֶם, לִפְנֵי ה', תִּטְהָרוּ."

הרמב"ם בהתאם מגדיר את יום כיפור כ"זמן תשובה":

"יום הכיפורים הוא זמן תשובה לכול, ליחיד ולרבים, והוא קץ מחילה וסליחה לישראל. לפיכך חייבין הכול לעשות תשובה ולהתוודות, ביום הכיפורים.".

ביום הזה אנחנו עורכים חשבון נפש ומבקשים סליחה וכפרה על חטאים שבין אדם לאלוהים ובין אדם לחברו.על פי חז"ל, האל אינו יכול לסלוח על עבירות שבין אדם לחברו אלא אדם צריך לפייס את חברו ולרצות אותו. כתוצאה מכך, לקראת יום כיפור נוהגים אנשים לבקש סליחה איש מרעהו.

שני פנים לסליחה, לבקש סליחה וגם לסלוח. לאנשים רבים קשה בשני המצבים.

לרבים מאתנו קשה לסלוח ולא פחות קשה לבקש סליחה, להגיד שאנחנו מצטערים. זה נתפס בעיני רבים כחולשה. נדמה לנו שיראו את חולשותינו וזה יפעל נגדנו, יפסיקו להעריך אותנו, ינצלו אותנו וניפגע שוב. אחדים מאיתנו אף מתביישים בחולשותיהם וברגשותיהם. אנחנו עושים מאמצים רבים להיראות חזקים, להסתיר את חולשותינו ופחדינו כדרך הגנה על עצמנו. אנחנו לובשים את חליפת ההישרדות כדי להימנע מהרגשות הכואבים שלנו.

לא פחות קשה לרבים מאיתנו והוא לסלוח למי שלדעתנו פגע בנו. יש משהו מפתה להישאר בכעס, לאחוז בו ולא להרפות ממנו. הנה כמה סיבות:

זה מפתה להמשיך לכעוס כי כשאנו כועסים אנו מוציאים רגשות קשים שהם בדרך כלל מלאי עוצמה ואנרגיה גדולה. ביטוי הכעס מאפשר לנו השתחררות מרגשות אלו ונותן לנו תחושת פורקן גדולה, הקלה ורגיעה. תהליך של משהו נבנה, מתעצם ומשתחרר- יש בו גם תענוג והנאה.

בנוסף על כך, כשאנחנו כועסים על האחר, אנו רואים את השלילי שבו, את הדברים שאנחנו לא אוהבים בו, אנחנו עסוקים בהסתכלות שלנו עליו ובהתנהגותו המכאיבה והפוגעת ובכך אנחנו נמנעים מלבחון את עצמנו ולהתבונן בהתנהגותנו ובדברים שבנו שאנחנו לא אוהבים, איתם אנחנו לא רוצים להיפגש.

לרבים יש תפיסה שאם אני כועס, אני לא כואב ( שזו אשלייה, כמובן)

הכעס הינו מכסה לשלל רגשות בלתי נסבלים עבורנו כגון, בושה, פחד, חוסר אונים, נחיתות ועוד, שאנו מנסים להימנע מהם. אם נוותר על הכעס ניאלץ להיפגש עם הכאב בצורה ישירה, עם רגשות אלו. לכן, יותר קל לנו להשליך את החלקים האלו על מישהו אחר באמצעות הכעס מאשר להסתכל בעצמנו.

יוצא איפוא, שהכעס מאפשר לנו להרגיש את עצמנו טובים, נחמדים ואילו האחרים- נתפסים כרעים וכ'לא בסדר'. הפיצול הזה נותן לנו הרגשה טובה וצודקת, המטשטשת לנו את החלקים הבלתי נסבלים בתוכנו, אותם אנו מתקשים לשאת ולהכיל בעצמנו. ע"י כך, אנו נמנעים מתחושת הכאב שיכולה לעלות בנו כשאנו רואים חלקים אלו.

דוגמא- לרבים קשה לסלוח לבן זוג שבגד באמון, כמו מי שניהל רומן מחוץ לנישואין, מעל והסתיר כספים, וכד'.

קיים קושי רב לבן הזוג הנבגד לסלוח לבן זוגו. תהליך הסליחה יכול להיות ארוך ומורכב כי הבגידה אולי תיסלח אבל תחושות הביטחון והאמון כבר לא יהיו כבעבר. מידי פעם יכולים לצוץ שוב חשדות וחששות מפני בגידה נוספת. לפעמים, הקושי לסלוח נובע מהפגיעה הקשה, מהחששות מפני העתיד אך גם מתחושת הכוח והשליטה שקיבל הנבגד "הטוב" מול בן הזוג הבוגד "הרע", הנתפס מלכתחילה כאשם שצריך להוכיח מעתה ואילך את חפותו בכל מעשיו. סליחה - פרושה וויתור על הכוח.

לנשים יותר קל לסלוח לבן זוגן ואילו לגברים יותר קשה. נשים נוטות יותר לסלוח או לספוג ולשתוק, לעיתים, מתוך חוסר וודאות מפני העתיד, דימוי עצמי נמוך וחוסר ביטחון, תלות רגשית וכלכלית, חששות מתגובות הסביבה, דאגה לילדים או מאהבה לבן הזוג.

לסלוח לבן הזוג הבוגד בתפיסה זה לכאורה, לתת לו כוח ויתרון עלינו, לשחרר אותו מרגשות אשמה, והרי אנחנו רוצים שהוא יסבול ויכאב וירגיש רע עם עצמו- עונש ונקמה. כאילו אם הוא יסבול, אנחנו נרגיש טוב.

זה כמו לתת לו אישור שעכשיו הכל בסדר, לתת לו אישור שהוא ניצח, הרוויח, בו בזמן שאנחנו מודים שהפסדנו, שאנחנו החלשים ואולי הפראיירים.

אבל אם באמת הקשר עוד חשוב ויש בו עוד כדי להעניק דברים טובים וחשובים - אזי שווה לסלוח באמת. הסליחה יכולה להוות מנוף ליצירת קשר חדש שאולי עוד לא היה כמוהו עד כה ולהפוך אותו לקשר מספק, ומהנה יותר.

כדי לסלוח באמת - רבים זקוקים שהפוגע יבקש סליחה, שיגיד וירגיש מעומק ליבו את הצער והחרטה על הפגיעה שעשה שהוא שיכיר בעובדה שהוא פגע, זה מקל על הנפגע בתהליך הסליחה.

לסלוח באמת - זה להישאר עם עצמנו, עם הכאב האמיתי, להשלים עם המציאות, לראות את עצמנו כאחראים על מציאות חיינו ולקחת אחריות על עצמנו ולהתמודד כבוגרים עצמאיים עם המציאות המתסכלת והמכאיבה , ולהתבונן בסיבה האמיתית שבגללה קשה לנו לסלוח ולהתמודד עם חלקים בתוכנו שאנחנו לא אוהבים, עם הקשיים שלנו ועם מה שקשה לנו איתו, שמכאיבים לנו. עלינו באמת להתמודד עם הקושי להשלים עם הפרידה, לוותר על הפנטזיה על עולם מושלם, להשלים ולקבל את העובדה שהמציאות - אין בה ביטחון מוחלט של 100%, שאנחנו לא באמת מוגנים לחלוטין מפני כאב נוסף, מהצורך הפנטזיוני בפוליסת ביטוח נגד כאב, ועם המשאלה הילדותית שלנו ל"ביחד" לנצח, למיזוג, להבטחת סיפוק הצרכים והקיום.

לסלוח באמת זה להתמודד עם זה שעזבו אותנו, שאנחנו מפחדים להיות לבד, שאנחנו תלויים, לא ראויים ולא שווים, עם חוסר הביטחון, עם תחושת חוסר הערך וחוסר המשמעות, עם הפחד מהעתיד, עם חוסר הוודאות, איך לא להיפגע, איך להישמר מכאב נוסף,

דבר נוסף הגורם לנו להישאר בכעס הוא שהכעס מקנה לנו כוח על האחר, סוג של שליטה, כי אם אני כועס, יש לי, לכאורה, זכות לתבוע ממנו דברים, לגיטימציה לא להתקרב ולסרב לכל דבר הקשור בו. להשאיר אותו אשם עם רגשות אשם וייסורי מצפון ולהשאיר אותו כביכול, בעונש.

לא עולה בדעתנו להבין את הצד האחר. לא עולה בדעתנו שאנחנו נבקש סליחה ממנו.

אבל באופן פרדוכסלי, אם נצליח לעבור ממצב של כעס למצב של הבנה ומחילה נגיע בתוכנו למקום בטוח, משוחרר, זך, נקי ושלם. נחזיר לעצמנו את האנרגיה החיונית שלנו, את השלווה וכתוצאה מכך, הקשר עם האדם היקר לנו יעמיק, יהיה חופשי ופתוח, אמיתי ומספק.

אבל איך עושים את זה? הרי זה כל כך קשה.

הדרך היא לקבל את עצמנו בחמלה ובאהבה, להתחבר לכל המהות הטובה שבנו, לכל הזוהר והאנושיות שבנו, ולאהוב את עצמנו. כי כשאנחנו מקבלים את עצמנו באהבה ומרגישים את הטוב והחוזק שבנו, אנחנו יכולים לאהוב את האחרים ולסלוח להם.

דרך נוספת היא לוותר על ה"רווחים" המדומים. לראות איפה היה החלק שלנו, התרומה והאחריות שלנו על המצב. להבין את השני ולא רק להרגיש את הפגיעה והכאב של עצמנו.

אז למה כדאי לסלוח ולוותר על הכעס?

- כי להישאר עם הכעס זה להעניש את עצמנו בלבד.

- כי כשאנחנו נשארים עם הכעס אנחנו חיים בעבר וכשכל האנרגיה ותשומת הלב שלנו ממוקדים בעבר אנחנו למעשה, לא חיים בהווה במציאות העכשווית ומפסידים את מה שההווה יכול להעניק לנו ולא חווים אותו עם כל היכולות והחושים שלנו ונשארים תקועים בתוך עצמנו. הסליחה שלנו לעצמנו ולאחרים משחררת את החסימות של עצמנו.

למשל, אנשים שנבגדו ונפגעו ע"י בני זוגם, אם הם לא ימצאו את הסליחה שבתוכם, הם לא יוכלו להשתחרר מהאירוע והוא יהווה חסימה בהמשך החיים שלהם בתחומים שונים.

יכולים להיות אלה שלא יפתחו את ליבם יותר לבן זוג חדש ולא יתנו לעצמם להיות שוב בקרבה ובאינטימיות, או לא יתנו לבן זוג חדש להיכנס לחייהם ויישארו לבד והם לא ירגישו שוב את התשוקה, הריגושים, האהבה, השמחה וה"ביחד". הם אומנם יהיו מוגנים ובטוחים אבל לבד ועדיין כועסים וכואבים.

- כדאי לוותר על הכעס ולסלוח כדי להשתחרר מהרגשות הקשים שלנו, מהרעל שנמצא בתוכנו, מהכאב שיש בנו. לשחרר את עצמנו באמת ממה שהכאיב לנו.

- כדאי לוותר על הכעס ולסלוח כי זה משפר את היחסים שלנו עם האחרים וממיס את הקונפליקטים שיש לנו איתם.

אז כאמור, אם נצליח לעבור ממצב של כעס למצב של הבנה ומחילה נגיע בתוכנו למקום בטוח, משוחרר, זך, נקי ושלם. נחזיר לעצמנו את האנרגיה החיונית שלנו, נהיה במערכות יחסים מתגמלות, מהנות ומספקות, ונחזיר לעצמנו את השלווה והשקט הפנימי החיוניים לנו כל כך.

להאזנה לתוכנית הרדיו שלי ברדיו החיים הטובים על סליחה ומחילה לעצמנו ולאחרים, היכנסו לקישור

http://www.bestlife.co.il/?categoryId=69053&itemId=170388

צום קל וגמר חתימה טובה

אריאלה
מנהלת מכון רעות - לטיפול זוגי,אישי ומשפחתי
פסיכותרפיסטית ומטפלת זוגית

תלות מול עצמאות - אחריות יתר ויצירת תלות של האחר בנו

שלום לכם,

האם גם לכם נמאס שהכל מוטל עליכם? שהאחרים מצפים ורגילים שהדברים ייעשו על ידכם? אם כן, המאמר בדיוק בשבילכם.

ישנם אלו שמוצאים את עצמם עם כל כובד האחריות, בבית, על בני זוגם, על ילדיהם ולעיתים, גם על אחרים בכלל. הם מרגישים שהכל מוטל על כתפיהם ואם הם לא ידאגו שהדברים יפעלו כהלכה, שום דבר לא יתנהל כשורה. גם הם עצמם וגם בני משפחתם רואים בהם עמוד התווך של המשפחה, כמי שכולם סומכים ונשענים עליו שכל דבר יסתדר וייפתר כפי שצריך.

סוזן (שם בדוי) מתארת כי למרות שהיא עובדת קשה כעצמאית לפרנסת המשפחה, כל הטיפול בבית ובילדים מוטל עליה בלבד. לדבריה, בעלה אינו רואה את עצמו כאחראי כמוה באופן שיוויוני אלא באופן שהוא עוזר לה למלא את המשימות והתפקידים הקשורים לגידול וחינוך הילדים. עזרתו תלויה רק ברצונו הטוב וכשלא מתחשק לו או כשהוא רוצה להעניש אותה הוא משאיר אותה להתמודד לבד עם הדברים, הבעיות והקשיים ועוד לפעמים, גם בא אליה בטענות.

סוזן מתארת גם את הצורך שלה לעזור לילדים בכל דבר כולל להכין שיעורי בית עם הבת האמצעית שיש לה קשיי למידה, אך לעזור בשבילה, לעיתים, זה לא רק לכוון ולהדריך אלא להכין במקומה את השיעורים. לפעמים, במקום לבקש מהם לעשות דברים ולהתמודד עם חוסר היענותם לבקשתה ולריב איתם, היא מעדיפה לעשות כבר במקומם.

גם עמוס (שם בדוי) מרגיש את כל כובד האחריות של המשפחה על כתפיו. למרות היותו מפרנס יחיד במשפחה, אשתו שאינה עובדת כבר תקופה ארוכה מצפה ממנו לסייע לה בכל המשימות והקשיים הכרוכים בטיפול בבית ועם הילדים גם במשך היום כשהיא בבית והוא בעבודה. כל משימה שהיא קשה עבורה או מלחיצה אותה מופנית אליו והוא לוקח על עצמו לפתור ולבצע אותה.

מדוע זה קורה?

זה לא קורה במקרה במערכות יחסים שיש מישהו אחראי והאחרים תלויים בו. זה שיתוף פעולה, לעיתים, סמוי ללא כל דיבור גלוי. הם זקוקים שהאחרים יהיו תלויים בהם והאחרים, מסיבות שונות, רוצים וזקוקים שיעשו בשבילם.

אותם האנשים שלוקחים על עצמם את כל האחריות על עצמם או לפחות את כל האחריות בתחום מסוים פועלים כך מתוך צורך פנימי שלהם. הצורך שהאחרים יהיו תלויים בהם ונזקקים להם גורם להם להרגיש שהם טובים ומיוחדים, מעניק להם תחושה של חוזק, חשיבות, כוח, משמעות, ערך וביטחון עצמי. לתחושתם, שום דבר לא יכול לפעול כהלכה בלעדיהם. זה חלק מההגדרה העצמית והזהות שלהם.

כאשר הם עושים במקום האחרים, בני זוגם, ילדיהם ואף אחרים בסביבתם, הם רואים בהם חלשים וחסרי יכולת, לא מצפים מהם לעשייה, לא סומכים עליהם ובעצם, הם משמרים אותם קטנים, חלשים ותלויים ולא נותנים להם אפשרות לגדול, להתפתח ולצמוח כבני אדם עצמאיים.

התנהגות כזו משדרת לאחרים "אתה לא יכול", "אתה לא מוצלח", "אתה זקוק לי", "אני לא מאמין בך", "אני לא סומך עליך". גם מבוגרים אך במיוחד ילדים, לומדים עם הזמן שאכן הם כאלה. הם מאמינים כבר שהם לא מסוגלים, לא מוכשרים ולא מוצלחים, דבר שמערער את ביטחונם ואת הדימוי העצמי שלהם והם מפסיקים לנסות ונמנעים מהתמודדות.

באופן הזה נוצר מעגל סגור כי ככל שהם לא מתמודדים, כך עושים יותר בשבילם, הם מוותרים מראש ולא מתאמצים יותר וחוזר חלילה.

התוצאה היא שאנשים אלה, הלוקחים על עצמם את האחריות, עושים הרבה משימות במקום אחרים ולא רק בתוך המשפחה הגרעינית, נוצר עליהם עומס משימות, מטלות ותפקידים, לחץ ומתח רב. הם כל כך עסוקים באחרים ובצרכים שלהם שהם עלולים להפסיק להקשיב לעצמם ולרצונותיהם האישיים, הם מרגישים שכל הנטל נופל עליהם בלבד, ושהם לבד במערכה ללא שותפים.

הם יכולים לפרש את אי העשייה של האחרים לא כי הם לא יכולים אלא שהם לא רוצים ואז מתחיל התסכול להתעורר ולהתגבר דבר שיכול להביא לתחושות מרירות עקב חוסר התחשבות וחוסר אכפתיות, לכאורה, בדידות, כעס, כאב, חוסר ערך עד כדי תחושה של ניצול.

הקונפליקט שלהם, למעשה, אינו עם האחרים אלא בתוך עצמם. מצד אחד, הם רוצים שאחרים ישתתפו כמוהם בעשייה, כדי להרגיש שותפות ולהקל על עצמם ובמיוחד אצל הילדים, לפתח אצלם עצמאות, יכולות, כישורים וביטחון ומצד שני, הם זקוקים להרגיש שהם "המצילים" היחידים, בעלי הכוח, שווים ובעלי ערך ומשמעות.

עמוק בתוכם הם יכולים להרגיש שאם לא יזדקקו להם ויהיו תלויים בהם, אז הם לא יהיו שווים מספיק, לא יצטרכו אותם יותר, והם לא יהיו דומיננטיים ובעלי הכוח והשליטה. זו דרך עקיפה להעניק ולספק לעצמם תחושת ביטחון וכוח כשבעצם, בדרך זו הם נמנעים מלפתח ביטחון מתוך עצמם אלא רק כאשר אחרים תלויים בהם. סוזן אמרה "אם לא זקוקים לי אז מה אני שווה, איזה ערך יש לי?"

אם לא משנים את הגישה ואת דפוסי ההתנהגות האלה כולם מפסידים. גם האדם עצמו שלוקח על עצמו בלבד את משא האחריות מרגיש עומס יתר, מתח ולחץ ובדידות ועלול לפתח תחושת קורבניות, דבר שיכול להתבטא לבסוף במריבות וויכוחים רבים. הוא מרגיש ביטחון רק כשהוא דואג כל הזמן לאחרים, מסייע ומגן עליהם, והוא "שוכח" את עצמו.

מנגד, האחרים, בני הזוג, קולגות, חברים, בני משפחה מורחבת ובמיוחד הילדים שלהם, שהתרגלו שעושים בשבילם ובמקומם, לומדים שהם אינם צריכים להתאמץ, לא לוקחים אחריות על עצמם, מעשיהם והתנהגותם, ובדרך זו לא מפתחים ביטחון עצמי ועצמאות, לא משכללים ומפתחים את יכולות ההתמודדות שלהם עם כל התסכולים והקשיים של מציאות החיים.

כתוצאה מכך, הם נשארים בני אדם לא בטוחים בעצמם, תלותיים, פסיביים, חסרי עצמאות, לא בשלים וילדותיים המצפים שהסביבה תספק להם את צרכיהם והם יתקשו בבגרותם לנהל מערכות יחסים יציבות, מספקות וטובות ויהיה להם קשה לצמוח בחייהם להישגים והצלחות משל עצמם.

אם נמחיש את התהליך במטפורה, אם לילד יש קשיי ראייה, האם נראה במקומו או שניתן לו משקפיים כדי שיראה בעצמו? או דוגמא אחרת, אם הילד הולך על רגליכם האם שרירי רגליו יהיו מפותחים דיים כדי ללכת בעצמו על רגליו באופן עצמאי? הרי תמיד הוא יהיה תלוי בכם או באחרים ואין ספק, שזה לא הדבר הרצוי.

המסקנה המתבקשת, לסיום, היא שהאדם הלוקח על עצמו את כל הנטל על כתפיו אינו "מציל" אף אחד בדרך זו אלא להיפך ולא מפתח ביטחון עצמי מוצק משלו. עליו ללמוד לשחרר שליטה ולהתחלק באחריות, למצוא בתוך עצמו את הטוב, הביטחון והחוזק גם ללא עשיית יתר ופיתוח תלות אצל האחרים, לעודד ולאתגר את האחרים לבצע בעצמם משימות ותפקידים בהתאם ליכולתם וכישוריהם ולשבח אותם על כך.

המהות הטובה שלנו כבני אדם אינה תלויה בכמות המעשים שאנחנו עושים בכלל ולמען האחרים בפרט וניתן לאהוב אותנו בעצם רק בגלל מי שאנחנו במהותנו.

שלכם
אריאלה מלצר
מנהלת מכון רעות – לטיפול זוגי, אישי ומשפחתי
פסיכותרפיסטית ומטפלת זוגית
נ.ב. הסדנא הבאה לשליטה וניהול כעסים ולתקשורת יעילה תיפתח ב- 24 באוקטובר 2011. נותרו עוד מספר מקומות! פרטים והרשמה יש להיכנס לקישור

הלוחשת לסוסים - להבין את הכעס

שלום לכם,

את המכתב הזה קיבלתי לאחרונה מאיש יקר שהתחיל לעבור תהליך של שינוי ועוד איזה שינוי ובמכתב הזה הוא מתאר באומץ, בכנות ובגילוי לב מדהים ומיוחד את השינוי שהוא עובר. התרגשות גדולה אחזה בי עם דמעות בעיניים כשקראתי את המכתב. לא פשוטה הדרך שהוא עבר ועובר ועוד ממקום כל כך קשה ופצוע. ממש לא יכולתי לצפות את זה ממנו ובתקופה יחסית קצרה. האומץ שלו להביט פנימה וההבנות העמוקות שהוא הגיע אליהן ראויות להערכה רבה.

אני משתפת אתכם בתהליך השינוי שלו כדי לאפשר לרבים כמותו לראות שהשינוי אפשרי גם אם זה נראה בתחילה בלתי אפשרי ומייאש אך גם שאין גדילה ללא כאב. יתירה מזאת, ההבנות וההמלצות שלו יכולות לעזור לרבים במצבו, שקשה להם להשתלט על הכעס והוא מתפרץ להם ללא שליטה כמו סוס פראי שמתפרע.

הלוחשת לסוסים...

"נתתי לה הכול ובכל זאת אני עומד לאבד אותה .
היא לא מתקרבת אלי. לא חיבוק, לא פרגון ולא יחסים אינטימיים .
אני דורש טיפול זוגי אמרתי. ככה אי אפשר להמשיך .

רציתי שמישהו יסביר לה כמה אני טוב אליה .
לי זה היה כל כך ברור. זו כפיות טובה מצידה, אמרתי לעצמי בכל הזדמנות .
היא לא מכירה בטוב שיש לה. פרנסה בשפע, בעל שלא מגביל, משקיע כמה שהוא יכול.
זו היא - הבעיה !
לי יש רק בעיה קטנה. לא משהו משמעותי. אולי אפילו זניח. יש לי התקפי כעס מידי פעם. עצבני .
אז מה ? אז יש לי פגם קטן, שיקבלו אותי כמו שאני, הרי יש בי גם המון טוב, לא?

תגידי לה כבר, אמרתי לעצמי כשישבנו מול המטפלת הזוגית.

אבל היא כבר הראתה לי.

היא הצביעה על האוויר ביני ובין אשתי.
אתם רואה את המקום הזה ? כל היחסים שלכם קורים בתוך הרווח הזה, בתוך חלל האוויר שבינך ובין כל אדם שעומד מולך.
לא הבנתי. יש פה רק אוויר, מה היא רוצה ממני ? מיששתי את הראש בניסיון להבין והיד שלי נגעה בכיפה שעל ראשי. נזכרתי, הרי אני לא חייב לראות משהו כדי לדעת שהוא שם .

אז מה בכל זאת יש שם, חשבתי לעצמי ? ופתאום ראיתי ....
כל המילים המכוערות, הקללות, הפרצוף המפלצתי שיש לנו כשאנחנו זועמים, הכל צף שם בתוך הרווח הזה שביני לבינה. אוי ואבוי לי, אמרתי לעצמי, אם המרחב הזה בינינו זוכר את כל מה שאמרתי ....

אז איך אתה בדיוק מצפה שאשתך תתקרב אלייך היא אמרה ?

הלכנו הביתה. כאבה לי הבטן נורא. כאילו שקיבלתי אגרוף .

בשלושה ימים שאחרי, כל מה שהצלחתי לראות בעיני רוחי היה הרווח הזה ביני לבין אשתי .
דמיינתי אותו כמו נחל שאני ואשתי עומדים משני קצותיו .
והנחל, מה אומר לכם, הצטברה בו זוהמה של שנים. עיסה של רפש, בוצית ומזוהמת. איך מישהו מאיתנו יכול לעבור לגדה של השני ? חשבתי .

באמת, למה שהיא תתקרב אלי ? למה שמישהו ירצה להתקרב ? הרי הרווח הזה נמצא בינינו לבין כל אחד. הילדים שלנו, אנשים שאנחנו עובדים איתם, משפחה ואפילו סתם כאלה שאנחנו לא מכירים,
וכשאנחנו מזהמים אותו במילים קשות, עלבונות, צעקות אנחנו מונעים כל אפשרות עתידית לחצות את הנחל לגדה של מי שעומד מולנו והוא לשלנו. זה כבר לא חשוב כמה טוב עשינו לו, הזיהום הזה הוא בלתי עביר – בהגדרה ! והוא יהיה שם לדרעון עולם.

עכשיו הבנתי למה סבא שלי תמיד אמר שמילה חזקה יותר ממכה. לא שהשנייה משאירה זיכרון מלבב אבל העוצמה של המילים היא לא משהו שאפשר להבין בראש. עד שהלב שלך לא מבין את העוצמה שלהן, לא תבין אף פעם מהי תקשורת בין אנשים. ואני, הלב שלי הבין רק כשעמדתי לאבד את כל עולמי. את אשתי וילדיי .

אז החלטתי , שעל הגדה שלי אני מכריז ריבונות ולוקח עליה אחריות. מהגדה שלי בנחל לא ייזרק לכלוך יותר!

זה קל להגיד, אבל איך עושים את זה ? הרי שנים שאני כועס. אני כבר לא יודע מה "מדליק" אותי (ככה הכועסים קוראים למשהו שמעצבן אותם –"מדליק" ).

וכשאני כועס .... משתחררות מילים .....


אז יצאתי לחקור. ישבתי בלילות עם עצמי וחשבתי שעות .

אני לא שולט בזה, אמרתי לעצמי, כשקופץ לי הפיוז אני לא עוצר . כזה אני .

אז זהו , שזה לא אני . לפחות לא כל האני שלי ובטח לא זה שאני רוצה שיחליט מה אעשה ואיך אתנהג .

הבנתי שהרגשות שלי הם הכוחות שמושכים אותי. לצורך העניין נקרא להם סוסים .
הסוסים האלה חיים לנו בנשמה וכל סוס כזה הוא כוח פנימי שדוחף אותי קדימה או עוצר אותי מלעשות .

ויש גם את הרוכב – זה הקול של האדם שבי, הוא זה שצריך, במצב נורמאלי לפחות , להחליט מתי ואיך יוביל אחד הסוסים את עגלת חיי. בשכל, בשיקול דעת ומתוך ניתוח של המצב הנתון .

רק מה, גם לסוסים שלנו יש קול, גם הם מדברים ולפעמים זה מבלבל וקולם לפעמים חזק מקול הרוכב. במיוחד אצל העצבני. בגלל זה גם אני התחלתי עם התובנה שאומרת -"אני כזה וזהו" . לא פעם שמעתי בראש את הקול הבא – "מי הוא בכלל שידבר אליך ככה " או "אל תישאר חייב, תתפוצץ עליו ". היום אני מבין שזה לא קולו של האדם שבי .
זה קולו של סוס חזק ודומיננטי - כעס.

מתי כעס הפך אצלי לסוס חזק ומוביל אני כבר לא זוכר .
מה גרם לו לגדול ולהיות סוס כזה מפלצתי אני לא יודע .
ואולי זה כבר לא חשוב ?אני יודע שהוא שם בפנים ויש לו קול חזק אצלי. אצלי הוא ראש הוועד של הסוסים. אני לא מצליח לשלוט בו והוא מאיים לכבוש את כל כולי. הוא כבר לוקח את ההובלה על העגלה לבד.

כשהוא בוער לי בפנים, הרוכב שלי – קול השכל וההיגיון, קופץ מהעגלה. אני מצליח לשמוע רק את קולו של כעס. בגלל זה אומרים חכמינו ש"הכועס, חוכמתו מסתלקת ממנו ". נו בטח, ניסיתם פעם לעמוד מול סוס כועס ?

אבל כל זה בניוטרל, בינתיים זו סערה פנימית. אף אחד עוד לא הרגיש בזה .ואז ....משתלב לו ההילוך בפנים (זה הרגע ש"עף הפיוז" ) וכעס יוצא החוצה מהגוף, ללא שליטה וללא בקרה .

זה הרגע שבו אני מאחל לכל העצבניים שמישהו יעמיד לידם מראה. השוק שבלראות את עצמך כל כך מכוער, בשידור חי ..... כל כך מבייש.

טוב נו, אז אני מתבייש מאיך שאני נראה כשכעס לוקח פיקוד, אבל כמו שמישהו אמר פעם – "הבושה אוכלת אותי אבל הפחד הורג אותי ". כשכעס בועט בפנים, יש פחד נוראי שתיכף נתפרק אם לא נפרוק. לפרוק מיד ועכשיו. בלי סינון, בלי בקרה, לגלגל את כעס לזה שעומד מולנו .

לו רק יכולתי לעכב את כעס כמו שכולם מייעצים, כמה שניות עד שאתעשת .... אני לא מצליח לחשוב על כלום כשהוא תוקף.


נסכם. למדתי שלושה דברים - האחד – שכעס הוא רק כוח אחד בנשמה ולא כל האני שלי, כלומר שיש ברירה אחרת. שתיים – כעס משאיר אחריו חורבן נוראי כשהוא יוצא בצורה הטהורה שלו ללא סינון עד כדי כך שלפעמים יישארו משקעים שלא תוכל לתקן. והשלישי – איך אני נראה כשכעס יוצא החוצה ומשתולל – פשוט בושה .

האם זה מספיק כדי להתמודד עם כעס ?

אני גיליתי שכן. איך? אז ככה –

שב עם עצמך ונסה לשחזר תמונות חורבן שכעס השאיר כשהוא השתולל. נסה לעמוד על גודל הנזק שהוא השאיר ומה המחיר ששילמת. אחר כך, נסה לשחזר את פרצופך כשאתה זועם. תבדוק אם המראה הזה נעים לך, ככה אתה רוצה להישאר בזיכרון של אנשים? לדוגמא – בזיכרון של ילדך?

זה חשוב שיהיו לך תמונות מוכנות מראש, כי בזמן שכעס ירצה להשתולל, לא יהיה לך מספיק זמן לייצר אותן.

עכשיו - תן לכעס לחיות. הוא חלק ממך ואין שום טעם לנסות להעלים אותו. במיוחד לאור העובדה ששנים אתה מטפח אותו ונותן לו לגדול! אחרי שהשלמת עם קיומו והבנת שעימות חזיתי איתו לא ייתן כלום, פשוט כי הוא חזק ממך, כל מה שאתה צריך כדי להכניע אותו הן כמה שניות של איפוק, בהן הרוכב שלך יתעשת ויגבש דרך אנושית יותר להביע החוצה את מה שהוא מרגיש.

את היתרון הזה יתנו לך שני הכלים הנוספים – ברגע שכעס משתולל בפנים, תעלה בעיני רוחך את תמונות החורבן שהוא מייצר, ואת תמונות עצמך בזמן שכעס משתולל בחוץ. אל תחשוב על מה מעצבן אותך כרגע .
שתי התמונות האלה של הכיעור והחורבן הן מספיק חזקות כדי להשיג לך כמה שניות של איפוק. ואז, יקרה דבר נפלא – מתוך האיפוק , יצאו לך מילים מחושבות שיגידו מה אתה באמת מרגיש לגבי מה שקורה לך כרגע .

כשאני עשיתי את זה פעם ראשונה , פתאום שמעתי את עצמי אומר – "נפגעתי מאוד. זה כואב לי " .

יו , איזה משפט לפלפי. איך קרה ? בלי קללות, בלי לפצוע בחזרה, אמרתי את מה שאני מרגיש .ואז.....היא התייחסה אלי . היא שמעה אותי. היא כבר לא הייתה עסוקה בלהציל את עצמה מסוס פרוע שפתאום התנפל עליה .

אני בטוח שיש לי עוד הרבה עבודה, אבל אחרי שנים של סבל מצאתי את מי שהסכימה לעמוד מול כעס ולהכניע אותו. ה"לוחשת לסוסים" הפרטית שלי .

עכשיו אשתי בהריון. אני מאמין שזה התאפשר בגלל שהנחל בינינו כבר לא מזדהם ! "

עד כאן דבריו. מדהים, לא? אלו דברים שיצאו מעומק הלב ומגיעים אל הלב. אותי זה מרגש מאד.

אני מקווה שהדברים האלה יהיו לעזר ולתועלת לרבים כדי שיוכלו גם הם להרגיע את הכעס שלהם ולחיות ביחסים טובים עם הסובבים אותם ולטפח עם כל אחד מרחב יחסים מקודש, נקי, דשן, מטופח, מהנה ובטוח.

נ.ב לקראת תוכנית הרדיו הקרובה שלי "להיות ביחד וגם לחוד" ברדיו החיים הטובים, ביום שלישי, שתוקדש לאהבה לכבוד ט"ו באב, חג האהבה, אני מזמינה אותך לשלוח אלי סיפורי אהבה, פתקים ומכתבי אהבה, שקיבלת או כתבת, ואנחנו נקריא אותם בתוכנית ואם זה יתאים לך, אפשר יהיה גם להעלות אותך לשידור במהלך התוכנית. אני מאד אשמח...

אריאלה

מנהלת מכון רעות -לטיפול זוגי, אישי ומשפחתי

פסיכותרפיסטית ומטפלת זוגית

איך לשמור על דימוי עצמי חיובי

שלום לכם,

לפעמים, כשלא הולך לנו משהו שרצינו בו מאד, או כשאנחנו טועים, נכשלים או כשמישהו מעליב אותנו או פוגע בנו, אנחנו, לעיתים, מרגישים חסרי משמעות ולא שווים. זה קורה לרבים וטובים מאיתנו. אנחנו פתאום שוכחים את כל הערך שלנו, את כל ההישגים שהשגנו בחיים, את כל ההצלחות, הכישורים והכוחות שלנו והכל פתאום מתגמד ויוצר הרגשה קשה של חוסר ערך, דבר שמערער לנו את ביטחוננו העצמי ואת הדימוי החיובי שלנו בעיני עצמנו. אנחנו יכולים לשקוע לתחושת דכדוך, מועקה, פסימיות ואף, ייאוש ודיכאון.

במצב כזה, כל יכולותינו ותכונותינו הטובות, החוכמה, היופי הפנימי, טוב הלב, הנדיבות, החום, האהבה, שמחת החיים וכל המהות הטובה שלנו נשכחות לפתע מאיתנו. אנחנו מרגישים כאילו לקחו לנו את כל הטוב שבנו. לא פשוט לשאת ולהכיל את ההרגשה הזו. היא מכאיבה וגורמת לנו מצוקה רבה.

אנחנו מרגישים ומתנהגים אז כאילו מישהו לקח לנו את הכבוד, הערך, החוכמה, הטוב וכל המשמעות שלנו. אנחנו מרגישים מאויימים והתקפה על ה"אני" שלנו וכתוצאה מכך, אנחנו עלולים להגיב בתוקפנות, בכעס, בהתפרצות, בביקורת נוקבת ובהאשמות כלפי מי, שלדעתנו, גרם לנו להרגיש כך או על אחרים שנמצאים בסביבתנו. לחילופין, אנחנו יכולים להתכנס ולהיסגר בתוך עצמנו, לפעול בהימנעות, להתרחק ו"לברוח" וע"י כך להתנתק, לכאורה, מהרגשות הבלתי נסבלים, הכואבים והמתסכלים שלנו.

זו רק אשלייה של התנתקות מרגשות אלה כי הם לא נעלמו באמת. הם עדיין שם, מחלחלים בתוכנו אלא שעכשיו אנחנו כבר לא במגע איתם והם יכולים להתחיל לנהל אותנו בלי שנהיה מודעים להם ולהשפעתם עלינו ומבלי שנשים אפילו לב לכך.

"תחנת הכוח הפנימית" שלנו, כפי שאני קוראת לה ומזכירה אותה לא פעם, איננה זקוקה לאישור חיצוני. היא פשוט קיימת ולכן, כדאי להיזכר בה בכל מצב שקשה לנו בו. "מחלקת האישורים", עוד מושג שיצרתי אותו, לא נמצאת מחוצה לנו אלא בתוכנו. היא הייתה קיימת מאז ועד עולם עוד מיום היוולדנו, אך לאור נסיבות חיינו וכל ההתנסויות שלנו במשפחה ובחברה היא לאט לאט נסגרה ואנחנו עלולים לשכוח ממנה ולהפוך להיות תלויים באירועים ובתגובות החיצוניות, כדי שיאשרו לנו את קיומנו ואת כל הערך והחשיבות שלנו. לכן, עלינו לפתוח אותה מחדש ולהתחיל לנפק לעצמנו את האישורים, לא משנה מה שמתרחש במציאות החיצונית לנו ובמיוחד, במצבים הקשים. זו חמלה עצמית המעניקה חופש, שחרור, עצמאות, כוח ויכולת להתגבר על המצב ולהמשיך בדרך עם כל האנרגיה וכוח החיים שלנו. כדאי לזכור שהכישלון, הפגיעה או ההפסד הם זמניים בלבד.

הרי זה טבעה של המציאות שמזמנת לנו אירועים ומצבים רבים, שלא תמיד תלויים בנו ושאין לנו שליטה עליהם או אפילו גם אם יש לנו אחריות עליהם, הם מעוררים בנו כאב, תסכול וקושי רב.

אף אחד לא יכול לקחת לנו שום דבר אם אנחנו לא מסכימים לכך. הרי, למשל, החוכמה שלנו לא תלויה בדבר ולא משתנה אם מישהו אמר או עשה משהו שפגע בנו, או לא קיבלנו את המשרה שרצינו, או נכשלנו בבחינה וכד'. הדבר נכון גם לגבי הכבוד, החשיבות, המקצועיות וכל התכונות, הכישורים והכוחות שלנו הנמצאים בתוכנו, טוב הלב, הערך, המשמעות, ולמעשה, כל המהות הטובה שלנו.

ובטח כבר שאלתם את עצמכם, ומה הקשר למאה דולר?

אז הנה הקשר...כדי להמחיש לכם את הדברים, אני רוצה לספר לכם ספור באמצעות מצגת.
לצפייה במצגת , יש ללחוץ על הקישור ואח"כ כדי לעבור כל פעם לשקופית הבאה יש לעשות קליק שמאלי בעכבר.

מאחלת לכם חיים מלאי אנרגיה וכוח החיים

אריאלה
מנהלת מכון רעות - לטיפול זוגי, משפחתי ואישי
פסיכותרפיסטית ומטפלת זוגית ומשפחתית

הסוד להצלחה מובטחת בזוגיות ובנישואין

שלום לכם,

"אהבו זה את זו, אך אל תכבלו את האהבה -
ותהי ים הומה בין חופי נשמותיכם.
מזגו איש לכוס רעותו, אך אל תשתו מכוס אחת.
פרסו מפתכם זה לזו, אך אל תאכלו מכלי אחד.
זמרו וחוללו יחדיו ויגיל לבבכם,
אך תנו ויהא כל אחד לעצמו,
כמיתרי הנבל שלעצמם הם גם בנגנם יחדיו.."

תיאור ציורי מופלא זה של המשורר חליל ג'ובראן מתוך ספרו "הנביא" מגלה את הסוד להצלחה מובטחת בזוגיות ובנישואין.

ולמה הכוונה?

כל אחד מבני הזוג מביא לקשר הזוגי את עולמו האישי, את הרגליו, אמונותיו, ערכיו, דפוסי החיים שלו, את פצעי הילדות שלו ואת כל התנסויותיו שעבר בחיים. לכל אחד מבני הזוג יש את הראייה הייחודית שלו על החיים, את המחשבות והרגשות שלו, הדרך בה הוא רגיל לתפוס את המציאות ודרכי ההתנהגות והביטוי שלו במציאות. זה לא טוב יותר או רע יותר, זה פשוט אחר ושונה.

יש הבדלים בין בני הזוג ( וזה גם מה שעושה עניין בזוגיות ומפרה את בני הזוג) וגם שום דבר לא נשאר כמו שהוא במהלך הזמן. כל הזמן הדברים משתנים ומתפתחים. בני הזוג משתנים, הקשר משתנה והמציאות משתנה.
גם אם יש דמיון רב בין בני הזוג בהתייחסותם לחיים, הרי שכל אחד מהם הגיע ממשפחה אחרת, וחווה התנסויות שונות עפ"י מה שהיה אופייני למשפחתו, לחברה ולקהילה שבה גדל ולמעשה, בעולם שהוא שונה משל השני. גם אם הם חוו חוויות דומות עדיין לכל אחד מהם יש עולם ייחודי, נפרד ושונה משל השני.

לקשר הזוגי, אם כך, מגיעים שני עולמות שונים ובעצם בניית הקשר הזוגי, בני הזוג יוצרים ומוסיפים הוויה שלישית חדשה ומשותפת לחייהם, שהיא עולם אחר ושונה משני העולמות שהביאו איתם בני הזוג לזוגיות.

כמו כל אחד מאיתנו, בצד הזוגיות, בני הזוג זקוקים וצריכים לשמור על המהות העצמית, האינדיבידואלית והנפרדת שלהם כבני אדם ולתת לה חופש להתקיים על מנת למצות את כל הפוטנציאל הטמון בהם. הם זקוקים להרגיש שיש להם חופש בחירה, להיות מי שהם ולתת לעצמם אפשרות מלאה לביטוי עצמי ובכך, לחיות כאנשים שלמים, חופשיים, משוחררים ומלאי ביטחון.

יחד עם זאת, קיים הקשר הזוגי בו יש עולם משותף של חלומות וציפיות, שאיפות ורצונות, רגשות, הנאות, עניין משותף, ריגושים, חוויות משותפות, צרכים הדדיים זה מזה כבני זוג, ניהול משותף של חיים יומיומיים, טיפול בילדים, משפחה מורחבת, חברים ועוד.

הצלחת הזוגיות והנישואין תלויה במידת יכולתם של בני הזוג למצוא את האיזון הנכון עבורם (כרגיל, אין נכון אחד!) בין החופש והביטחון שהם נותנים לכל אחד מהם להיות מי שהוא עפ"י עולמו האישי לבין המקום שהם נותנים לזוגיות ולצרכים שלהם כבני זוג.

אם הזוגיות נתפסת כערך עליון על פני צרכי היחיד כאדם נפרד ובאה על חשבון הרצונות, הצרכים ועולמו האישי של אחד מבני הזוג, הרי שהוא יכול להרגיש משולל חופש, נשלט, נעלם, מדוכא, ומהותו "נמחקת" תחת כובד הזוגיות.

תפיסה זו יכולה להתבטא אצל אחד מבני הזוג או אצל שניהם ברכושנות, בביקורתיות יתר, שתלטנות, שיפוטיות, קנאה מוגזמת, האשמות, תלונות, בכי, הפעלת רגשות אשם וייסורי מצפון אצל השני, איומים סמויים או גלויים, ובסופו של דבר, וויכוחים וסכסוכים רבים, תסכול רב והתרחקות של בני הזוג זה מזה.

למשל, "אני לא מסכים שתלכי לריקודים" , "במקום לבלות איתי ועם הילדים בשבת, אתה מעדיף לרכוב על אופניים", "אני לא מסכימה שתלך לפאב עם החברים שלך", " מה פתאום לצאת בלעדיי לחו"ל עם החברים/ות שלך?", "אני לא אוהב/ת את החברים שלך" ועוד ועוד ( כמובן, שזה נכון לשני המינים).

שלילת החופש של בני הזוג זה מזה יכולה לבוא לידי ביטוי בכך שאין הסכמה לבלות בנפרד עם חברים, לבלות בבית קפה, ללכת לסרט, לנסוע לחו"ל, לראות כדורסל או כדורגל, או ללכת לחוגים ולפעילויות נפרדות כגון, ריקודים, טיולים, חבורת זמר וכד'. קיימת דרישה לחזור בשעה מסוימת ועוד הגבלות למיניהן, כגון, עם מי להיות בקשר ועם מי לא, איזה פעולות לעשות ואיזה לא, מה לחשוב, איך להתנהג ועוד.

התנהגויות כאלה יכולות לנבוע מחוסר אמון בבן הזוג, מחוסר ביטחון, מתוך חשש שמא בן הזוג ייפגש עם בני המין השני, ואולי אף יפתח רומן סודי או מתוך תחושת נטישה ובדידות ולכאורה, שבן הזוג מעדיף לבלות עם אחרים על פניו או בעיסוקיו מחוץ לזוגיות וכנראה שהוא לא אוהב מספיק.

במשך הזמן יכולות להתפתח ולהצטבר תחושות אשם, פחד, תלות, ערעור הביטחון, מרירות, חנק, כעס סמוי או גלוי כלפי בן הזוג על שתלטנותו והתנהגותו הרכושנית והביקורתית וירידה בערך ובדימוי העצמי.
היות ובמצב כזה קשה יהיה לו להעלות בחופשיות ובצורה גלויה ופתוחה את רצונותיו הנפרדים מול בן הזוג, הוא יכול לממש את רצונותיו וצרכיו בחשאיות ובהסתר ועכשיו זה כבר נבואה שמגשימה את עצמה או לחיות בתסכול רב, בריחוק או אף בניכור, דבר שיוצר מריבות רבות ופוגע באינטימיות ובקרבה בין בני הזוג.
מצד שני, אם יהיה משקל יתר רק לחופש של כל אחד מבני הזוג לעשות כרצונו ולממש את עצמו בלי להתחשב בקשר הזוגי ובצרכי בן הזוג, בני הזוג יהיו מרוחקים מאד זה מזה, כל אחד יחיה בעולמו והזוגיות עלולה להיפגע אנושות.

לכן, מילת המפתח היא איזון. המתכון להצלחת הזוגיות הוא להיות ביחד וגם לחוד. לתת מקום וחופש גם לצרכים והרצונות של כל אחד מבני הזוג אך בו זמנית לקחת בחשבון את הזוגיות, להשקיע בה ולטפח אותה ולתת מקום לצרכים ההדדיים של בני הזוג אחד מהשני.

זה יעצים את תחושת החופש והביטחון במרחב היחסים הזוגי, כל אחד מבני הזוג ירגיש חופש להיות מי שהוא, ויוכל להתפתח ולצמוח באופן אישי, דבר שיכול רק להפרות ולהצמיח את הזוגיות ולהעמיק את הקרבה והאינטימיות בין בני הזוג.

לחיים של איזון בין ה"ביחד" ל"לחוד"

שלכם

אריאלה
מנהלת מכון רעות - לטיפול זוגי, משפחתי ואישי
פסיכותרפיסטית ומטפלת זוגית ומשפחתית
לקבלת סדרת הטיפים, איך לאהוב את בן זוגכם, לחצו על הקישור.