קנאה בין בני זוג - טוב או רע לזוגיות?

שלום לכם,

"למה לא ענית לי לטלפון?", "לה היית מוכן לעשות קפה..", "מה התגנדרת כל כך?", "מה פתאום ללכת לפאב עם חברים?", "מה חזרת כל כך מאוחר?", "מה זה הלבוש החשוף הזה?", "חייכת אליה יותר מידיי.." ועוד כהנא וכהנא.

סביר להניח שנתקלתם אי פעם במהלך חייכם או בקשר זוגי שלכם או של אחרים במשפטים כאלה או דומים להם.

משפטים אלו יכולים להיות מצד אחד, תמימים המבטאים קנאה טבעית מתוך אהבה לבן הזוג אך מצד שני, כשהם באים בהגזמה, בתדירות גבוהה ומלווים בעלבון ובכעס הם הופכים להיות בעיה בקשר הזוגי ומבטאים, לעיתים קרובות, קנאה מוגזמת בין בני זוג.

יפה ואבי (שמות בדויים) הם זוג נשוי בתחילת שנות ה-30 לחייהם והורים ל-2 ילדים, היא עובדת כאשת שיווק והוא עצמאי, הם דוגמא לזוג שהקנאה המוגזמת וחוסר האמון שביניהם גוררים בעקבותיהם מריבות וסכסוכים רבים וממושכים.

יש לציין, כי הדוגמא מוצגת באופן חד צדדי רק לשם המחשת נושא הקנאה. ברור כי לכל אחד מבני הזוג יש את התרומה שלו לחוסר היציבות ולמריבות הרבות ביניהם.

בכל פעם שאבי יוצא לעבודתו או לסידורים, במיוחד כשיפה עסוקה בבית בהכנות לקראת השבת, היא נכנסת ללחץ ולמתח ומוטרדת במחשבות לאן הוא הולך ומה הוא עושה. כדי להרגיע את עצמה היא מצלצלת אליו פעמים רבות במיוחד אם הוא אינו עונה לה, דבר המעצים את המתח שלה. עד שהוא חוזר היא כבר כל כך כועסת ועצבנית שאין באפשרותה להשתלט על התפרצות הכעס שלה עליו.

לטענתו, לא רק שאיננו יכול לבלות עם חבריו בנפרד אלא הוא אפילו אינו יכול ללכת לעבודה באופן חופשי מתוך ידיעה שצפויה לו התמודדות עם תלונותיה, חקירותיה ושאלותיה שמטרתן לבדוק אם הוא בגד בה או לא.
יפה מבינה את זה בהיגיון אך מפנה את טענותיה לכך שכל המטלות ותפקידי הבית מוטלים על כתפיה בלבד ובזמן שהיא עובדת קשה הוא מבלה בנעימים. לדבריו, היא באה בטענות כלפיו לא משנה כמה הוא עוזר לה בעצמו או מוכן להביא לה עזרה.

היא מצלצלת אליו ללא הרף ובודקת כמה הוא זמין עבורה.הוא כל הזמן צריך לתת לה הסברים מדוע לא יכול היה להיענות לה מיידית או מדוע אחר להגיע הביתה מהעבודה. הוא מרגיש שלא משנה מה הוא יעשה, קודם כל חשוד הוא בעיניה ושום הסבר לא מניח את דעתה. הויכוחים אינם משתנים רק תוכנם הספציפי.

הגם שאין ליפה סיבה עובדתית מציאותית עליה היא יכולה לבסס את חששותיה, החרדה והכאב שעולים בתוכה משתלטים עליה ואז אין מנוס ממריבה קולנית או מריחוק מתוח וטעון בין שניהם. לפיכך, היה צורך לחפש את מקורות החרדה במקום אחר.

מתיאור ילדותה עלה כי אביה של יפה עזב את הבית עוד בהיותה תינוקת עקב בגידת האב באם. במהלך כל חייה שמעה מנשות המשפחה על אביה הבוגדני וראתה את הכאב והפגיעה של אמה. חווית נטישתה ע"י אביה והפנמת הדמות הגברית כנוטשת וכבוגדנית נצרבה עמוק בתוכה כחוויה כואבת ביותר וכמאיימת. תפיסתה הפנימית את הגברים, כפי שהופנמה בילדותה עפ"י דמות אביה, כנוטשים וכלא נאמנים מעוררת בה חרדה רבה המלווה אותה גם בקשר שלה עם בעלה עד כדי כך שאין היא מצליחה לסמוך עליו ולתת בו אמון.
כתוצאה מכך, אין היא "מרשה " לעצמה להיות בקרבה ואינטימיות ביחסים עמו שמא תיפגע שוב ולכן, היא "עומדת על המשמר" ללא הרף.

מן הסתם, תלונותיה הרבות של יפה כלפי בעלה והצגתו כאדם לא אמין נחוות על ידו כשתלטנות והצרת החופש שלו, מעוררות בו כעס ותגובות תוקפניות רבות וגורמות לסכסוכים רבים ומתמשכים ביניהם. אלו אינם מאפשרים לקרבה והאינטימיות ביניהם להתקיים.

בדרך זו נוצר מצב בלתי נסבל של מעגל סגור לפיו, מצד אחד, יפה מגלה כמיהה עזה לקרבה בטוחה, חמה ואינטימית עם בעלה ובו זמנית, היא אינה מאפשרת זאת ע"י קנאתה וחשדותיה התכופים הנובעים מהחרדה שלה מפני כאב הבגידה "הצפויה", המונעים מבעלה להתקרב אליה.
כדי לפרוץ את המעגל הסגור הזה ולתת אמון בבעלה, יהיה על יפה לעבד את הקשר הכואב עם אביה ולעשות הבחנה בינו לבין בעלה, שאינם זהות אחת. רק כשתוכל לראות את בעלה כגבר שונה מאביה וכיישות נפרדת ואת עצמה כבת זוגו ולא כילדה נטושה, בודדה וכואבת, המזדהה עם אמה, תוכל להכיל את חרדתה ולמצוא לעצמה דרכי ויסות והרגעה.

אין ספק שבמבנה יחסים כזה בני הזוג צריכים למצוא ביחד את הדרך להפוך את מרחב היחסים שביניהם לבטוח כדי שהאינטימיות והקרבה הזוגית לא ייתפסו כ"מסוכנות" אלא יהוו מקור לביטחון, הנאה וסיפוק.

בתחילת יצירת הקשר הזוגי, ההתאהבות הרומנטית בשיאה, רוצים כל הזמן להיות ביחד, לדבר, לגעת, לשמוע, לבלות, ההרגשה היא של התרוממות רוח, סנוור קסום ופרפרים בבטן, הכול נראה נפלא, רוצים להרגיש כל הזמן את השייכות אחד לשני, מסתובבים כמו מסוממים עם חיוך מרוח על הפנים.

בזמן ההתאהבות וגם לאחריה, כשיש קשר טוב בין בני הזוג המבוסס על אמון וביטחון, משפטים כמו, "אני רוצה שתסתכל/י רק עלי", "תתרכז/י רק בי", "תהיה/י רק איתי", "אני לא רוצה שתלבשי חשוף כי אני לא רוצה להתחלק עם אף אחד, זה רק שלי" וכד' באים לבטא קנאה אנושית שנחווית באופן חיובי אצל בן הזוג.

בן הזוג יכול לפרש קנאה כזו כמחמאה גדולה "הוא/היא אוהב/ת אותי כל כך שהיא/הוא לא מוכן/ה להתחלק איתי עם אף אחד", "היא/הוא רוצה אותי רק לעצמו/ה", "כמה אני מיוחד/ת וחשוב/ה", "אני אהוב/ה", "אני רצוי/ה", נהדר/ת", "היא/הוא רוצה רק אותי" ועוד ועוד.

דהיינו, קנאה בין בני זוג יכולה להיות נעימה כל עוד היא מאוזנת ולא פוגעת בבן הזוג ובאה מתוך רצון לבטא אהבה, שייכות ושאיפה ל'ביחד'. הקנאה במצב זה יכולה להחמיא למושא הקנאה כמה הוא חשוב, מיוחד, אהוב ורצוי ובכך, אף לתרום ליחסי קירבה ואינטימיות מספקים ומהנים בין בני הזוג.

אך כמו שנאמר בשיר השירים "קשה כשאול קנאה- רשפיה רשפי אש שלהבתיה" (פרק ח' 6) קנאה היא כמו אש. כלומר, אש יכולה להיות משהו חיובי ושימושי, לתת אור ולהשרות חום נעים אך אם לא נזהרים ממנה כראוי היא יכולה להיות מסוכנת, לשרוף ולגרום נזק. כך גם בין בני זוג.

כשהקנאה הופכת להיות מוגזמת ובאה לעיתים מזומנות על כל התנהגות נפרדת ועצמאית של בן הזוג היא מטלטלת בעוצמה את בני הזוג ויחסיהם, יוצרת ויכוחים ומריבות רבות ומערערת את הביטחון בקשר הזוגי.
כשהקנאה המוגזמת באה מתוך מטרה להצר את צעדי בן הזוג ולשלוט בעולמו על מנת להרגיע את החרדה מפני עזיבה ונטישה היא כבר פוגעת בבן הזוג, בחופש שלו ומערערת את המרקם הבטוח במרחב היחסים הזוגי.

זו תופעה שכיחה בקרב זוגות רבים, הגורמת לבני הזוג סבל רב ולסערות רבות בחיי הזוגיות שלהם משום שהיא יוצרת מתח רב ביחסים עקב חוסר האמון התמידי והחשש הקבוע מפני רומן סודי שמנהל בן זוגם מחוץ לנישואין והזוגיות שבעקבותיו עלולה לבוא נטישה.

יש לזכור כי קנאה הוא אחד מקשת הרגשות האנושיים, הלגיטימיים והטבעיים של בני האדם, וכמו ההשוואה שנעשתה בשיר השירים בין רגש הקנאה לאש, קנאה היא רגש מלא באנרגיה ובעוצמה, רגש סוער שיכול להוביל את האדם, לעיתים, למעשים חסרי פשר והיגיון.

כאמור, הקנאה המוגזמת נתפסת בתחילת הקשר כחיזור נעים, כאהבה "כמה הוא אוהב אותי שהוא רוצה אותי רק לעצמו", "הוא זקוק לי" , דבר המגביר את תחושת המשמעות והערך העצמי, החשיבות, תחושה של ייחודיות ומיוחדות של "אני הנבחר".

אולם, עם הזמן הקנאה גוברת וגורמת למחנק אצל בן הזוג מתוך תחושה של דיכוי ושלילת החופש שלו להיות מי שהוא, לפעול ולהתנהג עפ"י ראות עיניו, כשכל הזמן הוא צריך לקחת בחשבון את צורכי בן הזוג, להסביר ולהצטדק על מעשיו כדי להרגיע את בן הזוג המקנא. לפעמים, אף הוא חש אשמה כתוצאה מכך שבן הזוג פגוע, כואב או כועס בעטיו.

קנאה מוגזמת יכולה להתבטא בכל מיני אופנים כגון, דרישה לדיווח שוטף ואף אישור על מעשים ופעולות שונות במהלך היום, טלפונים מרובים במהלך היום וציפייה שתהיה תמיד זמינות והיענות מיידית, הערות וביקורת על לבוש שנתפס כחושפני מידיי, פרובוקטיבי או מיני מתוך חרדה שלא יהיה אטרקטיבי למין השני כמניעת הסכנה להיעזב לטובת מישהו אחר, קושי לקבל עיסוקים ובילויים נפרדים של בן הזוג עם חברים, משפחה או חברים לעבודה, תלונות רבות על התנהגות טבעית ותמימה הנתפסת כחיזור כלפי המין השני, איחורים נתפסים כסכנה ואיום ומעוררים חשדנות לרומן סודי ועוד.

קנאה מוגזמת מאפיינת אנשים עם חרדה גבוהה, בעיקר חרדה מפני נטישה, שאינם בטוחים בעצמם וכדי להפחית את החרדה הם זקוקים שהסובבים אותם ובעיקר, בני זוגם יספקו להם ביטחון ע"י כך שיתנו להם מענה קבוע, זמין ומיידי לכל הצרכים הפיזיים והרגשיים שלהם, מבלי שהם יכולים לראות את הזולת כאדם בפני עצמו, עם עולם וצרכים משלו. תחושת הקיום הפנימית שלהם היא ארעית ומעורערת ובדרך כלל מבוססת על סוג ההתקשרות הראשונית עם הדמויות ההוריות בילדות אשר משפיעה על איכות היחסים הבין אישיים שמפתח האדם עם הזולת בבגרותו.

אנשים אלו חוו בילדותם חסכים בסיפוק הצרכים הבסיסיים שלהם בשלבי התפתחותם המוקדמים, חוסר קביעות של הדמות המטפלת ( בדרך כלל ביחסי אם- תינוק, הוא הקשר הראשוני של האדם) או חוסר עקביות במתן המענים הנחוצים, כך שתחושת הביטחון הפנימית שלהם נפגעה, העולם נתפס אצלם כלא בטוח ויש להם קושי רב ביכולת ההרגעה העצמית ובויסות הגירויים הרגשיים המתסכלים, הנחווים בעולמם הפנימי כמאיימים ומעוררי חרדה.

לא חייבים לחיות כך! אפשר גם אחרת!

עוד על התופעה, על הסיבות וההשלכות שלה על בני הזוג ויחסיהם ניתן לקרוא במאמר המלא

ימים טובים ומאושרים

אריאלה

מנהלת מכון רעות - לטיפול זוגי,אישי ומשפחתי

פסיכותרפיסטית ומטפלת זוגית

שנינו ביחד וכל אחד לחוד - בזוגיות ובנישואין

אצל זוגות רבים עולה קונפליקט שכיח עד כמה בני הזוג מאפשרים אחד לשני את החופש להיות ב"ביחד" שלהם בצד ה"לחוד" שלהם כבני אדם נפרדים וייחודיים בעלי זהות עצמית מובחנת ולא רק כחלק מזהות זוגית משותפת. עד כמה הם מאפשרים לשונות ביניהם להתקיים והאם הם מקבלים אותה בהבנה ובכבוד או מנסים לכפות זה על זה את הרצונות והצרכים שלהם על חשבון צרכיו של בן הזוג תוך ניסיון לשנות אותו בהתאם לצרכים של עצמם.

אמר המשורר ג'ובראן ח'ליל ג'ובראן על הנישואין בספרו הנביא: ..."אהבו זה את זו, אך אל תכבלו את האהבה - ותהי ים הומה בין חופי נשמותיכם. מיזגו איש לרעותו, אך אל תשתו מכוס אחת....זמרו וחוללו יחדיו ויגיל לבבכם אך תנו ויהא כל אחד לעצמו, כמיתרי הנבל שלעצמם הם בנגנם יחדיו....". דבריו אלו של המשורר מבטאים באופן ציורי ומופלא כל כך את המשימה המורכבת של בני זוג ביצירת עולם חדש של "ביחד" בזוגיות משותפת ויחד עם זאת, בשמירה על עולמו המיוחד והייחודי של כל אחד מהם.

משאלת הלב של כה רבים מאיתנו היא ליצור אינטימיות, קירבה וקשר עמוק עם בן/בת הזוג שלנו. הכמיהה היא להיות בקשר זוגי המאפשר מרחב יחסים בטוח, מוגן, מספק ומהנה, כזה שנוכל להיות בו מי שאנחנו באופן שלם ושיקבלו אותנו כפי שאנחנו. תחושת קיום, מלאות ואושר אופפת אותנו כאשר מרחב היחסים הזוגי מאפשר חופש להיות מי שאנחנו, נותן מקום לזהות העצמית שלנו, לאנרגיה ולמהות הטבעית שלנו לבוא לידי ביטוי ללא העמדות פנים, הסתרות או הגנות כלשהן. הציפייה היא שבן הזוג יכיל ויעריך אותנו על כל מעשינו, יכולותינו, כישורינו, כוחותינו, רצונותינו, ציפיותינו, רגשותינו, תכונותינו ועל כל מה שיש בנו. הכלה זו נותנת הכרה ותוקף לקיומנו ומאפשרת לנו לקבל ולאהוב את עצמנו.

קיים בנו צורך שבעזרת בן הזוג ובנוכחות שלו בחיינו, נוכל לממש את כל הפוטנציאל הגלום בנו, להגשים את עצמנו וחלומותינו, להגיע להישגים ולהצלחות ושבן הזוג יאהב אותנו גם כאשר אנחנו נכשלים ולא במיטבנו, שנוכל להתבטא בחופשיות מבלי שנחשוש מתגובותיו או ניפגע מרגשותיו הקשים. אחד הגורמים העיקריים המונעים מבני זוג להרשות לעצמם לחשוף את עולמם הפנימי באופן פתוח, ישיר וגלוי בפני בן הזוג הוא החשש מפני תגובתו הכועסת, מהביקורת, מההאשמות ומהשיפוטיות שלו, מהלעג והזלזול ומהפגיעה שלו. מקנן בהם החשש שמא עקב חשיפת החולשות, הפחדים והכאבים הפנימיים בן הזוג יגיב כלפיהם בדחייה, יתרחק מהם ויסתגר בתוך עצמו.

אצל זוגות רבים רווחת תפיסה מוטעית לגבי הזוגיות לפיה ה"ביחד" הזוגי פירושו שהם אמורים להיות ולפעול כל הזמן ביחד, לחשוב, להרגיש ולרצות אותו דבר, כמו להיות אחד ורק ביחד הם חווים את עצמם כשלמים. הבדלים ושונות בין בני הזוג יכולים להיתפס אצלם במשמעות של דחייה, נטישה, חוסר אהבה וחוסר נאמנות ופגיעה בכבוד. הכמיהה הפנטזיונית היא למיזוג מושלם עם בן הזוג שכן רק באמצעות התמזגות כזו בני הזוג יהפכו ליישות אחת, דבר המעניק להם ביטחון שצורכיהם יסופקו במלואם ומרגיע את החרדה מפני דחייה ונטישה והכאב הכרוך בהם. הפנטזיה היא להרגיש שמחה ואושר עילאי רצוף שכל הצרכים מתמלאים ע"י בן הזוג בדיוק ובזמן כפי הצורך. אך מה לעשות שזה קורה רק באגדות ובני הזוג אינם מסוגלים לספק את מלוא הצרכים אחד של השני כי זו משימה בלתי אפשרית. המציאות מורכבת ומגוונת וכוללת מצבים אנושיים רבים המונעים מבן הזוג לענות על הצרכים היות והוא אדם נבדל ושונה עם עולם ייחודי משלו ולעיתים, הרצונות, הרגשות והצרכים שלו עומדים בסתירה לאלו של בן הזוג.

נישואין וזוגיות אינם באים לבטל את האני האינדיבידואלי של כל אחד מבני הזוג, אינם באים לכבול ולשלול את האישיות המיוחדת של כל אחד מהם, רצונותיו וצרכיו אלא באים לאפשר יצירת עולם חדש של "ביחד" בו יש ביטחון, עניין, הנאה וסיפוק ובאמצעות המרחב הזוגי לאפשר את ההתפתחות והצמיחה האישיים וביטוי כל הפוטנציאל הטמון בכל אחד מבני הזוג.

תיאוריות העוסקות בהתפתחות האני מדגישות כי חלק חשוב בשלבי ההתפתחות של האדם במהלך חייו ובעיקר, בילדותו ובשלב גיל ההתבגרות הוא יצירת נפרדות ומובחנות של האדם, בינו לבין משפחתו ובין העולם החיצוני הסובב אותו. האדם מתפתח מהיותו תינוק חסר אונים התלוי באופן מוחלט בהוריו שיספקו את כל צרכיו הפיזיים והרגשיים עד להפיכתו לאדם בוגר, עצמאי ובשל המכיר בערך עצמו, מאמין ביכולותיו, בכישוריו ובכוחותיו הנפשיים המסוגל לקחת אחריות על בחירותיו בחיים, לתפקד ולראות את עצמו כיישות ייחודית, אינדיבידואלית שונה ונפרדת מהאחרים שקיומה אינו תלוי באחרים.

תהליך זה של התפתחות מתלות מוחלטת וחווית סימביוזה( תחושת מיזוג וחוויה של יישות אחת) בין הילד להוריו עד להגעה לבניית זהות עצמית מובחנת, עצמאית וקבועה תלוי בהתנסויות החיים של האדם עם הוריו והמטפלים בו מרגע לידתו ואופן היחסים וההתקשרות שנוצרו ביניהם. הפנמות של היחסים המוקדמים הן שמשפיעות על תפיסת העולם והעצמי וקובעות את מידת הדיפרנציאציה בין העצמי לאחר. הן אלה שיקבעו את אופן התייחסותו ודרך התנהלותו של האדם עם הסובבים אותו בהמשך חייו הבוגרים.

אלה שבילדותם לא זכו לקבל הכרה ברצונותיהם, בצרכיהם וברגשותיהם, לא זכו להערכה על מעשיהם ופעולותיהם, נדרשו לענות על ציפיותיהם וצרכיהם של הוריהם ואף קיבלו יחס של ביקורת, כעס, שיפוטיות על מעשיהם ואכזבה מהתנהגותם וממי שהם, למדו להגיב ולפעול עפ"י התייחסות הסביבה (כלומר, או לרצות ולספק אותה או למרוד בה), יאבדו את ביטחונם העצמי, את תחושת הערך והמשמעות שלהם, תחושת החופש הפנימי וההכרה ביכולותיהם. למרות שהם מסוגלים לתפקד היטב ולהגיע להצלחה ולהישגים מרשימים בחייהם הם יחושו חרדה בעולמם הפנימי, יהיו מאוימים מתגובת הסביבה, יתקשו להכיל תסכולים והתנהגותם תהיה מותנית ותלויה בתגובות הסובבים אותם.

יש להדגיש, כי התיאור הנ"ל בא לצורך המחשת התהליך בלבד ואין הוא סכמטי כל כך כפי שהוא מתואר כאן. תהליך זה הינו מורכב יותר במציאות ובני האדם נמצאים ונעים על הרצף בין תלות ומיזוג, ה"ביחד" לבין עצמאות ונפרדות, ה"לחוד".
אנשים כפי שתוארו לעיל, יראו בבן זוגם שלוחה שלהם ולא כאדם נפרד ושונה מהם וכתוצאה מכך, יצפו שינהג בהתאם לצרכיהם ורצונותיהם. כל התנהגות נפרדת ועצמאית שלו או מחשבה, רצון או רגש שונה משלהם או מנוגד להם יעורר בהם חרדה פנימית ויאיים על תחושת הביטחון שלהם. עקב כך, הם יכולים להגיב בכעס ותגובה תוקפנית כלשהי או בשתיקה והתכנסות ובריצוי בן הזוג.

כך לדוגמא, אישה שיצאה בשעות הערב לפגישת עבודה עם חברותיה המורות ולא נשאה עימה טלפון נייד קיבלה בחזרתה תגובה זועמת ותוקפנית מבעלה על שאיחרה להגיע הביתה.
סיבות שונות יכולות להיות לתגובה זו, כמו דאגה, קושי להיות לבד, חשש מפני רומן שהיא מנהלת מחוץ לנישואין ועוד. במקום להתמודד ולקחת אחריות על הקשיים שהתעוררו בעולמו הפנימי, במקום לבטא את דאגתו באופן ישיר או למלא את עולמו בתוכן ועניין משל עצמו ולהכיל את היעדרותה של אשתו או לשוחח איתה על רגשותיו באופן ישיר ופתוח הוא האשים אותה, כעס עליה והשליך עליה את הרגשות הבלתי נסבלים עבורו. מיותר לציין, כי תגובה זו גררה אחריה מריבה קשה, ניתוק מגע לכמה ימים והעלתה אצל שניהם תחושות פגיעה, תסכול, אשמה, כאב ובדידות.

אנשים אלו, לדוגמא, ירצו רק לבלות ביחד, לא יאפשרו לבני זוגם לבלות עם חבריהם בנפרד, יהיו תלויים זה בזה, יגלו התנגדות לפעילויות נפרדות של בן הזוג בשעות הפנאי, יראו בבן הזוג אחראי על רגשותיהם ומצב רוחם ואף יצפו ממנו שיפעל לתיקון מצב רוחם. כשבני הזוג יבלו ביחד בחברת חברים, הם יצפו מבני זוגם לשהות בקרבתם רוב הזמן ולא להשאירם לבד, לא יצאו אף פעם לחופשות נפרדות, יאשימו ויבקרו רבות את בני זוגם על כל תסכול וכישלון שלהם שנגרם לתחושתם עקב התנהגותו של בן הזוג ולא ינסו לקחת אחריות על עצמם וחייהם, על התנהגותם, רגשותיהם ועוד.

דוגמא נוספת, זוג שבילה בבריכה במסגרת חופשתם בצפון. היא העדיפה לקרוא ספר והוא הרגיש ממורמר שהיא "לא זוגית" ואינה מקדישה לו תשומת לב כפי שציפה ממנה. בעיניו החופשה הזוגית פירושה היה להקדיש כל הזמן תשומת לב אחד לשני ואילו היא הרגישה אשמה ונחנקת מהציפיות שלו ממנה להיות כל הזמן בעבורו כשאין לה חופש ואפשרות בחירה להיות גם בשביל עצמה.

כל אחד אחראי באופן בלעדי ועצמאי על עולמו ועל רגשותיו. אף אחד לא יכול לגרום לשני להרגיש רגשות כלשהם אם הוא אינו רוצה בכך. המציאות היא מציאות עובדתית אבל איך אנחנו מרגישים לגביה היא בחירה שלנו. אנחנו יכולים להיפגע, להיעלב, לכעוס להתאכזב וכד' ואנחנו יכולים גם לבחור שלא להרגיש כך. מצב רוחנו תלוי אך ורק בנו. אף אחד לא יכול לשים בתוכנו או לקחת מאיתנו רגשות כלשהם אם זה אינו מתאים לנו. אנחנו יכולים להיות בשביל האחר, לתמוך, להכיל, להבין ולעודד אותו אך אנחנו לא יכולים לקחת ממנו כאב, תסכול, עצב, בושה ועוד. למשל, אם בן הזוג פוטר מעבודתו והוא מרגיש תחושת כישלון, בת זוגו יכולה לתמוך בו ולעודדו אך היא אינה יכולה למנוע ממנו את תחושת האכזבה והכישלון שלו מעצמו.

הציפייה לקבל תמיד מבן הזוג מענה קבוע וסיפוק מיידי לכל הצרכים שוללת ממנו את החופש להיות מי שהוא כאישיות נפרדת ומבטלת את עולמו הייחודי על כל רצונותיו, מחשבותיו ורגשותיו האינדיבידואליים. דיכוי האני ורצונותיו של בן הזוג ומרחב הבחירה החופשית שלו פוגע באינטימיות ובקירבה שבין בני הזוג.

במצב זה ה"ביחד" הופך להיות נטל ועול מיותרים לחלוטין ומעורר את הצורך להתרחק מהזוגיות החונקת. שלילת החופש גורמת, לעיתים, אצל בן הזוג תחושות של תלות, חנק, היבלעות, איבוד השליטה והבעלות על המרחב האישי, חוסר ערך וכעס רב וכדי להחזיר לעצמו את המרחב הפרטי שלו הוא עלול ליצור, אפילו שלא במודע, מצבים של מריבה וסכסוך שנותנים לו לגיטימציה להתרחק.

מתן מקום בזוגיות לעולמו האישי של כל אחד מבני הזוג משחררת אנרגיה חיובית ומאפשרת גמישות גדולה של מרחק – קירבה בין בני הזוג, כך שיש הבנה הדדית ורשות אמיתית להתרחק מבלי שזה יגרור אחריו כעס, עלבון, פגיעה, תסכול וכמובן, מריבות וויכוחים.
ככל שיש מרחב של חופש ובחירה בין בני הזוג יש יותר מקום לצמיחה אישית ומימוש הפוטנציאל העצמי, העמקת האינטימיות והקירבה בקשר הזוגי, הפריה הדדית, עניין, ריגוש ושותפות שוויונית מלאת אנרגית חיים, הנאה וסיפוק.

כמה צדק המשורר באומרו "...אך שימו מרחבים בזה היחד ותנו לרוח השמים לחולל בינותיכם...תנו את לבבכם, אך אל יהא איש אחראי ללב האחר, כי רק יד החיים תכיל את לבבכם. עמדו יחדיו, אך אל תהיו צמודים, הן גם העמודים נושאי המקדש ניצבים ולא יגעו, והאלון והאלה – אמיריהם זה בצילה של זו לא יגבהו".

לוותר או להתפשר - וההבדלים ביניהם

שלום לכם,
תודה על ההיענות המיידית לכל אלה ששלחו שוב את תגובותיהם ואף אלה שיצרו עימי קשר טלפוני.
אני מתמלאת סיפוק, עניין, הנאה ושמחה מרובה מהתגובות המגוונות שמגיעות, הן מאנשים שאני בקשר איתם כיום, הן מאלה שהיו איתי בקשר מהעבר ומחדשים את הקשר והן מאנשים חדשים שאני מכירה אותם באמצעות הדרך החדשה הזו. איזה תענוג!!

משתתפי הסדנא לשליטה ולניהול כעסים המתקיימת כיום העלו בין היתר במפגש האחרון נושא חשוב (ועל כך מגיעה להם התודה!) שנראה כהמשך ישיר של שני הנושאים הקודמים, לעבור את הפסח בשלום והפער בין הציפיות שלנו לבין המציאות והוא מה ההבדל בין "לוותר" ו"להתפשר" ביחסים.

לא פלא שהוא נראה המשך ישיר היות והוא יכול להאיר לנו עוד זווית כדי להתמודד עם צרכים מנוגדים ועם ההבדלים והשונות בין בני האדם ולכן, ממש מתבקש.

לא פעם אנחנו נתקלים במצב בו מתעורר בנו לחץ, מתח או אפילו כעס רב על כך שרצונותינו נתקלים ברצונות שונים ואף מנוגדים של בני הזוג, בני משפחה, חברים ואחרים.

ישנם מצבים רבים בהם נראה לנו שאם נוותר על הדרישה והרצון שלנו וניענה לרצון האחרים, ניתפס כ"פראיירים", כחלשים וכמנוצחים. לעיתים, הויכוח יכול להיות על נושא שטותי ביותר כמו ויכוח של בני זוג על איזה ארון קונים, האם כמו שהיא רוצה או כמו שהוא רוצה. בטוח שלכל אחד מהם יש הסברים הגיוניים ומשכנעים.

אני מתארת לעצמי שלא מעט מכם נזכרים עכשיו בויכוחים דומים על נושאים שוליים ולא חשובים באמת שהיום נראים לכם מיותרים ובזמן הויכוח נראו לכם כקריטיים ביותר.

אז למה הויכוח על הארון, לדוגמא, יכול להיות כל כך סוער כאילו נלחמים על מקום בסירת הצלה?

ואכן, לא בכדי, ברבדים העמוקים זו באמת התחושה שהקיום של ה'אני' בסכנה, תחושת הביטחון יכולה להתערער אצל אנשים מסוימים כי עפ"י תפיסתם הם מאבדים את השליטה והופכים נשלטים או אפילו נבלעים בידי האחר.

הרי לא באמת הם נאבקים על איזה ארון קונים אלא על המשמעות שכל אחד מייחס לאיזה ארון בוחרים.
בשבילם, כמו גם אצל אחרים, הארון אינו רק חפץ בעל פונקציה שימושית אלא בחוויה הסובייקטיבית שלהם בעולמם הפנימי הארון מייצג אותם, את ה'אני' שלהם ומי הוא הנבחר כטוב ביותר ביניהם.
למעשה, הם מנהלים מאבק כוחות על מי הוא הקובע ביחסים, אצל מי הכוח ועל פי מי יישק דבר.

בעצם, התוכן של הוויכוחים הללו יכול להתחלף אבל העיקרון והריקוד הקבוע ביחסים אינו משתנה.
כל אחד מבני הזוג הזה, שהוא דוגמא לזוגות רבים ולויכוחים בכלל בין אנשים, שם את המשמעות והזהות העצמית שלו, את תחושת הקיום שלו והמקום שיש לו בחיים בכלל ובמרחב היחסים בפרט על הארון שייבחר. לא אבסורד? בוודאי שכן!

כל אחד מהם 'נלחם', לכאורה, על המהות והקיום שלו כאדם אינדיבידואלי ועצמאי ועל תחושת הביטחון שלו.
כלומר, אם הארון שהוא רוצה נבחר משמע הוא החשוב, הוא החזק, הדומיננטי והמשמעותי, דבר שמעניק לו תחושת חשיבות, כוח וביטחון וההיפך. אבל ברור לחלוטין שהמשמעות והזהות העצמית אינה נקבעת עפ"י ארון או דבר דומה לזה.

כאשר אדם מכיר בערך עצמו, בכישוריו, ביכולותיו ובכוחותיו, במשמעות שלו ומקבל את עצמו על חסרונותיו ועל יתרונותיו הוא מרגיש ביטחון במהות שלו ללא קשר לסמלים ולייצוגים חיצוניים. הוא לא צריך להילחם על המהות שלו, הוא פשוט חווה אותה כקיימת באופן עצמאי ללא תלות כלשהי באדם אחר או בתגובה חיצונית.

כאן נכנסים לתמונה המושגים "לוותר" ו"להתפשר" ביחסים. רבים מתבלבלים בין שני המושגים הללו.

"לוותר" היא, לרוב, התנהגות המבטאת ביטול וויתור על רצון או צורך אישי כלשהו למען שהשני יהיה שבע רצון ולמען שמירת השקט ביחסים. מסיבות שונות הקשורות לאישיות של כל אחד ולמבנה היחסים דרך זו מעמידה את צרכי האחד בעדיפות עליונה על פני השני. כלומר, או... או... , לכאורה, אחד יוצא מנצח והשני- מפסיד. לפיכך, בדפוס כזה של יחסים, כל נושא ואפילו השטותי ביותר יכול להפוך למריבה קשה או ליחסים מרוחקים ואף, מנוכרים המלווים בתסכול תמידי.

הויתור למען השני אינו מבטא תמיד את רצונו האמיתי הפנימי של האדם, דבר שמשאיר אותו, במודע או שלא במודע, במיוחד אם זה דפוס שחוזר על עצמו, עם הרגשה שהוא ויתר על עצמו ועל מקומו בתוך הקשר. הוא מרגיש שקוף, מפסיד קבוע ואולי כבר מוותר מראש. כתוצאה מכך, הוא עלול להרגיש מתוסכל, לא חשוב, חסר ערך, נשלט, כנוע ובעיקר, לא קיים. זו הסיבה שבגללה אנשים יכולים לריב על דברים, שעל פניו, הם נראים קטנים ולא חשובים, כמו איזה ארון לקנות.

זאת ועוד, לעיתים קרובות, וניתן לראות זאת הרבה בין בני זוג אך גם במערכות יחסים אחרות, כאשר אחד מבני הזוג ויתר למען השני, הוא יוצר חשבונאות ופנקסנות עם השני, לרוב, בינו לבין עצמו, דהיינו, "אני ויתרתי עכשיו, את/ה חייב/ת לי ויתור בפעם הבאה".
יתירה מזאת, הפנקסנות הפנימית הזו אומרת, למעשה, "אני נתתי לך משהו, עכשיו את/ה חייב/ת לי". דהיינו, נתינה בהקפה שיוצרת חובות לשני, לעיתים, מבלי שהוא מודע לכך.

זה לא אומר שאי אפשר לוותר אף פעם למען האחר ולמען הקשר אך יש לעשות זאת מבחירה מודעת ולקיחת אחריות על הבחירה מבלי לעשות בהמשך חשבונאות עם השני ומבלי להאשים את השני בצורך שנשאר לא מסופק.
חשוב להדגיש, כי המהות שלנו נשארת בכל מקרה ואינה תלויה בדבר והתחושות הלא נעימות שלנו נגרמות עקב הפרוש והמשמעות שאנחנו מייחסים לו.

כדאי לזכור, שאם בחרנו לתת משהו לשני רצוי שהוא יינתן מהלב ולא מתוך ציפייה לקבל משהו בתמורה. בחרנו לתת כי זה צורך שלנו וכי רצינו לתת בגלל כל מיני סיבות של עצמנו. אי לכך, מומלץ מאד לוותר על הפנקסנות ולהפסיק לעשות חשבונאות ביחסים בכלל וביחסים קרובים בפרט.

לעומת זה, "להתפשר" זו הדרך היעילה ביותר לניהול קונפליקט היות וזו הדרך שבה שני הצדדים עושים את המרב כדי ששניהם יצאו מרוצים. בדרך של הפשרה, שהיא בד"כ הדרך השלישית המורכבת והיצירתית יותר, יש מענה לרוב הצרכים של שני הצדדים כך ששני הצדדים מרגישים רגועים ובטוחים ושצורכיהם סופקו. כל אחד מרגיש שהוא נראה ע"י הצד השני ושצרכיו חשובים ובאופן זה אין צורך להכניע את הצד השני ולהיאבק עימו, דבר שפוגע מאד ביחסים.

לפיכך, כדי להגיע לפשרה המתאימה יש לשמוע היטב את רצונות וצרכי שני הצדדים ולהבין את המניעים העומדים מאחוריהם ורק אח"כ אפשר לחפש את הדרך המשולבת, בה ניתן לספק את רוב הצרכים של הצדדים.

לבסוף, נראה ששתי ההתנהגויות האלה "לוותר" ו"להתפשר" הן חלק מעולמנו האנושי כבני אדם ונחוצות לנו על מנת ליצור מערכות יחסים בטוחות ומהנות. יחד עם זאת, כדאי להיות מודע להבדלים ביניהן כי אם לא שמים לב הרי שהויתור יכול לעורר בעיות וקשיים ביחסים, אם לא לוקחים אחריות עליו ועל השלכותיו ואילו הפשרה מבטאת הדדיות ושוויוניות ונותנת מקום חשוב לצרכי שני הצדדים וסיפוקם.

ועוד דבר חדש! כמו שאתם רואים פתחתי בלוג חדש!! כן, אני בעצמי! לא יאומן!!

בחודשים האחרונים, מאז סיומה של הסדנא לשליטה בכעסים הקודמת, דוחפים אותי שניים מחבריה ליצור מקום, שיהיה תחת קורת גג מכון רעות, בו ניתן יהיה לנהל דיאלוג משותף על כל מיני נושאים שמעניינים את האנשים. התהליך שהם עברו בסדנא כקבוצה עזר להם להבין שה"ביחד" הוא חלק חשוב ביותר שמסייע לאנשים בכלל ותרם באופן משמעותי לתהליך השינוי שלהם. אני אמרתי "כן" אבל לא היה לי מושג איך אני עושה את זה.

תודה, א' ו- ס' על הרוח הגבית שנתתם לי!!! האכפתיות והעניין שלכם אתגרו ודרבנו אותי ונתנו לי את הכוח והנחישות להתמודד עם המהמורות הטכנולוגיות באינטרנט, הלא פשוטות בכלל עבורי, בלשון המעטה. תודה, דקלה, על העזרה!!

אז אני שמחה שהצלחתי כי עכשיו יש לנו גם מקום שבו ניתן יהיה ליצור קשר ודיאלוג בנושאים משותפים ולהגיב לנושאים השונים שיועלו על ידי וללמוד אחד מהשני.

בבלוג גם ניתן יהיה למצוא את כל התכנים הקודמים שאני מעבירה אליכם.

והנה הכתובת העצמאית של הבלוג: http://reut4u-tipul.blogspot.com /

מאחלת לכם קריאה מהנה ופורייה

אריאלה
מנהלת מכון רעות - לטיפול זוגי, משפחתי ואישי
פסיכותרפיסטית ומטפלת זוגית ומשפחתית

איך לעבור את הפסח בשלום

היום אני מתחילה משהו חדש שהוא בשבילי עוד צעד של גדילה והתפתחות שגורם לי התרגשות ושמחה גדולים!

שמתי לב שכשאני, כפסיכותרפיסטית, כמטפלת זוגית ומשפחתית וכאדם, מתחלקת בידע ובניסיון שלי עם אחרים, אני מקבלת הרבה תגובות חמות שנותנות לי סיפוק רב גם מאנשים שאני מכירה אך גם מאחרים אותם אני לא מכירה כלל. לדבריהם, הם נעזרים רבות ולדברים שלי יש השפעה חיובית ותרומה משמעותית להבנות ולתובנות שהם מקבלים על עצמם, על חייהם ועל מערכות היחסים השונות שיש להם עם אחרים.

כשאני שומעת את התגובות האלה הלב שלי מתרחב. יש לי הנאה גדולה כשאני מסייעת לאנשים להגיע למקום טוב יותר בחייהם. וכמו שצ'רצ'יל אמר " אנו מתקיימים ממה שאנו מקבלים, אך אנו בונים את החיים על מה שאנו נותנים."( וינסטון צ'רצ'יל) כך, בעצם הנתינה שלי להאיר את חייהם של אחרים אני מאירה גם לעצמי את הדרך.

עד היום הסתפקתי בעיקר בכתיבת מאמרים והיום אני מתחילה דרך חדשה בה אני רוצה לחלוק את הידע ואת ניסיון החיים שלי עם מעגל רחב יותר של אנשים שמעוניינים לשמוע ויכולים להיעזר למען חיים טובים ומאושרים יותר עבורם.

במהלך חיי, כאדם וכאשת מקצוע, הן בעבודתי הציבורית והן כמנהלת וכמטפלת עצמאית במכון רעות, רכשתי ידע מקצועי רב וניסיון חיים אישי שעזר לי לצמוח ולהתפתח במסע החיים אותו אני רוצה לחלוק איתך.
בעבר, מעבר לעבודתי בקליניקה עם מטופלים ומודרכים, כדי לחלוק ידע זה עם אחרים כתבתי מאמרים רבים בנושאים שונים, הופעתי בטלביזיה, השתתפתי בתוכניות רדיו, רואיינתי לעיתונים ומגזינים שונים ועוד. אולם, זה לא נראה לי מספיק.

כולנו כבני אדם נתקלים מידי פעם בבעיות של מעגל החיים הטבעי, דילמות שונות וקשיי חיים שלנו כפרט, בעיות זוגיות ונישואין, הורות, יחסים משפחתיים, גירושין, ניהול כעסים, אלימות במשפחה ובין בני זוג ועוד. לא כל אחד יכול ורוצה להגיע לטיפול וגם לא תמיד צריך.

לפעמים, מספיק לקבל אינפורמציה מתאימה ומבוססת שיכולה לעזור לאנשים למצוא את הדרך המתאימה עבורם ולהקל עליהם.
יתירה מזאת, מאד מקל להתמודד עם הקושי כשיש עוד אנשים שחווים כמוך את הקושי שלך או אחרים שמבינים את מה שעובר עליך. זה מפיג את תחושת הבדידות, מנחם ומרגיע. יתכן ובאמצעות ערוץ זה יפתח גם דיאלוג בין האנשים שיוכלו לתמוך ולסייע זה לזה.

לכן, החלטתי מהיום לשתף אותך באינפורמציה בנושאים שונים ומגוונים בתחום העולם הפנימי של האדם ומערכות היחסים השונות שלו במהלך החיים, באמצעות מאמרים מקצועיים, תכנים שונים, מחשבות וטיפים שיועברו אליך על ידי מידי פעם.

אני אשמח לקבל תגובות, שאלות, התייחסויות, מחשבות וכל פניה בכל נושא שתועבר אלי. אני מבטיחה שאני, ביחד עם אנשי הצוות המקצועיים של מכון רעות, נעמוד לרשותך, נתייחס לכל הפניות אלינו ונשתדל לתת את המענה המתאים לכל בקשה או שאלה.

אז בואו נתחיל והפעם נעסוק בשאלה איך לעבור את הפסח בשלום בהיבט המשפחתי- זוגי.
חג הפסח עומד בפתחנו ואיתו הכנות רבות כמו גם המפגש המשפחתי והשהות הממושכת ביחד במהלך כל החג העלול לעורר שדים מרבצם.

חג זה כמו חגים נוספים אחרים הוא חג משפחתי בו מתכנסת כל המשפחה המורחבת ככתוב בהגדה "הלילה הזה כולנו מסובין..".
במשפחות רבות עולות התלבטויות ושאלות כגון, אצל מי חוגגים את החג ובמיוחד, את ליל הסדר. לעיתים, השאלה הזו והשהיה הממושכת במחיצת המשפחה הקרובה והמשפחה המורחבת מעלה יחסים טעונים בתוך המשפחה, דפוסי יחסים מורכבים ומסובכים מן העבר או מן ההווה, נורמות, ערכים והרגלים שונים המתנגשים, לפעמים, אלו עם אלו וקשיים אחרים נוספים שבשגרת החולין היומיומית ניתן להתכחש להם ולהימנע ממגע ישיר איתם.
בחגים עצמם ובתקופת חול המועד, בה אנשים רבים אינם עובדים ומצופה מהם לבלות עם בני המשפחה יכול לעלות מתח רב ביחסים, לחץ ואפילו תחושה של חנק ושלילת מרחב החופש שנגרמת עקב כך שאין את הלגיטימציה והאפשרויות השונות להתרחק למסגרות הרגילות.

אם ישנם קונפליקטים לא פתורים בין בני משפחה הרי השהות הממושכת המשותפת ביחד יכולה לחדד ולהעצים את הקונפליקטים האלה, להעלות אותם בגלוי על פני השטח ולגרום למתח, אי שקט ובמיוחד, למריבות ולסכסוכים מיותרים. גם אם יש דפוסי כוח ושליטה בין בני זוג ובמשפחה הרי שההתחככות המרובה ביחד מזמנת הזדמנויות למאבקים עד כדי אלימות. במשפחות רבות החגים הם בבחינת "שטח אש" שצריך לפסוע בו בזהירות ולנקוט בו יותר התחשבות אחד עם השני.
בכל מקרה כדאי לטפל בקונפליקטים ובבעיות הלא פתורות גם אחרי החג כדי שלא יחריפו וכדי לחיות חיים מלאי טעם, שמחה וסיפוק.

לכן, בין כל ההכנות הרבות שמתכוננים לחג, ניקיון וחידוש פני הבית, ארגון וסידור דברים מחדש, קניות, מתנות וכד' מומלץ להכין גם את עצמנו למפגש המשפחתי במהלך החג ע"י כך שנגיע אליו בגישה פתוחה וחיובית ונעלה את המודעות ותשומת הלב שלנו לצרכים שלנו וכיצד היינו רוצים לבלות את החג. אח"כ נראה מי השותפים שלנו ונבין את צרכיהם ורצונותיהם וממה הם נובעים.
לשם כך, כל אחד צריך להבין קודם כל את עצמו ורצונותיו ולדבר עליהם בגלוי ובפתיחות עם בני הזוג או בני המשפחה הקרובים ואפילו, עם הילדים.
שיחה גלויה וישירה כזו צריכה לצאת מנקודת מוצא שלכל אחד מותר לבטא את רצונותיו השונים ואף המנוגדים וזה בסדר. כל אחד הוא עולם אחר ולכן, יש לו רשות להביע את עצמו בחופשיות ללא פחד או כפייה כאדם ייחודי ואינדיבידואלי.

יש לנהל דיאלוג פתוח, להקשיב לזולת בתשומת לב, להבין אותו ולוודא שהבנת אותו נכון, לבטא את עצמך ואז למצוא את הדרך המשותפת המתאימה לכם.

אין צורך וזה אף מיותר להפוך את הפסח והרצונות השונים למאבק כוח מי חזק וצודק יותר. זה חג וזה זמן לחגוג ולשמוח.
כל אחד רוצה וזקוק להרגיש שיש לו מקום לבטא את עצמו בחופשיות ובביטחון. ואכן, יש לתת מקום ולגיטימציה לכל הצרכים השונים ולכן, רצוי להגיע לפתרון של פשרה בה יש את רוב הצרכים של כולם. יש ליצור מציאות בה כולם מרוויחיםwin –win situation) ). בדרך זו כולם ירגישו בטוחים, נינוחים, רגועים ומסופקים.

איפה שיש רק שני רצונות והם מנוגדים כדאי ומומלץ למצוא את הדרך השלישית המורכבת הכוללת פחות או יותר את הצרכים של כולם. לשם כך, צריך להיות פתוח לרעיונות חדשים ולחשוב יצירתי.
גם הבנה לצרכים של האחר וביטויה בדרך אמפטית, לעיתים, מספיקה.

עכשיו, כשאתם פתוחים לקבל את השונות של האחר בגישה חיובית וכשכל אחד יודע מה האחרים רוצים וזקוקים ויודעים את הדרך כדי להשיג את הפשרה הרצויה כבר קל יותר לתכנן תוכניות, עם מי, מתי, כיצד ואיפה מבלים את החג. שיהיה בילוי נעים!

לחצו על הקישור ותקראו עוד על איך לעבור את הפסח בשלום.

חג הפסח מביא איתו את האביב ומסמל התחדשות ופריחה, קחו אותו כהזדמנות לצמיחה והתרעננות גם בחייכם.

אני מאחלת לך ולבני משפחתך חג פסח שמח, רגוע, מלא באור, באהבה ובהנאה.
אריאלה
מנהלת מכון רעות - לטיפול זוגי, משפחתי ואישי
פסיכותרפיסטית ומטפלת זוגית ומשפחתית