" בלב ליבו של הקושי שוכנת ההזדמנות" (אלברט איינשטיין)

כאן ניצור דיאלוג בין אריאלה מלצר כאדם ופסיכותרפיסטית ומטפלת זוגית, מנהלת מכון רעות לבין הקוראים אודות הקשיים והדילמות של החיים וכיצד להתמודד איתם בהצלחה וביעילות למען חיים טובים, מאושרים,רגועים ומהנים.

נדבר על שליטה וניהול כעסים, על בעיות שבינו לבינה בזוגיות ובנישואין, על קשיים רגשיים, בעיות משפחתיות, טיפול זוגי ועוד.

אהבת? לחץ כאן

‏הצגת רשומות עם תוויות עצבים. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות עצבים. הצג את כל הרשומות

יום ראשון, 13 באפריל 2014

יציאה מעבדות לחירות - החופש להיות מי שאנחנו באמת

שלום לכם,
"עבדים היינו...עתה בני חורין..", כך נאמר בשיר העממי. האומנם בני חורין אנחנו? אנחנו לפני חג הפסח, חג החירות, בו בני ישראל יצאו מעבדות במצרים להיות בני חורין בארצם.
עולה השאלה האם אנחנו באמת חופשיים להיות מי שאנחנו? מה כובל אותנו בימינו וכיצד לצאת לחופש אמיתי? מהו השעבוד המודרני של היום ולמה אנחנו משתעבדים? מה לוקח מאיתנו את החופש? מי קובע את רמת החופש? מה צריך לקרות כדי שיתחיל תהליך היציאה מהשעבוד לחירות? וגם אציג פה גם כמה דרכים שיכוונו אתכם לדרך אל החופש שלכם.

בעידן המודרני בחברה המערבית הדמוקרטית יש היום יותר לגיטימציה לתת חופש לרצונות ולצרכים האינדיבידואליים, לממש את החלומות, הציפיות והמשאלות האישיות, להגשים את הפוטנציאל הייחודי של כל אחד, לקבל הכרה לצרכים הייחודיים ולשונות של כל אחד כאדם באשר הוא ופחות להיענות לצרכי הקהילה, החברה והמשפחה כי שהיה מקובל בעבר.

זו הסיבה שאנשים היום מחפשים כיוונים, דרכים ועוגנים שונים כדי להתחבר אל עצמם ואל המהות שלהם, להיות אמיתיים ונאמנים למי שהם ולחיות בשלום עם עצמם והסביבה.

לרוב, אנשים זקוקים להרגיש את הזכות והחופש לבטא את כל המהות שלהם כבני אדם שלמים על כל המהות והפוטנציאל הטמון בהם. כל מה שלוקח מהם את ה'אני' האמיתי שלהם, שולל מהם את החופש שלהם להיות מי שהם ויוצר מרחק ופער בין ה'אני' האמיתי שלהם לבין מה שמשתקף כלפי חוץ, הוא ה'אני' המזויף.

שלילת החופש והפער הזה יכולים לגרום למצבי רוח קשים מלווים בבכי, לדכדוך, למועקה נפשית, לתחושת חנק, ביטול ומחיקת ה'אני' עד כדי דיכאון וייאוש, חוסר אנרגיה וחיות ואי יכולת לבצע משימות פשוטות עד כדי קשיים ממשיים בתפקוד יומיומי.

נשאלת השאלה האם אנחנו באמת חופשיים להיות מי שאנחנו? האם אנחנו באמת יכולים לתת לעצמנו חופש ושחרור?

עפ"י תפיסתי להיות משועבד הוא כאשר אין לנו את חופש הבחירה, הזכות והרשות ללכת עפ"י דרכנו, רצונותינו וצרכינו ומשהו מונע מאיתנו לממש את הבחירה הייחודית שלנו לדוגמא, ללמוד ולעסוק במשהו שלא נראה מתאים למשפחה ולתפיסתה או במקום להצטרף לעסק המשפחתי, לחזור בתשובה או בשאלה, לצאת מהארון ועוד ועוד.

מצב אחר של איבוד החופש ותחושת העבדות למשהו אחר הוא כשאנחנו רוצים לפעול בדרך מסוימת אך דבר אחר גדול וחזק יותר מאיתנו מנהל אותנו ואז אנחנו מאבדים את השליטה על עצמנו ומתנהגים בדרך שאינה רצויה לנו כלל כמו במצבים של התפרצויות הזעם והכעס, בולמוסי האכילה, עישון, קניות, סדר וניקיון, ההתמכרויות למיניהן וכד'.

מי קובע ומגדיר מתי האדם חופשי?

למעשה, תחושת החופש נקבעת רק ע"י האדם עצמו והיא תחושה פנימית סובייקטיבית.
רק האדם יודע אם הוא מרגיש את החופש שלו לפעול, להתנהג ולהיות מי שהוא רוצה להיות או שמשהו אחר מנהל אותו. אותו מצב יכול להתפרש אצל אדם אחד כחופש ואילו אצל אדם אחר הוא יכול להתפרש כשלילת החופש והבחירה. זה תלוי בעולמו הפנימי האישי, בחוויות שהוא ספג עוד מילדותו, ובאיזו חברה, תרבות, קהילה ומשפחה הוא גדל.

מה יכול, בעצם, לשעבד אותנו ולקחת מאיתנו את החופש?

אולי אנחנו עבדים לרצון להיות מה שרוצים ומצפים מאיתנו שנהיה?

בהחלט כן. אנחנו יכולים להיות משועבדים אפילו בצורה לא מודעת לכל המסרים שעברו אלינו מרגע לידתנו, דרך חוקים, נורמות, מנהגים, ערכים, אמונות, מיתוסים, תפקידים שקיבלנו בילדות, הרגלים ועוד. זה מתקיים החל כציפיות של המדינה מאיתנו, למשל, לשרת בצבא, המשך בציפיות החברה מאיתנו ללכת בדרך ה"מקובלת" והנורמטיבית, כמו גם ללכת בדרך שנקבעה ונסללה ע"י המשפחה שלנו וכלה, בציפיות, בחוקים ובדפוסים שנספגו כבר בתוך עולמנו הפנימי האישי, והוא זה שמכתיב לנו את הדרך מבלי שאנחנו ערים לכך שאין לנו שם שום בחירה חופשית.

אנחנו יכולים להיות משועבדים בתוך עצמנו, לחוקים שבתוכנו, לצרכים שלנו,
("אני חייב להיות מושלם", "אני חייב לבלוט יותר מכולם", "אני צריך להיות מיוחד", "חייב, מוכרח, צריך" = חמ"ץ), לתבניות ולדפוסי החשיבה שלנו ("דברים צריכים להיות רק בדרך שלי", "אני חייב לנצח אחרת אני מפסיד", "הכל תמיד רע"), להרגלים, למנהגים, לערכים, לדחפים שלנו, לאמונות הלא רציונאליות שלנו ("העולם תמיד מסוכן וצריך כל הזמן לשמור לא להיפגע", "אחרי משהו טוב תמיד מגיע משהו רע", "אם לא מסכימים איתי, אז הולכים נגדי ואני צריך להתגונן"), לתפקידים שקיבלנו מילדותנו ועוד ועוד.

אנחנו יכולים להיות משועבדים לתפקידים, אותם קיבלנו כילדים ממשפחת המוצא שלנו, בדרך כלל באופן לא מודע, מבלי שבדקנו את אמיתותם היות וכילדים קיבלנו מה שנתנו לנו כי סמכנו על מי שגידל אותנו וטיפל בנו וגם לא הייתה לנו שום יכולת לבדוק האם הם נכונים, האם הם מתאימים לרצון שלנו או לא וכד'. מה שהיה ברור לנו, שקיבלנו את התפקיד, לפעמים עם מילים ולפעמים, ללא מילים, משום שהבנו שזה היה חשוב ונכון למשפחה שלנו וזו הייתה סיבה מספיק טובה כדי שנבצע את התפקיד הכי טוב שאנחנו יכולים.

לדוגמא, תפקידים כאלה יכולים להיות, למשל, להיות הילד הטוב והמרצה, להיות הילד הרע והכבשה השחורה או השעיר לעזאזל של המשפחה, להיות החזק והמשענת של כולם, להיות אחראי על האחרים ולטפל בהם, לשמח את האחרים, להיות הקטן והמפונק, להיות החלש והנזקק, להיות ילד הורי ולטפל בהורים ולדאוג להם או באחד מהם, להיות המושיע והמציל ועוד תפקידים לרוב. משהו מהתפקידים האלה מוכר לכם?

סוג אחר של עבדות או שעבוד אנחנו יכולים לראות כשאנחנו משתעבדים להרגלים ולהתנהגויות שונות עד כדי התמכרות ואיבוד שליטה בכלל, כשבעצם, אנחנו נכנעים ליצרים ולדחפים שלנו שפועלים כדבר יותר חזק מאיתנו והם אשר שולטים בנו ומנהלים אותנו, וגורמים לנו לפעול ולהתנהג, לעיתים, אף בניגוד לרצוננו המודע והמוצהר.
הכוונה היא שאיבדנו את השליטה על משהו חזק מאיתנו בתוך עולמנו שמנהל אותנו ללא כל יכולת לנהל אותו.

זה יכול לבוא לידי ביטוי בעישון והקושי להיגמל, בצריכת אלכוהול, בוורקהוליזם, בהתקפי אכילה והקושי לעשות דיאטה, בהתפרצויות זעם וכעס ללא שליטה, בהרגלי צריכה, בריצה אחרי כסף ורכוש, בקניות, בהרגלי מחשב, פייסבוק, בהתמדה בספורט או ההיפך, בהימורים, בהתמכרויות השונות ועוד ועוד .
אנחנו יכולים לראות באמצעות הרגלים אלו השולטים בנו, שאיבדנו שם את החופש לבחור, את היכולת לקבוע ולנהל את ההתנהגות שלנו ולמעשה, איבדנו גם את העצמאות שלנו כשאנחנו תלויים לרווחתנו ובאספקת הצרכים שלנו במשהו אחר או במישהו אחר.

ואם כבר מדברים על מישהו אחר, אנחנו יכולים להיות גם עבדים ומשועבדים למערכות היחסים בחיינו, למישהו בחיים שלנו, למשפחה המורחבת, לבן או בת הזוג, ליחסים הזוגיים, למקום עבודה שלנו וכד'.

כאן יכולה להיות סוג של עבדות לצרכים של אחרים תוך כדי הקרבת הרצונות והצרכים האישיים של הפרט. זה, בעצם, להיות תלוי באחרים, קשוב לצרכים של אחרים תוך כדי כך שאנשים אלה מתקשים לבטא את האמת שלהם בגלוי ובאופן ישיר ולהיות נאמנים לעצמם וע"י כך הם מוותרים על עצמם, מבטלים את עצמם ובוגדים בעצמם. 

אנחנו יכולים להישאר בתוך מסגרות, מערכות יחסים, מקום עבודה גם כאשר קשה לנו ואף במצב בלתי נסבל והצרכים החשובים שלנו לא מקבלים מענה מספק, רק מתוך פחד.
למשל, כל מערכת יחסים ובפרט בזוגיות שאין בה חופש וכבוד אלא כוח וכפיה והיחסים בה הם של שולט- נשלט או תוקף- קורבן וקשה לצאת ממנה. לעיתים, ניתן לראות כי אנשים אלה ממשיכים את חייהם כרגיל או את מערכות היחסים או את המשך העיסוק או העבודה מתוך כורח, מתוך משהו חיצוני או פנימי שכופה עליהם לפעול כך מבלי שמרגישים שיש להם את החופש לבחור כרצונם וכאוות נפשם. 

הם ממשיכים מכוח האנרציה כשהם לא רוצים לזעזע שום דבר ולהמשיך בחיים כרגיל מתוך הקושי לנקוט עמדה, לבחור, להחליט, לקחת אחריות ולבצע שינוי באופן מעשי במציאות. הם מרגישים כלואים וממולכדים בתוך עצמם מתוך חשש ופחד מהתגובה הקשה הצפויה, מחוסר הוודאות שיש בעתיד ומהקשיים העתידיים הצפויים להם.

כל אלה כובלים אותם ואינם מאפשרים להם להשתחרר ולצאת לחופשי לחיים שהם רוצים, לדוגמא, יציאה מהארון, חזרה בשאלה או בתשובה, הקושי של נשים מוכות לצאת ממעגל האלימות כלפיהן, בני זוג שנוהגים בעצבים ובהתפרצויות כעס ואף באלימות שמתקשים להפסיק את התנהגותם הפוגעת או אנשים שממשיכים בעבודתם למרות שהבוס אולי פוגע או מתעמר בהם, למרות שהם לא מתוגמלים כראוי או משעמם להם ואין להם כבר כל סיפוק במה שהם עושים וזאת רק משום שהם פוחדים שהם יישארו ללא מקור פרנסה או שהם לא מאמינים שיצליחו להשיג מקום עבודה כמבוקשם.
הם מתנהלים כאנשים פסיביים, שקופים, מחוקים, עם דימוי עצמי נמוך וחוסר ביטחון, מרגישים לא נחשבים ולא מוצלחים ולמעשה, הם מדוכאים וכלואים בתוך עצמם.

השעבוד נראה חיצוני אבל למעשה הוא שעבוד פנימי. מה לוקח מאיתנו את החופש? מה משעבד אותנו בתוכנו ? מהו השעבוד הפנימי?
 

ראשית, קיים לרבים קושי רב, לעיתים, לצאת מאזור הנוחות וללכת אל הבלתי נודע והחדש שמעורר בהם את הספק, את החשש ומערער את ביטחונם.
שנית, משחר ילדותנו ספגנו בתוך עולמנו, לעיתים קרובות, אפילו ללא מילים, את החוקים שהיו בבית שלנו כילדים, את תבניות החשיבה ודפוסי ההתנהגות של משפחת המוצא שלנו, את האמונות הלא רציונאליות והתפיסה את המציאות, את הערכים, ההרגלים, המנהגים, המיתוסים שבעצם קבעו לנו באיזו זווית ראיה נראה את העולם, את המציאות, את עצמנו, את הזולת ואת היחסים איתו, וכתוצאה מכך איך נתנהג וכיצד נפעל במצבים שונים.

 מעולם לא עצרנו לבדוק אם הם נכונים ומותאמים גם לנו. רק כשמשהו משתבש לנו בחיים או מתעורר בנו כאב רב שקשה לנו לשאת אותו, אנחנו עוצרים ובודקים מה קרה לנו וכיצד אנחנו יכולים להתמודד עם המצב. אלו המשקפיים הסובייקטיביים שלנו שדרכם אנחנו רואים את העולם ועל פיהם אנחנו מפרשים את המצבים השונים במציאות גם אם היא אובייקטיבית שונה.

 אנחנו למעשה, מתוכנתים ע"י מה שקיבלנו בילדות שלנו וזה מה שמנהל אותנו, לפעמים, בלי שיש מושג בכלל מה זה הדבר שבעולמנו שמפעיל אותנו מכתיב לנו את הדרך. לכן, חשוב שנברר לעצמנו מה משעבד אותנו בתוך עולמנו כדי שנוכל להתמודד איתו ביעילות ולמצוא דרכים חדשות מותאמות ונכונות יותר עבורנו.

מה שמזין את האמונות, דפוסי החשיבה, המנהגים, דפוסי ההתנהגות והחוקים שספגנו בילדות ונותן להם כוח חזק משלנו להפעיל ולנהל אותנו הוא הפחד והחרדה הגדולה מאיבוד האהבה והביטחון.
היות ואנחנו מתנהלים עפ"י האמונות, החוקים, הדפוסים וכיו"ב שקיבלנו בילדות, אחד הדברים שמנהל אותנו וקובע לנו כיצד נתנהג הוא הילד הפנימי שבתוכנו שיש לו צורך בביטחון ובאהבה, וחושש מפני הכאב שיגיע מנטישה, מעזיבה ומהישארות לבד.

כולנו זקוקים לביטחון ואהבה, להכרה במהות ובקיום שלנו, בערך ובמשמעות שלנו וכל סימן שמעורר בנו תחושות של דחייה, לא רצויים, לא אהובים, לא חשובים יכול לעורר בנו חרדה גדולה של אובדן הקשר, היחסים, והביטחון והאהבה, דבר שיכול לגרום לכאב, למצוקה וסבל רב.
זו הסיבה שאנשים חוששים להיפרד, להתגרש או לעזוב מקומות שהתרגלו אליהם כי אליהם הם כבר רגילים ויודעים כיצד להתמודד ולשרוד אך הם חוששים מפני העתיד הלא ידוע ולא ברור שמעורר בהם חרדה גדולה וחשש מפני הכאב והפגיעה הצפויים עפ"י תסריט האימה הסובייקטיבי שבעולמם ולכן, הם מעדיפים להישאר במקום המוכר.

התוצאה היא תחושה של עבד וקורבנות של המצב, של היחסים, של הזולת ובעיקר, של עצמם המלווה בחוסר שליטה על החיים, תלות וחוסר אונים. האשמת הזולת והסביבה בקורבנות הזו עוזרת לאנשים הללו "לשכוח" את הכוחות והיכולות שלהם, ולא להאמין בעצמם שהם יכולים להוציא את עצמם לחופשי ולכן, הם רואים את המצב שלהם כברירת מחדל , בו עליהם להתנהל רוב הזמן ברמה הישרדותית קיומית.

האם יש טריגר ליציאה מהעבדות? מתי אנחנו מתחילים לצאת לחופשי?

אנחנו מתחילים לעשות שינוי ולצאת לחופשי מהעבדות של עצמנו כשהמצב נעשה בלתי נסבל , כשהכאב והקושי גדולים מכדי להמשיך כרגיל, כשההפסדים גדולים יותר מהרווחים ואין כבר מה להפסיד או כשעומדים להפסיד משהו הרבה יותר גדול וחשוב לנו, כשמשהו או מישהו אחר שובר את המעגל הסגור, כשמישהו מלווה, תומך ונותן כוח לעשות שינוי, אך בעיקר כשיש מוכנות להפסיק להכחיש, ללכת עם הפחד ולהתמודד עם המצב כפי שהוא על כל ההשלכות והתוצאות שלו עד הסוף.

מה צריך לקרות ביציאה מהעבדות לחירות? מה צריך לקרות בתהליך השינוי לחופש של עצמנו?

ראשית, כדאי שנשאל את עצמנו מה אנחנו רוצים. יתכן וזו הפעם הראשונה שהשאלה הזו מופנית כלפי עצמכם ולא כלפי אחרים. קחו את הזמן הדרוש לכם כדי לקבל את התשובה הכי נכונה לכם.
שנית, תהיו נאמנים לעצמכם אולי בפעם הראשונה בחייכם. תתחברו למהות האמיתית שלכם, לרגשות, לציפיות שלכם, לרצונות, הצרכים החלומות והמשאלות שלכם.
שלישית, אחרי שתקבלו את ההחלטה, מיצאו את הדרכים הכי מתאימות והכי נכונות לכם לבצע את השינוי שלכם.

 כמו כן, קחו אחריות על החיים שלכם, על המעשים שלכם והתוצאות שלהם, מבלי להאשים אחרים ואת הסביבה.
דבר נוסף, תנו לעצמכם רשות וחופש לטעות, לעשות שגיאות, לא לדעת, להיכשל, לחוות, לפגוש את הכאב ואת שאר הרגשות ולקחת בעלות עליהם, זה אנושי וטבעי וזו הדרך ללמוד, להתפתח ולצמוח בדרך החדשה ולהגיע אל החופש האמיתי שלכם ואל מי שאתם באמת.

 ודבר אחרון, קחו לכם עזרה. אל תתביישו לבקש עזרה ממשפחה, מחברים, מאנשי מקצוע מתאימים. התמיכה, הליווי, הקבלה, המשענת העידוד וכל דבר שתקבלו מהם יתנו לכם כוח ויחזקו אתכם להמשיך בדרך אל החופש שלכם, גם כשיש רגעים קשים או משברים בדרך.

מה אפשר לעשות בדרך היציאה מהעבדות אל החופש שלנו? כמה דרכי פעולה -

דרך אחת, דמיינו לעצמכם שאותו ילד פנימי קטן שמנהל אתכם וקובע לכם כיצד אתם פועלים ומתנהגים כשאתם מבוגרים הוא זה שנוהג ברכב של חייכם ואתם יושבים לידו. זה הילד שלא יודע לנהוג, הרגל שלו קטנה ולא מגיעה לדוושות והוא קטן מכדי לראות את הכביש מעבר להגה. הייתי אומרת שזה קצת מפחיד. לא? מה הייתם עושים במצב כזה? נכון מאד. מחליפים במקומות. אתם נוהגים והוא יושב לידכם. כך תעשו עם החיים שלכם. קחו את ההגה של החיים שלכם לידיים שלכם ותגיעו בשלום למחוז חפצכם.

דרך שנייה, כמו שמקבלים ירושה מהסבתא ובוחרים להשאיר רק דברים שרוצים ואוהבים ומה שלא מתאים, זורקים או מוסרים, כך תעשו עם כל ה"ירושה" של החוקים, הדפוסים, החשיבה, האמונות והמנהגים שקיבלתם מהבית. תבדקו מה נכון לכם ותשאירו לכם ומה שלא נכון עבורכם, תשנו ותמצאו את הדרך שלכם.

ודבר אחרון, אם קיבלתם תפקידים בילדותכם שאין לכם יותר כל רצון להמשיך בהם והם רק מזיקים לכם, תכתבו לעצמכם "מכתב התפטרות" מהתפקיד. תנמקו את כל הסיבות מדוע אתם מתפטרים מהתפקיד ותסבירו לאן אתם רוצים להגיע. יתכן ותרצו להשאיר אותו חלקית עם אנשים מסוימים או בזמנים מסוימים.


לסיום, חשוב לזכור שלתת חופש לעצמנו להיות מי שאנחנו פירושו, בראש ובראשונה, לקבל את עצמנו על כל מי שאנחנו, על היתרונות ועל החסרונות שלנו.

לקבלת סדרת הטיפים "כל הסודות לשליטה וניהול יעיל של כעסים", לחצו על הקישור.
מאחלת לכולכם 

חג שמח מלא באור, בהרבה בריאות, סיפוק, אושר, הצלחה ונחת,
שיהיה לכם את החופש להיות מי שאתם במלוא אנרגית החיים שלכם
הגשימו את כל חלומותיכם ומשאלות ליבכם
 וכל אשר ליבכם יבקש - לו יהי!

שלכם באהבה

יום ראשון, 19 באוגוסט 2012

איך למנוע כעס מיותר


שלום לכם,

היום התחדד לי משהו שחשבתי שכדאי לספר לכם עליו ...

השבוע יום אחד כשהגעתי בבוקר לקליניקה, ראיתי שהחנייה של גן הילדים הסמוך פנויה לחלוטין

 ואז נזכרתי שהגנים יצאו לחופש. החניתי שם את

האוטו וכטוב ליבי יצאתי לעבודה.

אממה...כשחזרתי בצהריים לאוטו, חשכו עיניי!!

האוטו חסום עם שתי מכוניות לרוחב החנייה

כך שאין לי שום אפשרות לצאת.

ראיתי שמשפצים בגן. נו, הבנתי שהסתבכתי

ושאני צריכה לבקש שיאפשרו לי לצאת.

מיד חלפה בראשי המחשבה שעכשיו הם יצעקו

ויכעסו עלי שחניתי להם בחניה.

מה הייתם עושים במקומי?

מה לכם קורה כשיש לכם תחושת אשמה?

רבים מהאנשים נכנסים למגננה וכתוצאה מכך

מתקיפים ומתפרצים, וחלקם האחר בורחים בדרכים

שונות או מתגוננים ע"י הצטדקות.

אבל יש גם דרך שלישית...

נכנסתי לגן, אמרתי שלום בחיוך

ואמרתי "אני מתנצלת שחניתי כאן כי חשבתי שיצאתם לחופש"...

והפלא ופלא..כמו קסם...האחראי, בעל הגן,

מיד ביקש ממישהו שיזיז את האוטו וגם שאל

אותי אם אני צריכה שהם יזיזו את שתי המכוניות.

תוך שתי דקות הייתי בחוץ, בלי כעסים ובלי ויכוחים.

מה אפשר ללמוד מזה?

לדרך בה אנחנו פונים לאחרים (שלום, חיוך..) במיוחד

כשהאשמה היא שלנו, למילים שאנחנו בוחרים להשתמש,

שלהן יש השפעה עצומה ולאחריות שאנחנו לוקחים

על עצמנו, בהתנצלות מראש כלפי האחרים שנפגעו מאיתנו,

יש חשיבות לעין ערוך במניעת כעסים, סכסוכים וויכוחים מיותרים.

בדרך זו אנחנו נותנים לזולת תחושה של ניראות, חשיבות וכבוד

מראים לו שאנחנו מצטערים על הפגיעה בו.

כך האדם ממולנו יכול להרגיש בטוח, נינוח, מובן, נראה, חשוב

ורגוע ואין לו צורך יותר לכעוס. זה ממיס קונפליקטים!

לא לכולם קל להודות באשמה או להביע צער על פגיעה באחר.

זה נתפס אצלם בטעות כחולשה וכעמדת נחיתות ושהם מודים שהם

היו "לא בסדר". צריך לזכור שמדובר רק בהתנהגות אחת

מסוימת וספציפית. לא מדובר בכל המהות שלך שהיא "לא בסדר".

המהות שלך נשארת טובה!! על אחת כמה וכמה!!!

חשיבה כזו תאפשר לך לקחת אחריות על התנהגותך, להתנצל

ולמנוע כעס מיותר ובכך נשמרים יחסים תקינים ואפשר

להמשיך את היום עם חיוך.

לא עדיף?

אם גם אתם רוצים ללמוד לנהל את הכעסים שלכם
מבלי שאתם מתפרצים בכעס ללא שליטה או מבלי שאתם דוחסים
וצוברים את הכעס שלכם בתוככם, אני מזמינה אתכם
שאנחנו פותחים במכון רעות ב- 22 באוקטובר 2012.
פרטים והרשמה בטלפון 052-2894989 או בלחיצה על הקישור

שיהיה לכם שבוע טוב ורגוע

אריאלה מלצר
פסיכותרפיסטית, מטפלת זוגית ומומחית לשליטה וניהול כעסים

יום רביעי, 10 באוגוסט 2011

הלוחשת לסוסים - להבין את הכעס

שלום לכם,


את המכתב הזה קיבלתי לאחרונה מאיש יקר שהתחיל לעבור תהליך של שינוי ועוד איזה שינוי ובמכתב הזה הוא מתאר באומץ, בכנות ובגילוי לב מדהים ומיוחד את השינוי שהוא עובר. התרגשות גדולה אחזה בי עם דמעות בעיניים כשקראתי את המכתב. לא פשוטה הדרך שהוא עבר ועובר ועוד ממקום כל כך קשה ופצוע. ממש לא יכולתי לצפות את זה ממנו ובתקופה יחסית קצרה. האומץ שלו להביט פנימה וההבנות העמוקות שהוא הגיע אליהן ראויות להערכה רבה.


אני משתפת אתכם בתהליך השינוי שלו כדי לאפשר לרבים כמותו לראות שהשינוי אפשרי גם אם זה נראה בתחילה בלתי אפשרי ומייאש אך גם שאין גדילה ללא כאב. יתירה מזאת, ההבנות וההמלצות שלו יכולות לעזור לרבים במצבו, שקשה להם להשתלט על הכעס והוא מתפרץ להם ללא שליטה כמו סוס פראי שמתפרע.


הלוחשת לסוסים...


"נתתי לה הכול ובכל זאת אני עומד לאבד אותה .
היא לא מתקרבת אלי. לא חיבוק, לא פרגון ולא יחסים אינטימיים .
אני דורש טיפול זוגי אמרתי. ככה אי אפשר להמשיך .

רציתי שמישהו יסביר לה כמה אני טוב אליה .
לי זה היה כל כך ברור. זו כפיות טובה מצידה, אמרתי לעצמי בכל הזדמנות .
היא לא מכירה בטוב שיש לה. פרנסה בשפע, בעל שלא מגביל, משקיע כמה שהוא יכול.
זו היא - הבעיה !
לי יש רק בעיה קטנה. לא משהו משמעותי. אולי אפילו זניח. יש לי התקפי כעס מידי פעם. עצבני .
אז מה ? אז יש לי פגם קטן, שיקבלו אותי כמו שאני, הרי יש בי גם המון טוב, לא?

תגידי לה כבר, אמרתי לעצמי כשישבנו מול המטפלת הזוגית.

אבל היא כבר הראתה לי.

היא הצביעה על האוויר ביני ובין אשתי.
אתם רואה את המקום הזה ? כל היחסים שלכם קורים בתוך הרווח הזה, בתוך חלל האוויר שבינך ובין כל אדם שעומד מולך.
לא הבנתי. יש פה רק אוויר, מה היא רוצה ממני ? מיששתי את הראש בניסיון להבין והיד שלי נגעה בכיפה שעל ראשי. נזכרתי, הרי אני לא חייב לראות משהו כדי לדעת שהוא שם .

אז מה בכל זאת יש שם, חשבתי לעצמי ? ופתאום ראיתי ....
כל המילים המכוערות, הקללות, הפרצוף המפלצתי שיש לנו כשאנחנו זועמים, הכל צף שם בתוך הרווח הזה שביני לבינה. אוי ואבוי לי, אמרתי לעצמי, אם המרחב הזה בינינו זוכר את כל מה שאמרתי ....

אז איך אתה בדיוק מצפה שאשתך תתקרב אלייך היא אמרה ?

הלכנו הביתה. כאבה לי הבטן נורא. כאילו שקיבלתי אגרוף .

בשלושה ימים שאחרי, כל מה שהצלחתי לראות בעיני רוחי היה הרווח הזה ביני לבין אשתי .
דמיינתי אותו כמו נחל שאני ואשתי עומדים משני קצותיו .
והנחל, מה אומר לכם, הצטברה בו זוהמה של שנים. עיסה של רפש, בוצית ומזוהמת. איך מישהו מאיתנו יכול לעבור לגדה של השני ? חשבתי .

באמת, למה שהיא תתקרב אלי ? למה שמישהו ירצה להתקרב ?
הרי הרווח הזה נמצא בינינו לבין כל אחד. הילדים שלנו, אנשים שאנחנו עובדים איתם, משפחה ואפילו סתם כאלה שאנחנו לא מכירים,
וכשאנחנו מזהמים אותו במילים קשות, עלבונות, צעקות אנחנו מונעים כל אפשרות עתידית לחצות את הנחל לגדה של מי שעומד מולנו והוא לשלנו. זה כבר לא חשוב כמה טוב עשינו לו, הזיהום הזה הוא בלתי עביר – בהגדרה ! והוא יהיה שם לדרעון עולם.

עכשיו הבנתי למה סבא שלי תמיד אמר שמילה חזקה יותר ממכה. לא שהשנייה משאירה זיכרון מלבב אבל העוצמה של המילים היא לא משהו שאפשר להבין בראש. עד שהלב שלך לא מבין את העוצמה שלהן, לא תבין אף פעם מהי תקשורת בין אנשים. ואני, הלב שלי הבין רק כשעמדתי לאבד את כל עולמי. את אשתי וילדיי .

אז החלטתי , שעל הגדה שלי אני מכריז ריבונות ולוקח עליה אחריות. מהגדה שלי בנחל לא ייזרק לכלוך יותר!

זה קל להגיד, אבל איך עושים את זה ? הרי שנים שאני כועס. אני כבר לא יודע מה "מדליק" אותי (ככה הכועסים קוראים למשהו שמעצבן אותם –"מדליק" ).

וכשאני כועס .... משתחררות מילים .....


אז יצאתי לחקור. ישבתי בלילות עם עצמי וחשבתי שעות .

אני לא שולט בזה, אמרתי לעצמי, כשקופץ לי הפיוז אני לא עוצר . כזה אני .

אז זהו , שזה לא אני . לפחות לא כל האני שלי ובטח לא זה שאני רוצה שיחליט מה אעשה ואיך אתנהג .

הבנתי שהרגשות שלי הם הכוחות שמושכים אותי. לצורך העניין נקרא להם סוסים .
הסוסים האלה חיים לנו בנשמה וכל סוס כזה הוא כוח פנימי שדוחף אותי קדימה או עוצר אותי מלעשות .

ויש גם את הרוכב – זה הקול של האדם שבי, הוא זה שצריך, במצב נורמאלי לפחות , להחליט מתי ואיך יוביל אחד הסוסים את עגלת חיי. בשכל, בשיקול דעת ומתוך ניתוח של המצב הנתון .

רק מה, גם לסוסים שלנו יש קול, גם הם מדברים ולפעמים זה מבלבל וקולם לפעמים חזק מקול הרוכב. במיוחד אצל העצבני. בגלל זה גם אני התחלתי עם התובנה שאומרת -"אני כזה וזהו" . לא פעם שמעתי בראש את הקול הבא – "מי הוא בכלל שידבר אליך ככה " או "אל תישאר חייב, תתפוצץ עליו ". היום אני מבין שזה לא קולו של האדם שבי .
זה קולו של סוס חזק ודומיננטי - כעס.

מתי כעס הפך אצלי לסוס חזק ומוביל אני כבר לא זוכר .
מה גרם לו לגדול ולהיות סוס כזה מפלצתי אני לא יודע .
ואולי זה כבר לא חשוב ?אני יודע שהוא שם בפנים ויש לו קול חזק אצלי. אצלי הוא ראש הוועד של הסוסים. אני לא מצליח לשלוט בו והוא מאיים לכבוש את כל כולי. הוא כבר לוקח את ההובלה על העגלה לבד.

כשהוא בוער לי בפנים, הרוכב שלי – קול השכל וההיגיון, קופץ מהעגלה. אני מצליח לשמוע רק את קולו של כעס. בגלל זה אומרים חכמינו ש"הכועס, חוכמתו מסתלקת ממנו ". נו בטח, ניסיתם פעם לעמוד מול סוס כועס ?

אבל כל זה בניוטרל, בינתיים זו סערה פנימית. אף אחד עוד לא הרגיש בזה .ואז ....משתלב לו ההילוך בפנים (זה הרגע ש"עף הפיוז" ) וכעס יוצא החוצה מהגוף, ללא שליטה וללא בקרה .

זה הרגע שבו אני מאחל לכל העצבניים שמישהו יעמיד לידם מראה. השוק שבלראות את עצמך כל כך מכוער, בשידור חי ..... כל כך מבייש.

טוב נו, אז אני מתבייש מאיך שאני נראה כשכעס לוקח פיקוד, אבל כמו שמישהו אמר פעם – "הבושה אוכלת אותי אבל הפחד הורג אותי ". כשכעס בועט בפנים, יש פחד נוראי שתיכף נתפרק אם לא נפרוק. לפרוק מיד ועכשיו. בלי סינון, בלי בקרה, לגלגל את כעס לזה שעומד מולנו .

לו רק יכולתי לעכב את כעס כמו שכולם מייעצים, כמה שניות עד שאתעשת .... אני לא מצליח לחשוב על כלום כשהוא תוקף.


נסכם. למדתי שלושה דברים - האחד – שכעס הוא רק כוח אחד בנשמה ולא כל האני שלי, כלומר שיש ברירה אחרת. שתיים – כעס משאיר אחריו חורבן נוראי כשהוא יוצא בצורה הטהורה שלו ללא סינון עד כדי כך שלפעמים יישארו משקעים שלא תוכל לתקן. והשלישי – איך אני נראה כשכעס יוצא החוצה ומשתולל – פשוט בושה .

האם זה מספיק כדי להתמודד עם כעס ?

אני גיליתי שכן. איך? אז ככה –

שב עם עצמך ונסה לשחזר תמונות חורבן שכעס השאיר כשהוא השתולל. נסה לעמוד על גודל הנזק שהוא השאיר ומה המחיר ששילמת. אחר כך, נסה לשחזר את פרצופך כשאתה זועם. תבדוק אם המראה הזה נעים לך, ככה אתה רוצה להישאר בזיכרון של אנשים? לדוגמא – בזיכרון של ילדך?

זה חשוב שיהיו לך תמונות מוכנות מראש, כי בזמן שכעס ירצה להשתולל, לא יהיה לך מספיק זמן לייצר אותן.


עכשיו - תן לכעס לחיות. הוא חלק ממך ואין שום טעם לנסות להעלים אותו. במיוחד לאור העובדה ששנים אתה מטפח אותו ונותן לו לגדול! אחרי שהשלמת עם קיומו והבנת שעימות חזיתי איתו לא ייתן כלום, פשוט כי הוא חזק ממך,
כל מה שאתה צריך כדי להכניע אותו הן כמה שניות של איפוק, בהן הרוכב שלך יתעשת ויגבש דרך אנושית יותר להביע החוצה את מה שהוא מרגיש.

את היתרון הזה יתנו לך שני הכלים הנוספים – ברגע שכעס משתולל בפנים, תעלה בעיני רוחך את תמונות החורבן שהוא מייצר, ואת תמונות עצמך בזמן שכעס משתולל בחוץ. אל תחשוב על מה מעצבן אותך כרגע .
שתי התמונות האלה של הכיעור והחורבן הן מספיק חזקות כדי להשיג לך כמה שניות של איפוק. ואז, יקרה דבר נפלא – מתוך האיפוק , יצאו לך מילים מחושבות שיגידו מה אתה באמת מרגיש לגבי מה שקורה לך כרגע .

כשאני עשיתי את זה פעם ראשונה , פתאום שמעתי את עצמי אומר – "נפגעתי מאוד. זה כואב לי " .

יו , איזה משפט לפלפי. איך קרה ? בלי קללות, בלי לפצוע בחזרה, אמרתי את מה שאני מרגיש .ואז.....היא התייחסה אלי . היא שמעה אותי. היא כבר לא הייתה עסוקה בלהציל את עצמה מסוס פרוע שפתאום התנפל עליה .

אני בטוח שיש לי עוד הרבה עבודה, אבל אחרי שנים של סבל מצאתי את מי שהסכימה לעמוד מול כעס ולהכניע אותו. ה"לוחשת לסוסים" הפרטית שלי .

עכשיו אשתי בהריון. אני מאמין שזה התאפשר בגלל שהנחל בינינו כבר לא מזדהם ! "


עד כאן דבריו. מדהים, לא? אלו דברים שיצאו מעומק הלב ומגיעים אל הלב. אותי זה מרגש מאד.


אני מקווה שהדברים האלה יהיו לעזר ולתועלת לרבים כדי שיוכלו גם הם להרגיע את הכעס שלהם ולחיות ביחסים טובים עם הסובבים אותם ולטפח עם כל אחד מרחב יחסים מקודש, נקי, דשן, מטופח, מהנה ובטוח.

נ.ב לקראת תוכנית הרדיו הקרובה שלי "להיות ביחד וגם לחוד" ברדיו החיים הטובים, ביום שלישי, שתוקדש לאהבה לכבוד ט"ו באב, חג האהבה, אני מזמינה אותך לשלוח אלי סיפורי אהבה, פתקים ומכתבי אהבה, שקיבלת או כתבת, ואנחנו נקריא אותם בתוכנית ואם זה יתאים לך, אפשר יהיה גם להעלות אותך לשידור במהלך התוכנית. אני מאד אשמח...


אריאלה


פסיכותרפיסטית ומטפלת זוגית