יציאה מעבדות לחירות - החופש להיות מי שאנחנו באמת

שלום לכם,

"עבדים היינו...עתה בני חורין..", כך נאמר בשיר העממי. האומנם בני חורין אנחנו? אנחנו לפני חג הפסח, חג החירות, בו בני ישראל יצאו מעבדות במצרים להיות בני חורין בארצם.
עולה השאלה האם אנחנו באמת חופשיים להיות מי שאנחנו? מה כובל אותנו בימינו וכיצד לצאת לחופש אמיתי? מהו השעבוד המודרני של היום ולמה אנחנו משתעבדים? מה לוקח מאיתנו את החופש? מי קובע את רמת החופש? מה צריך לקרות כדי שיתחיל תהליך היציאה מהשעבוד לחירות? וגם אציג פה גם כמה דרכים שיכוונו אתכם לדרך אל החופש שלכם.

בעידן המודרני בחברה המערבית הדמוקרטית יש היום יותר לגיטימציה לתת חופש לרצונות ולצרכים האינדיבידואליים, לממש את החלומות, הציפיות והמשאלות האישיות, להגשים את הפוטנציאל הייחודי של כל אחד, לקבל הכרה לצרכים הייחודיים ולשונות של כל אחד כאדם באשר הוא ופחות להיענות לצרכי הקהילה, החברה והמשפחה כי שהיה מקובל בעבר.
זו הסיבה שאנשים היום מחפשים כיוונים, דרכים ועוגנים שונים כדי להתחבר אל עצמם ואל המהות שלהם, להיות אמיתיים ונאמנים למי שהם ולחיות בשלום עם עצמם והסביבה.

לרוב, אנשים זקוקים להרגיש את הזכות והחופש לבטא את כל המהות שלהם כבני אדם שלמים על כל המהות והפוטנציאל הטמון בהם. כל מה שלוקח מהם את ה'אני' האמיתי שלהם, שולל מהם את החופש שלהם להיות מי שהם ויוצר מרחק ופער בין ה'אני' האמיתי שלהם לבין מה שמשתקף כלפי חוץ, הוא ה'אני' המזויף.

שלילת החופש והפער הזה יכולים לגרום למצבי רוח קשים מלווים בבכי, לדכדוך, למועקה נפשית, לתחושת חנק, ביטול ומחיקת ה'אני' עד כדי דיכאון וייאוש, חוסר אנרגיה וחיות ואי יכולת לבצע משימות פשוטות עד כדי קשיים ממשיים בתפקוד יומיומי.

נשאלת השאלה האם אנחנו באמת חופשיים להיות מי שאנחנו? האם אנחנו באמת יכולים לתת לעצמנו חופש ושחרור?

עפ"י תפיסתי להיות משועבד הוא כאשר אין לנו את חופש הבחירה, הזכות והרשות ללכת עפ"י דרכנו, רצונותינו וצרכינו ומשהו מונע מאיתנו לממש את הבחירה הייחודית שלנו לדוגמא, ללמוד ולעסוק במשהו שלא נראה מתאים למשפחה ולתפיסתה או במקום להצטרף לעסק המשפחתי, לחזור בתשובה או בשאלה, לצאת מהארון ועוד ועוד.

מצב אחר של איבוד החופש ותחושת העבדות למשהו אחר הוא כשאנחנו רוצים לפעול בדרך מסוימת אך דבר אחר גדול וחזק יותר מאיתנו מנהל אותנו ואז אנחנו מאבדים את השליטה על עצמנו ומתנהגים בדרך שאינה רצויה לנו כלל כמו במצבים של התפרצויות הזעם והכעס, בולמוסי האכילה, עישון, קניות, סדר וניקיון, ההתמכרויות למיניהן וכד'.

מי קובע ומגדיר מתי האדם חופשי?

למעשה, תחושת החופש נקבעת רק ע"י האדם עצמו והיא תחושה פנימית סובייקטיבית. רק האדם יודע אם הוא מרגיש את החופש שלו לפעול, להתנהג ולהיות מי שהוא רוצה להיות או שמשהו אחר מנהל אותו. אותו מצב יכול להתפרש אצל אדם אחד כחופש ואילו אצל אדם אחר הוא יכול להתפרש כשלילת החופש והבחירה. זה תלוי בעולמו הפנימי האישי, בחוויות שהוא ספג עוד מילדותו, ובאיזו חברה, תרבות, קהילה ומשפחה הוא גדל.

מה יכול, בעצם, לשעבד אותנו ולקחת מאיתנו את החופש?

אולי אנחנו עבדים לרצון להיות מה שרוצים ומצפים מאיתנו שנהיה?
בהחלט כן. אנחנו יכולים להיות משועבדים אפילו בצורה לא מודעת לכל המסרים שעברו אלינו מרגע לידתנו, דרך חוקים, נורמות, מנהגים, ערכים, אמונות, מיתוסים, תפקידים שקיבלנו בילדות, הרגלים ועוד. זה מתקיים החל כציפיות של המדינה מאיתנו, למשל, לשרת בצבא, המשך בציפיות החברה מאיתנו ללכת בדרך ה"מקובלת" והנורמטיבית, כמו גם ללכת בדרך שנקבעה ונסללה ע"י המשפחה שלנו וכלה, בציפיות, בחוקים ובדפוסים שנספגו כבר בתוך עולמנו הפנימי האישי, והוא זה שמכתיב לנו את הדרך מבלי שאנחנו ערים לכך שאין לנו שם שום בחירה חופשית.

אנחנו יכולים להיות משועבדים בתוך עצמנו, לחוקים שבתוכנו, לצרכים שלנו, ("אני חייב להיות מושלם", "אני חייב לבלוט יותר מכולם", "אני צריך להיות מיוחד", "חייב, מוכרח, צריך" = חמ"ץ), לתבניות ולדפוסי החשיבה שלנו ("דברים צריכים להיות רק בדרך שלי", "אני חייב לנצח אחרת אני מפסיד", "הכל תמיד רע"), להרגלים, למנהגים, לערכים, לדחפים שלנו, לאמונות הלא רציונאליות שלנו ("העולם תמיד מסוכן וצריך כל הזמן לשמור לא להיפגע", "אחרי משהו טוב תמיד מגיע משהו רע", "אם לא מסכימים איתי, אז הולכים נגדי ואני צריך להתגונן"), לתפקידים שקיבלנו מילדותנו ועוד ועוד.

אנחנו יכולים להיות משועבדים לתפקידים, אותם קיבלנו כילדים ממשפחת המוצא שלנו, בדרך כלל באופן לא מודע, מבלי שבדקנו את אמיתותם היות וכילדים קיבלנו מה שנתנו לנו כי סמכנו על מי שגידל אותנו וטיפל בנו וגם לא הייתה לנו שום יכולת לבדוק האם הם נכונים, האם הם מתאימים לרצון שלנו או לא וכד'. מה שהיה ברור לנו, שקיבלנו את התפקיד, לפעמים עם מילים ולפעמים, ללא מילים, משום שהבנו שזה היה חשוב ונכון למשפחה שלנו וזו הייתה סיבה מספיק טובה כדי שנבצע את התפקיד הכי טוב שאנחנו יכולים.

לדוגמא, תפקידים כאלה יכולים להיות, למשל, להיות הילד הטוב והמרצה, להיות הילד הרע והכבשה השחורה או השעיר לעזאזל של המשפחה, להיות החזק והמשענת של כולם, להיות אחראי על האחרים ולטפל בהם, לשמח את האחרים, להיות הקטן והמפונק, להיות החלש והנזקק, להיות ילד הורי ולטפל בהורים ולדאוג להם או באחד מהם, להיות המושיע והמציל ועוד תפקידים לרוב. משהו מהתפקידים האלה מוכר לכם?

סוג אחר של עבדות או שעבוד אנחנו יכולים לראות כשאנחנו משתעבדים להרגלים ולהתנהגויות שונות עד כדי התמכרות ואיבוד שליטה בכלל, כשבעצם, אנחנו נכנעים ליצרים ולדחפים שלנו שפועלים כדבר יותר חזק מאיתנו והם אשר שולטים בנו ומנהלים אותנו, וגורמים לנו לפעול ולהתנהג, לעיתים, אף בניגוד לרצוננו המודע והמוצהר. הכוונה היא שאיבדנו את השליטה על משהו חזק מאיתנו בתוך עולמנו שמנהל אותנו ללא כל יכולת לנהל אותו.

זה יכול לבוא לידי ביטוי בעישון והקושי להיגמל, בצריכת אלכוהול, בוורקהוליזם, בהתקפי אכילה והקושי לעשות דיאטה, בהתפרצויות זעם וכעס ללא שליטה, בהרגלי צריכה, בריצה אחרי כסף ורכוש, בקניות, בהרגלי מחשב, פייסבוק, בהתמדה בספורט או ההיפך, בהימורים, בהתמכרויות השונות ועוד ועוד .

אנחנו יכולים לראות באמצעות הרגלים אלו השולטים בנו, שאיבדנו שם את החופש לבחור, את היכולת לקבוע ולנהל את ההתנהגות שלנו ולמעשה, איבדנו גם את העצמאות שלנו כשאנחנו תלויים לרווחתנו ובאספקת הצרכים שלנו במשהו אחר או במישהו אחר.

ואם כבר מדברים על מישהו אחר, אנחנו יכולים להיות גם עבדים ומשועבדים למערכות היחסים בחיינו, למישהו בחיים שלנו, למשפחה המורחבת, לבן או בת הזוג, ליחסים הזוגיים, למקום עבודה שלנו וכד'.

כאן יכולה להיות סוג של עבדות לצרכים של אחרים תוך כדי הקרבת הרצונות והצרכים האישיים של הפרט. זה, בעצם, להיות תלוי באחרים, קשוב לצרכים של אחרים תוך כדי כך שאנשים אלה מתקשים לבטא את האמת שלהם בגלוי ובאופן ישיר ולהיות נאמנים לעצמם וע"י כך הם מוותרים על עצמם, מבטלים את עצמם ובוגדים בעצמם. 

אנחנו יכולים להישאר בתוך מסגרות, מערכות יחסים, מקום עבודה גם כאשר קשה לנו ואף במצב בלתי נסבל והצרכים החשובים שלנו לא מקבלים מענה מספק, רק מתוך פחד. למשל, כל מערכת יחסים ובפרט בזוגיות שאין בה חופש וכבוד אלא כוח וכפיה והיחסים בה הם של שולט- נשלט או תוקף- קורבן וקשה לצאת ממנה. לעיתים, ניתן לראות כי אנשים אלה ממשיכים את חייהם כרגיל או את מערכות היחסים או את המשך העיסוק או העבודה מתוך כורח, מתוך משהו חיצוני או פנימי שכופה עליהם לפעול כך מבלי שמרגישים שיש להם את החופש לבחור כרצונם וכאוות נפשם. 

הם ממשיכים מכוח האנרציה כשהם לא רוצים לזעזע שום דבר ולהמשיך בחיים כרגיל מתוך הקושי לנקוט עמדה, לבחור, להחליט, לקחת אחריות ולבצע שינוי באופן מעשי במציאות. הם מרגישים כלואים וממולכדים בתוך עצמם מתוך חשש ופחד מהתגובה הקשה הצפויה, מחוסר הוודאות שיש בעתיד ומהקשיים העתידיים הצפויים להם.

כל אלה כובלים אותם ואינם מאפשרים להם להשתחרר ולצאת לחופשי לחיים שהם רוצים, לדוגמא, יציאה מהארון, חזרה בשאלה או בתשובה, הקושי של נשים מוכות לצאת ממעגל האלימות כלפיהן, בני זוג שנוהגים בעצבים ובהתפרצויות כעס ואף באלימות שמתקשים להפסיק את התנהגותם הפוגעת או אנשים שממשיכים בעבודתם למרות שהבוס אולי פוגע או מתעמר בהם, למרות שהם לא מתוגמלים כראוי או משעמם להם ואין להם כבר כל סיפוק במה שהם עושים וזאת רק משום שהם פוחדים שהם יישארו ללא מקור פרנסה או שהם לא מאמינים שיצליחו להשיג מקום עבודה כמבוקשם.
הם מתנהלים כאנשים פסיביים, שקופים, מחוקים, עם דימוי עצמי נמוך וחוסר ביטחון, מרגישים לא נחשבים ולא מוצלחים ולמעשה, הם מדוכאים וכלואים בתוך עצמם.

השעבוד נראה חיצוני אבל למעשה הוא שעבוד פנימי. מה לוקח מאיתנו את החופש? מה משעבד אותנו בתוכנו ? מהו השעבוד הפנימי? 

ראשית, קיים לרבים קושי רב, לעיתים, לצאת מאזור הנוחות וללכת אל הבלתי נודע והחדש שמעורר בהם את הספק, את החשש ומערער את ביטחונם.
שנית, משחר ילדותנו ספגנו בתוך עולמנו, לעיתים קרובות, אפילו ללא מילים, את החוקים שהיו בבית שלנו כילדים, את תבניות החשיבה ודפוסי ההתנהגות של משפחת המוצא שלנו, את האמונות הלא רציונאליות והתפיסה את המציאות, את הערכים, ההרגלים, המנהגים, המיתוסים שבעצם קבעו לנו באיזו זווית ראיה נראה את העולם, את המציאות, את עצמנו, את הזולת ואת היחסים איתו, וכתוצאה מכך איך נתנהג וכיצד נפעל במצבים שונים.

 מעולם לא עצרנו לבדוק אם הם נכונים ומותאמים גם לנו. רק כשמשהו משתבש לנו בחיים או מתעורר בנו כאב רב שקשה לנו לשאת אותו, אנחנו עוצרים ובודקים מה קרה לנו וכיצד אנחנו יכולים להתמודד עם המצב. אלו המשקפיים הסובייקטיביים שלנו שדרכם אנחנו רואים את העולם ועל פיהם אנחנו מפרשים את המצבים השונים במציאות גם אם היא אובייקטיבית שונה.

 אנחנו למעשה, מתוכנתים ע"י מה שקיבלנו בילדות שלנו וזה מה שמנהל אותנו, לפעמים, בלי שיש מושג בכלל מה זה הדבר שבעולמנו שמפעיל אותנו מכתיב לנו את הדרך. לכן, חשוב שנברר לעצמנו מה משעבד אותנו בתוך עולמנו כדי שנוכל להתמודד איתו ביעילות ולמצוא דרכים חדשות מותאמות ונכונות יותר עבורנו.

מה שמזין את האמונות, דפוסי החשיבה, המנהגים, דפוסי ההתנהגות והחוקים שספגנו בילדות ונותן להם כוח חזק משלנו להפעיל ולנהל אותנו הוא הפחד והחרדה הגדולה מאיבוד האהבה והביטחון. היות ואנחנו מתנהלים עפ"י האמונות, החוקים, הדפוסים וכיו"ב שקיבלנו בילדות, אחד הדברים שמנהל אותנו וקובע לנו כיצד נתנהג הוא הילד הפנימי שבתוכנו שיש לו צורך בביטחון ובאהבה, וחושש מפני הכאב שיגיע מנטישה, מעזיבה ומהישארות לבד.

כולנו זקוקים לביטחון ואהבה, להכרה במהות ובקיום שלנו, בערך ובמשמעות שלנו וכל סימן שמעורר בנו תחושות של דחייה, לא רצויים, לא אהובים, לא חשובים יכול לעורר בנו חרדה גדולה של אובדן הקשר, היחסים, והביטחון והאהבה, דבר שיכול לגרום לכאב, למצוקה וסבל רב.
זו הסיבה שאנשים חוששים להיפרד, להתגרש או לעזוב מקומות שהתרגלו אליהם כי אליהם הם כבר רגילים ויודעים כיצד להתמודד ולשרוד אך הם חוששים מפני העתיד הלא ידוע ולא ברור שמעורר בהם חרדה גדולה וחשש מפני הכאב והפגיעה הצפויים עפ"י תסריט האימה הסובייקטיבי שבעולמם ולכן, הם מעדיפים להישאר במקום המוכר.

התוצאה היא תחושה של עבד וקורבנות של המצב, של היחסים, של הזולת ובעיקר, של עצמם המלווה בחוסר שליטה על החיים, תלות וחוסר אונים. האשמת הזולת והסביבה בקורבנות הזו עוזרת לאנשים הללו "לשכוח" את הכוחות והיכולות שלהם, ולא להאמין בעצמם שהם יכולים להוציא את עצמם לחופשי ולכן, הם רואים את המצב שלהם כברירת מחדל , בו עליהם להתנהל רוב הזמן ברמה הישרדותית קיומית.

האם יש טריגר ליציאה מהעבדות? מתי אנחנו מתחילים לצאת לחופשי?

אנחנו מתחילים לעשות שינוי ולצאת לחופשי מהעבדות של עצמנו כשהמצב נעשה בלתי נסבל , כשהכאב והקושי גדולים מכדי להמשיך כרגיל, כשההפסדים גדולים יותר מהרווחים ואין כבר מה להפסיד או כשעומדים להפסיד משהו הרבה יותר גדול וחשוב לנו, כשמשהו או מישהו אחר שובר את המעגל הסגור, כשמישהו מלווה, תומך ונותן כוח לעשות שינוי, אך בעיקר כשיש מוכנות להפסיק להכחיש, ללכת עם הפחד ולהתמודד עם המצב כפי שהוא על כל ההשלכות והתוצאות שלו עד הסוף.

מה צריך לקרות ביציאה מהעבדות לחירות? מה צריך לקרות בתהליך השינוי לחופש של עצמנו?

ראשית, כדאי שנשאל את עצמנו מה אנחנו רוצים. יתכן וזו הפעם הראשונה שהשאלה הזו מופנית כלפי עצמכם ולא כלפי אחרים. קחו את הזמן הדרוש לכם כדי לקבל את התשובה הכי נכונה לכם.
שנית, תהיו נאמנים לעצמכם אולי בפעם הראשונה בחייכם. תתחברו למהות האמיתית שלכם, לרגשות, לציפיות שלכם, לרצונות, הצרכים החלומות והמשאלות שלכם.
שלישית, אחרי שתקבלו את ההחלטה, מיצאו את הדרכים הכי מתאימות והכי נכונות לכם לבצע את השינוי שלכם.

 כמו כן, קחו אחריות על החיים שלכם, על המעשים שלכם והתוצאות שלהם, מבלי להאשים אחרים ואת הסביבה.
דבר נוסף, תנו לעצמכם רשות וחופש לטעות, לעשות שגיאות, לא לדעת, להיכשל, לחוות, לפגוש את הכאב ואת שאר הרגשות ולקחת בעלות עליהם, זה אנושי וטבעי וזו הדרך ללמוד, להתפתח ולצמוח בדרך החדשה ולהגיע אל החופש האמיתי שלכם ואל מי שאתם באמת.

 ודבר אחרון, קחו לכם עזרה. אל תתביישו לבקש עזרה ממשפחה, מחברים, מאנשי מקצוע מתאימים. התמיכה, הליווי, הקבלה, המשענת העידוד וכל דבר שתקבלו מהם יתנו לכם כוח ויחזקו אתכם להמשיך בדרך אל החופש שלכם, גם כשיש רגעים קשים או משברים בדרך.

מה אפשר לעשות בדרך היציאה מהעבדות אל החופש שלנו? כמה דרכי פעולה -

דרך אחת, דמיינו לעצמכם שאותו ילד פנימי קטן שמנהל אתכם וקובע לכם כיצד אתם פועלים ומתנהגים כשאתם מבוגרים הוא זה שנוהג ברכב של חייכם ואתם יושבים לידו. זה הילד שלא יודע לנהוג, הרגל שלו קטנה ולא מגיעה לדוושות והוא קטן מכדי לראות את הכביש מעבר להגה. הייתי אומרת שזה קצת מפחיד. לא? מה הייתם עושים במצב כזה? נכון מאד. מחליפים במקומות. אתם נוהגים והוא יושב לידכם. כך תעשו עם החיים שלכם. קחו את ההגה של החיים שלכם לידיים שלכם ותגיעו בשלום למחוז חפצכם.

דרך שנייה, כמו שמקבלים ירושה מהסבתא ובוחרים להשאיר רק דברים שרוצים ואוהבים ומה שלא מתאים, זורקים או מוסרים, כך תעשו עם כל ה"ירושה" של החוקים, הדפוסים, החשיבה, האמונות והמנהגים שקיבלתם מהבית. תבדקו מה נכון לכם ותשאירו לכם ומה שלא נכון עבורכם, תשנו ותמצאו את הדרך שלכם.

ודבר אחרון, אם קיבלתם תפקידים בילדותכם שאין לכם יותר כל רצון להמשיך בהם והם רק מזיקים לכם, תכתבו לעצמכם "מכתב התפטרות" מהתפקיד. תנמקו את כל הסיבות מדוע אתם מתפטרים מהתפקיד ותסבירו לאן אתם רוצים להגיע. יתכן ותרצו להשאיר אותו חלקית עם אנשים מסוימים או בזמנים מסוימים.

לסיום, חשוב לזכור שלתת חופש לעצמנו להיות מי שאנחנו פירושו, בראש ובראשונה, לקבל את עצמנו על כל מי שאנחנו, על היתרונות ועל החסרונות שלנו.

לקבלת סדרת הטיפים "כל הסודות לשליטה וניהול יעיל של כעסים", לחצו על הקישור.

מאחלת לכולכם 

חג שמח מלא באור, בהרבה בריאות, סיפוק, אושר, הצלחה ונחת,

שיהיה לכם את החופש להיות מי שאתם במלוא אנרגית החיים שלכם

הגשימו את כל חלומותיכם ומשאלות ליבכם

 וכל אשר ליבכם יבקש - לו יהי!

שלכם באהבה

אריאלה
מנהלת מכון רעות - לטיפול זוגי, אישי ומשפחתי

בדרך אל החופש והעצמאות שלך

שלום לכם,

יעלי, אחת מקוראיי הנאמנים, שלחה לי השבוע תגובה מאד מרגשת לאחד הטיפים שכתבתי וכשעניתי לה את התשובה, חשבתי לעצמי שמגיע גם לכם לדעת במה דברים אמורים, במיוחד שיש להם קשר הדוק לעצמאות ולחג העצמאות המתקרב.

רבים מאיתנו עסוקים הרבה פעמים במחשבות מה אחרים יגידו, האם הם יהיו מרוצים מאיתנו, איך תהיה התגובה שלהם כלפינו וכלפי מעשינו או מחשבותינו, האם יקבלו אותנו או יבקרו אותנו ומחשבות אלו חוסמות אותנו, לעיתים קרובות, מלפעול איך שאנחנו רוצים ולהיות מי שאנחנו.

ולא רק זה, התלות שאנחנו מפתחים בתגובה החיצונית של האחרים והסביבה והצורך שלנו לקבל הערכה ופידבק חיוביים, מביאים אותנו לא פעם להאשים ולבקר גם את עצמנו על מה שעשינו, על הטעויות שלנו וחוסר הצלחות שלנו ואולי גם בכלל על מי שאנחנו. שאנחנו לא מספיק טובים, לא מספיק יפים, או חכמים, שווים ומוצלחים לעומת האחרים.
לעיתים, אנחנו כבר מראש חושבים איך ישפיעו הפעולות והמעשים שלנו על האחרים ואם נדמה לנו שזה יפגע או יכאיב לאחרים או שזה יעורר התנגדות או חוסר הסכמה, אנחנו נמנעים מלעשות את אותם דברים, שאנחנו רוצים כל כך בשביל עצמנו.

מחשבות כאלו מעוררות או מגבירות את הפחד אצלנו מלפעול באופן חופשי, יוצרות תלות בתגובה החיצונית, שוללות את החופש לבחור ואת העצמאות שלנו כבני אדם.

לפעמים, נאמרים לנו דברים לא נעימים או פוגעים שגורמים לרבים להיעלב ולהיפגע, מה שיכול לגרום לאי שקט ממושך, מועקה, כובד ותחושות לא נעימות אחרות וזה יכול לקלקל לנו יום שלם.

הקושי של רבים מאיתנו לקבל את עצמנו כמו שאנחנו על כל חלקינו, היפים והפחות יפים, והקושי לסלוח ולחמול את עצמנו, מונעים מאיתנו להגשים את המשאלות שלנו, לממש את עצמנו כפי שאנחנו זקוקים וצריכים ולמצות את כל הפוטנציאל והקסם הטמון בנו.

לכן, אני מציעה לכם לפתוח שוב את מחלקת האישורים הפנימית שלכם, כי רק היא יודעת הכי טוב מה מתאים לכם ונכון עבורכם. ולמה שוב? כי פעם בילדות שלכם היא הייתה פתוחה לחלוטין. אפשר להסתכל על הילדים, כששואלים אותם "מי יפה?", מי חכם?", מה הם עונים?....הם עונים באופן מיידי, ללא בושה וללא היסוס "אני". כי הם יודעים את זה בברור ועמוק בתוכם. והרי זה גם מה שמצפים מהם שיענו.

עם הזמן כולנו חונכנו ולימדו אותנו שזה "לא יפה" לדבר כך או לדבר על כמה אנחנו טובים ומוצלחים כי זה נחשב שוויץ, חוסר ענווה ולא מנומס ומחלקת האישורים הפנימית נסגרה ומעלה אבק. ונשאר, שוב, רק מה שאחרים חושבים.

לא כך הוא הדבר! אנחנו צריכים להכיר בדברים היפים והטובים שבנו, לראות את הערך שלנו ולקבל בהבנה וסליחה את הטעויות שלנו.

מי שרגיל לחשוב רק מה האחרים חושבים, סביר להניח שהוא כבר מורגל עוד מילדות להיות קשוב לאחרים ולא לעצמו, ואולי גם מורגל לקבל ביקורת. כתוצאה מכך, הוא סגר את מחלקת האישורים הפנימית שלו, מקבל אוטומטית את הביקורת החיצונית, לא יודע לשאול את עצמו מה הוא רוצה וצריך, מאשים ומבקר בחומרה את עצמו ומחכה כל הזמן לאישור חיצוני. יחד עם זאת, זה לא אומר שלא צריך להקשיב לאחרים ולבדוק את דבריהם.

אנחנו מורכבים כולנו מהרבה דברים מוצלחים ויפים אך גם מדברים לא יפים ועדיין אנחנו בסדר ונהדרים, כי זה אנושי וטבעי. אנחנו רק צריכים לקבל שזה בסדר ושאין לנו שום סיכוי להיות תמיד מושלמים ו"בסדר" ושאף פעם לא נטעה.

מחלקת האישורים הפנימית תשחרר אתכם מהמחסומים שלכם, מהתלות שלכם בהערכה ואישורים חיצוניים, תיתן לכם חופש, חירות, שחרור ועצמאות ותחזיר אתכם לעצמכם!
כדאי גם לזכור שמחלקת האישורים שלנו נמצאת בשכנות קרובה ל"תחנת הכוח הפנימית" שלנו, שם נמצאים כל הכוחות שלנו, היכולות והכישורים וכל הטוב שבנו וכשאנחנו מתנתקים ממנה, אנחנו מתנתקים גם ממחלקת האישורים שלנו.

אף אחד לא יפתח עבורכם את מחלקת האישורים שלכם מלבדכם. מותר לכם לחשוב ולהרגיש אחרת מאחרים. מותר לכם לעשות בהתאם ל"אני מאמין" שלכם גם אם אחרים חושבים אחרת. מותר לכם לא להסכים עם האחרים ולהיות שונים מהם. זה לא הופך אתכם לפחות טובים מהאחרים. לא מה שהאחרים חושבים או אומרים הוא מה שקובע מי אתם ומה נכון לכם.

אין נכון אחד! לכל אחד יש את הנכון שלו! הנכון המתאים עבורו! ואת זה קובעת רק מחלקת האישורים הפנימית שלכם.

לכן, רק לכם יש את היכולת להחליט עבורכם שזה בסדר שטעיתם, שלא הצלחתם, שעשיתם משהו לא מוצלח ולסלוח לעצמכם, כי למי זה לא קורה? רק לאלה שמסתירים את זה. זה קורה לכולם!

אז...לכבוד חג העצמאות שבפתח, נא לפתוח מחדש בחגיגיות את מחלקת האישורים הפנימית שלכם ולהתחיל בבקשה לסלוח לעצמכם ולקבל אתכם על כל חלקיכם באהבה גדולה.

חג עצמאות שמח!

אריאלה מלצר

מנהלת מכון רעות - לטיפול זוגי,אישי ומשפחתי
פסיכותרפיסטית ומטפלת זוגית ומשפחתית

נ.ב. אם גם אתם רוצים לקבל את המאמר והעצה השבועית ישירות מהתנור, לחצו על הקישור ותקבלו אליכם במייל מידי שבוע תכנים וטיפים, מעניינים ומאירי דרך, שיעשו לכם את החיים טובים יותר עם עצמכם ועם סביבתכם.

שנינו ביחד וכל אחד לחוד - בזוגיות ובנישואין

אצל זוגות רבים עולה קונפליקט שכיח עד כמה בני הזוג מאפשרים אחד לשני את החופש להיות ב"ביחד" שלהם בצד ה"לחוד" שלהם כבני אדם נפרדים וייחודיים בעלי זהות עצמית מובחנת ולא רק כחלק מזהות זוגית משותפת. עד כמה הם מאפשרים לשונות ביניהם להתקיים והאם הם מקבלים אותה בהבנה ובכבוד או מנסים לכפות זה על זה את הרצונות והצרכים שלהם על חשבון צרכיו של בן הזוג תוך ניסיון לשנות אותו בהתאם לצרכים של עצמם.

אמר המשורר ג'ובראן ח'ליל ג'ובראן על הנישואין בספרו הנביא: ..."אהבו זה את זו, אך אל תכבלו את האהבה - ותהי ים הומה בין חופי נשמותיכם. מיזגו איש לרעותו, אך אל תשתו מכוס אחת....זמרו וחוללו יחדיו ויגיל לבבכם אך תנו ויהא כל אחד לעצמו, כמיתרי הנבל שלעצמם הם בנגנם יחדיו....". דבריו אלו של המשורר מבטאים באופן ציורי ומופלא כל כך את המשימה המורכבת של בני זוג ביצירת עולם חדש של "ביחד" בזוגיות משותפת ויחד עם זאת, בשמירה על עולמו המיוחד והייחודי של כל אחד מהם.

משאלת הלב של כה רבים מאיתנו היא ליצור אינטימיות, קירבה וקשר עמוק עם בן/בת הזוג שלנו. הכמיהה היא להיות בקשר זוגי המאפשר מרחב יחסים בטוח, מוגן, מספק ומהנה, כזה שנוכל להיות בו מי שאנחנו באופן שלם ושיקבלו אותנו כפי שאנחנו. תחושת קיום, מלאות ואושר אופפת אותנו כאשר מרחב היחסים הזוגי מאפשר חופש להיות מי שאנחנו, נותן מקום לזהות העצמית שלנו, לאנרגיה ולמהות הטבעית שלנו לבוא לידי ביטוי ללא העמדות פנים, הסתרות או הגנות כלשהן. הציפייה היא שבן הזוג יכיל ויעריך אותנו על כל מעשינו, יכולותינו, כישורינו, כוחותינו, רצונותינו, ציפיותינו, רגשותינו, תכונותינו ועל כל מה שיש בנו. הכלה זו נותנת הכרה ותוקף לקיומנו ומאפשרת לנו לקבל ולאהוב את עצמנו.

קיים בנו צורך שבעזרת בן הזוג ובנוכחות שלו בחיינו, נוכל לממש את כל הפוטנציאל הגלום בנו, להגשים את עצמנו וחלומותינו, להגיע להישגים ולהצלחות ושבן הזוג יאהב אותנו גם כאשר אנחנו נכשלים ולא במיטבנו, שנוכל להתבטא בחופשיות מבלי שנחשוש מתגובותיו או ניפגע מרגשותיו הקשים. אחד הגורמים העיקריים המונעים מבני זוג להרשות לעצמם לחשוף את עולמם הפנימי באופן פתוח, ישיר וגלוי בפני בן הזוג הוא החשש מפני תגובתו הכועסת, מהביקורת, מההאשמות ומהשיפוטיות שלו, מהלעג והזלזול ומהפגיעה שלו. מקנן בהם החשש שמא עקב חשיפת החולשות, הפחדים והכאבים הפנימיים בן הזוג יגיב כלפיהם בדחייה, יתרחק מהם ויסתגר בתוך עצמו.

אצל זוגות רבים רווחת תפיסה מוטעית לגבי הזוגיות לפיה ה"ביחד" הזוגי פירושו שהם אמורים להיות ולפעול כל הזמן ביחד, לחשוב, להרגיש ולרצות אותו דבר, כמו להיות אחד ורק ביחד הם חווים את עצמם כשלמים. הבדלים ושונות בין בני הזוג יכולים להיתפס אצלם במשמעות של דחייה, נטישה, חוסר אהבה וחוסר נאמנות ופגיעה בכבוד. הכמיהה הפנטזיונית היא למיזוג מושלם עם בן הזוג שכן רק באמצעות התמזגות כזו בני הזוג יהפכו ליישות אחת, דבר המעניק להם ביטחון שצורכיהם יסופקו במלואם ומרגיע את החרדה מפני דחייה ונטישה והכאב הכרוך בהם. הפנטזיה היא להרגיש שמחה ואושר עילאי רצוף שכל הצרכים מתמלאים ע"י בן הזוג בדיוק ובזמן כפי הצורך. אך מה לעשות שזה קורה רק באגדות ובני הזוג אינם מסוגלים לספק את מלוא הצרכים אחד של השני כי זו משימה בלתי אפשרית. המציאות מורכבת ומגוונת וכוללת מצבים אנושיים רבים המונעים מבן הזוג לענות על הצרכים היות והוא אדם נבדל ושונה עם עולם ייחודי משלו ולעיתים, הרצונות, הרגשות והצרכים שלו עומדים בסתירה לאלו של בן הזוג.

נישואין וזוגיות אינם באים לבטל את האני האינדיבידואלי של כל אחד מבני הזוג, אינם באים לכבול ולשלול את האישיות המיוחדת של כל אחד מהם, רצונותיו וצרכיו אלא באים לאפשר יצירת עולם חדש של "ביחד" בו יש ביטחון, עניין, הנאה וסיפוק ובאמצעות המרחב הזוגי לאפשר את ההתפתחות והצמיחה האישיים וביטוי כל הפוטנציאל הטמון בכל אחד מבני הזוג.

תיאוריות העוסקות בהתפתחות האני מדגישות כי חלק חשוב בשלבי ההתפתחות של האדם במהלך חייו ובעיקר, בילדותו ובשלב גיל ההתבגרות הוא יצירת נפרדות ומובחנות של האדם, בינו לבין משפחתו ובין העולם החיצוני הסובב אותו. האדם מתפתח מהיותו תינוק חסר אונים התלוי באופן מוחלט בהוריו שיספקו את כל צרכיו הפיזיים והרגשיים עד להפיכתו לאדם בוגר, עצמאי ובשל המכיר בערך עצמו, מאמין ביכולותיו, בכישוריו ובכוחותיו הנפשיים המסוגל לקחת אחריות על בחירותיו בחיים, לתפקד ולראות את עצמו כיישות ייחודית, אינדיבידואלית שונה ונפרדת מהאחרים שקיומה אינו תלוי באחרים.

תהליך זה של התפתחות מתלות מוחלטת וחווית סימביוזה( תחושת מיזוג וחוויה של יישות אחת) בין הילד להוריו עד להגעה לבניית זהות עצמית מובחנת, עצמאית וקבועה תלוי בהתנסויות החיים של האדם עם הוריו והמטפלים בו מרגע לידתו ואופן היחסים וההתקשרות שנוצרו ביניהם. הפנמות של היחסים המוקדמים הן שמשפיעות על תפיסת העולם והעצמי וקובעות את מידת הדיפרנציאציה בין העצמי לאחר. הן אלה שיקבעו את אופן התייחסותו ודרך התנהלותו של האדם עם הסובבים אותו בהמשך חייו הבוגרים.

אלה שבילדותם לא זכו לקבל הכרה ברצונותיהם, בצרכיהם וברגשותיהם, לא זכו להערכה על מעשיהם ופעולותיהם, נדרשו לענות על ציפיותיהם וצרכיהם של הוריהם ואף קיבלו יחס של ביקורת, כעס, שיפוטיות על מעשיהם ואכזבה מהתנהגותם וממי שהם, למדו להגיב ולפעול עפ"י התייחסות הסביבה (כלומר, או לרצות ולספק אותה או למרוד בה), יאבדו את ביטחונם העצמי, את תחושת הערך והמשמעות שלהם, תחושת החופש הפנימי וההכרה ביכולותיהם. למרות שהם מסוגלים לתפקד היטב ולהגיע להצלחה ולהישגים מרשימים בחייהם הם יחושו חרדה בעולמם הפנימי, יהיו מאוימים מתגובת הסביבה, יתקשו להכיל תסכולים והתנהגותם תהיה מותנית ותלויה בתגובות הסובבים אותם.

יש להדגיש, כי התיאור הנ"ל בא לצורך המחשת התהליך בלבד ואין הוא סכמטי כל כך כפי שהוא מתואר כאן. תהליך זה הינו מורכב יותר במציאות ובני האדם נמצאים ונעים על הרצף בין תלות ומיזוג, ה"ביחד" לבין עצמאות ונפרדות, ה"לחוד".
אנשים כפי שתוארו לעיל, יראו בבן זוגם שלוחה שלהם ולא כאדם נפרד ושונה מהם וכתוצאה מכך, יצפו שינהג בהתאם לצרכיהם ורצונותיהם. כל התנהגות נפרדת ועצמאית שלו או מחשבה, רצון או רגש שונה משלהם או מנוגד להם יעורר בהם חרדה פנימית ויאיים על תחושת הביטחון שלהם. עקב כך, הם יכולים להגיב בכעס ותגובה תוקפנית כלשהי או בשתיקה והתכנסות ובריצוי בן הזוג.

כך לדוגמא, אישה שיצאה בשעות הערב לפגישת עבודה עם חברותיה המורות ולא נשאה עימה טלפון נייד קיבלה בחזרתה תגובה זועמת ותוקפנית מבעלה על שאיחרה להגיע הביתה.
סיבות שונות יכולות להיות לתגובה זו, כמו דאגה, קושי להיות לבד, חשש מפני רומן שהיא מנהלת מחוץ לנישואין ועוד. במקום להתמודד ולקחת אחריות על הקשיים שהתעוררו בעולמו הפנימי, במקום לבטא את דאגתו באופן ישיר או למלא את עולמו בתוכן ועניין משל עצמו ולהכיל את היעדרותה של אשתו או לשוחח איתה על רגשותיו באופן ישיר ופתוח הוא האשים אותה, כעס עליה והשליך עליה את הרגשות הבלתי נסבלים עבורו. מיותר לציין, כי תגובה זו גררה אחריה מריבה קשה, ניתוק מגע לכמה ימים והעלתה אצל שניהם תחושות פגיעה, תסכול, אשמה, כאב ובדידות.

אנשים אלו, לדוגמא, ירצו רק לבלות ביחד, לא יאפשרו לבני זוגם לבלות עם חבריהם בנפרד, יהיו תלויים זה בזה, יגלו התנגדות לפעילויות נפרדות של בן הזוג בשעות הפנאי, יראו בבן הזוג אחראי על רגשותיהם ומצב רוחם ואף יצפו ממנו שיפעל לתיקון מצב רוחם. כשבני הזוג יבלו ביחד בחברת חברים, הם יצפו מבני זוגם לשהות בקרבתם רוב הזמן ולא להשאירם לבד, לא יצאו אף פעם לחופשות נפרדות, יאשימו ויבקרו רבות את בני זוגם על כל תסכול וכישלון שלהם שנגרם לתחושתם עקב התנהגותו של בן הזוג ולא ינסו לקחת אחריות על עצמם וחייהם, על התנהגותם, רגשותיהם ועוד.

דוגמא נוספת, זוג שבילה בבריכה במסגרת חופשתם בצפון. היא העדיפה לקרוא ספר והוא הרגיש ממורמר שהיא "לא זוגית" ואינה מקדישה לו תשומת לב כפי שציפה ממנה. בעיניו החופשה הזוגית פירושה היה להקדיש כל הזמן תשומת לב אחד לשני ואילו היא הרגישה אשמה ונחנקת מהציפיות שלו ממנה להיות כל הזמן בעבורו כשאין לה חופש ואפשרות בחירה להיות גם בשביל עצמה.

כל אחד אחראי באופן בלעדי ועצמאי על עולמו ועל רגשותיו. אף אחד לא יכול לגרום לשני להרגיש רגשות כלשהם אם הוא אינו רוצה בכך. המציאות היא מציאות עובדתית אבל איך אנחנו מרגישים לגביה היא בחירה שלנו. אנחנו יכולים להיפגע, להיעלב, לכעוס להתאכזב וכד' ואנחנו יכולים גם לבחור שלא להרגיש כך. מצב רוחנו תלוי אך ורק בנו. אף אחד לא יכול לשים בתוכנו או לקחת מאיתנו רגשות כלשהם אם זה אינו מתאים לנו. אנחנו יכולים להיות בשביל האחר, לתמוך, להכיל, להבין ולעודד אותו אך אנחנו לא יכולים לקחת ממנו כאב, תסכול, עצב, בושה ועוד. למשל, אם בן הזוג פוטר מעבודתו והוא מרגיש תחושת כישלון, בת זוגו יכולה לתמוך בו ולעודדו אך היא אינה יכולה למנוע ממנו את תחושת האכזבה והכישלון שלו מעצמו.

הציפייה לקבל תמיד מבן הזוג מענה קבוע וסיפוק מיידי לכל הצרכים שוללת ממנו את החופש להיות מי שהוא כאישיות נפרדת ומבטלת את עולמו הייחודי על כל רצונותיו, מחשבותיו ורגשותיו האינדיבידואליים. דיכוי האני ורצונותיו של בן הזוג ומרחב הבחירה החופשית שלו פוגע באינטימיות ובקירבה שבין בני הזוג.

במצב זה ה"ביחד" הופך להיות נטל ועול מיותרים לחלוטין ומעורר את הצורך להתרחק מהזוגיות החונקת. שלילת החופש גורמת, לעיתים, אצל בן הזוג תחושות של תלות, חנק, היבלעות, איבוד השליטה והבעלות על המרחב האישי, חוסר ערך וכעס רב וכדי להחזיר לעצמו את המרחב הפרטי שלו הוא עלול ליצור, אפילו שלא במודע, מצבים של מריבה וסכסוך שנותנים לו לגיטימציה להתרחק.

מתן מקום בזוגיות לעולמו האישי של כל אחד מבני הזוג משחררת אנרגיה חיובית ומאפשרת גמישות גדולה של מרחק – קירבה בין בני הזוג, כך שיש הבנה הדדית ורשות אמיתית להתרחק מבלי שזה יגרור אחריו כעס, עלבון, פגיעה, תסכול וכמובן, מריבות וויכוחים.
ככל שיש מרחב של חופש ובחירה בין בני הזוג יש יותר מקום לצמיחה אישית ומימוש הפוטנציאל העצמי, העמקת האינטימיות והקירבה בקשר הזוגי, הפריה הדדית, עניין, ריגוש ושותפות שוויונית מלאת אנרגית חיים, הנאה וסיפוק.

כמה צדק המשורר באומרו "...אך שימו מרחבים בזה היחד ותנו לרוח השמים לחולל בינותיכם...תנו את לבבכם, אך אל יהא איש אחראי ללב האחר, כי רק יד החיים תכיל את לבבכם. עמדו יחדיו, אך אל תהיו צמודים, הן גם העמודים נושאי המקדש ניצבים ולא יגעו, והאלון והאלה – אמיריהם זה בצילה של זו לא יגבהו".