אחד הדברים ההרסניים ליחסים תקינים בין בני זוג היא ביקורת יתר המופנית האחד כלפי השני.
הביקורת יכולה להיות על כל דבר, על מה שבן הזוג עושה, על מה שהוא חושב, על רגשותיו, רצונותיו, על תנועותיו, על איך הוא מתלבש או מדבר, מה הוא אומר ואיך ועוד ועוד.
יש להדגיש ולסייג מראש את הדברים כי כל אחד מאיתנו יכול למצוא את עצמו בצורה זו או אחרת, תוך כדי קריאת המאמר, פעם בצד המבקר ופעם בצד המבוקר אך השאלה היא תכיפות הביקורת, הכוונה שיש בה, הדרך בה היא מתבטאת ונאמרת והקונטקסט של איכות היחסים הזוגיים. מאמר זה מתייחס, בעיקר, לביקורת בין בני זוג (מגברים ונשים כאחד), הקיימת כדפוס התנהגותי קבוע במרחב היחסים הזוגי, המופיעה בתדירות גבוהה ושכוונתה לנזוף, להאשים, לתת הוראות ולהשיג שליטה על בן הזוג.
ביקורתיות כזו הבאה באופן עקבי ותכוף במהלך החיים היומיומיים השוטפים שוללת, למעשה, את כל המהות ותחושת הקיום של בן הזוג ושואפת לשנות אותו. באמצעות הביקורת הקבועה ישנו ניסיון להשתלט על עולמו ונפשו של בן הזוג ולקבוע לו מי הוא יהיה ואיך הוא יתנהג בהתאם לרצונות והצרכים האישיים של בן הזוג הביקורתי.
בן הזוג הביקורתי רואה את דרכו כדרך היחידה המוצלחת, הצודקת והנכונה ואינו רואה את האפשרות שיש דרכים נוספות אחרות, מוצלחות לא פחות אך שונות, להתבוננות, להתנהגות, לחשיבה וכיו"ב. כל סטייה מדרכו, כפי שהוא רואה אותה כנכונה, גוררת אחריה כמעט באופן מיידי ביקורת, כעס, האשמה ושיפוטיות.
ביקורת מתמדת, אפילו על דברים פעוטים, מעבירה לבן הזוג מסר קבוע, שהוא כבן אדם "לא בסדר" והוא צריך להשתנות להיות מישהו אחר. הוא מבין כי בן זוגו אינו מקבל אותו כפי שהוא דבר שגורם לו לתחושות קשות של דחייה, חוסר אונים, עלבון ופגיעה, בדידות, תסכול, כעס, חוסר ערך ומשמעות, ייאוש וחוסר ביטחון.
הביקורתיות הקבועה והמתמשכת המנסה להשיג שליטה על עולמו של בן הזוג מחלחלת אט אט בנפשו, ובדרך איטית, הדרגתית ולפעמים, אף סמויה, היא הורסת את נפשו.
בן הזוג המבוקר חווה את הביקורת המופנית כלפיו כהתקפה קבועה על העצמי שלו, אשר גם אם הוא מנסה לרצות את בן זוגו הוא אינו יכול להצליח היות וזו משימה בלתי אפשרית עבורו משום שהוא לא יכול באמת לשנות את מי שהוא. הוא יכול לשנות פה ושם התנהגויות מסוימות אך לא את המהות שלו ואת עולמו הפנימי וגם לא את תכונותיו האישיות.
יתכן קשר זוגי שבו רק אחד מבני הזוג ביקורתי מאד והשני מנסה לרצותו אך קיימת גם האפשרות ששני בני הזוג מבקרים ללא הרף זה את זה.
בשני המצבים הביקורת משפיעה על הקרבה והאינטימיות בין בני הזוג, מרחיקה אותם אחד מהשני ויכולה לעורר ויכוחים וסכסוכים רבים בין בני הזוג אשר גורמים לניכור ביניהם והימנעות מכל גילויי חיבה מילוליים ופיזיים ואף, מיחסי מין.
ביקורת מתמשכת וקבועה מעבירה מסר קבוע לבן הזוג, גם אם לא במילים ברורות, "אני טוב ומוצלח יותר ממך", "אני יודע טוב יותר מה נכון ומה צריך", "יש דרך אחת והיא הדרך שלי", "אני הקובע", "אתה פחות טוב ממני ולכן, אתה צריך להקשיב לי" וכד'.
בן הזוג המבקר פועל כך מתוך צרכים פנימיים של צורך בשליטה, שמטרתה לארגן את סביבתו בהתאם לצרכיו ולהוריד את רמת החרדה שלו, הנובעת דווקא מתוך חולשה פנימית, ערך עצמי נמוך וחוסר ביטחון.
לעיתים קרובות, ניתן למצוא כי מקורותיה של הביקורתיות המוגזמת הזו והצורך בשליטה הם בביקורת הקשה והנוקשה שספג האדם בילדותו או בחוסר ההערכה שקיבל על מעשיו ופעולותיו כילד.
הביקורת החוזרת ונשנית המופנית כלפי בן הזוג מנסה ליצור היררכיה ביחסים וחוסר שוויוניות, היות והיא באה מתוך צורך לקבוע מי החכם יותר, היודע, הקובע, בעל הכוח ומקבל ההחלטות לעומת בן הזוג ה"נחות" והפחות מוצלח, כביכול, המובל שצריך אישור והסכמה למעשיו, התנהגותו, רצונותיו, מחשבותיו ורגשותיו.
בגלל התפיסה הזו (לעיתים, לא מודעת) שאין מקום לשניים טובים ומוצלחים במרחב היחסים הזוגי ולכאורה, יש מכסה רק של מקום טוב אחד בתוך היחסים וכשהוא תפוס נשאר המקום של הפחות טוב, בני הזוג לא נותנים מקום של כבוד והערכה לשתי דעות מנוגדות או צרכים ורצונות מנוגדים ומתנצחים על מי צודק.
הסכמה של בני הזוג, ואפילו הסכמה שבשתיקה, על מבנה כזה של יחסים יוצר תלות ואף סימביוזה בין בני הזוג, כאילו הם יישות אחת, לפיה שניהם צריכים להסכים על כל דבר, לרצות אותו דבר, לחשוב ולהרגיש אותו דבר. כל התנהגות, פעולה, מחשבה או רגש עצמאיים, שונים ונפרדים של בן הזוג האחד מערערים את תחושת הביטחון הפנימי של בן הזוג השני.
למעשה, שניהם פועלים מאותו מקום של התגוננות אך מתנהגים באופן שונה, כל אחד עפ"י עולמו האישי, התנסויותיו מן העבר, דפוסי ההגנה, תבניות החשיבה שלו ועוד.
האחד יבטא מיד תוקפנות, יכעס ויבקר את השני, יאשימו ואולי אף, יתפרץ ואילו השני יגיב בוויתור, בקבלת האשמה, בהתנצלות, בהצטדקות ובמתן הסברים או בשתיקה.
אם שני בני הזוג מבקרים זה את זה בגלוי כל נושא, אפילו הפעוט ביותר, יכול לעורר ביניהם מלחמת עולם של תוקפנות הדדית, כעס, האשמות, טענות ותלונות רבות.
תלות זו מתבטאת בחיי הזוג, לעיתים קרובות, בכך שבן הזוג האחד צריך להסכים ולתת אישור לשני להיות ולפעול כפי שהוא רוצה ולעומתו, בן הזוג השני מרגיש שהוא צריך לקבל הסכמה ואישור מהשני כי אם לא כן, תגיע הביקורת הצפויה והכעס בעקבותיה.
לבן הזוג המבקר יש תפיסה המבוססת על ראיה של שחור – לבן, קושי לגלות גמישות חשיבה, הוא מתקשה לשאת את תסכוליו ומנהל עם בן הזוג מאבקי כוח על חשיבות, משמעות וערך במטרה להחזיר לעצמו את הביטחון.
כתוצאה מכך, הוא בדריכות מתמדת כדי לא לאבד את השליטה, ולכן, הוא רוצה לדעת הכול לפרטי פרטים. הוא יכול להעיר על כל דבר ולו הקטן ביותר, הוא מתפרץ בתוקפנות ובכעס בתדירות גבוהה, הוא אינו מתחשב בבן הזוג, אינו רואה את צרכיו ואינו לוקח אותם בחשבון ומנסה לכפות עליו את הראייה והעמדות שלו. הוא מתייחס בשיפוטיות של טוב ורע, מתבונן בעיקר בחצי הכוס הריקה, לעיתים, מתנשא ומבטל את דברי השני, מעליבו ומשפיל אותו. הוא כועס כשדברים משתבשים לו ואינם עונים על ציפיותיו, הוא אינו קשוב באמת לדברי השני ומתפרץ לדבריו.
למעשה, יש לו קושי רב לקבל את השונות של בן הזוג, הוא אינו מכבד ומקבל אותה כברת זכות קיום עצמאי משלה ובכך אף שולל את מהותו הקיומית של בן הזוג ואת חופש הבחירה שלו.
לעומתו, בן הזוג שסופג את הביקורת, והיות שהיא שזורה באופן קבוע ומתמשך ביחסים הזוגיים, יכול להגיע למצב שהוא כבר מאמין לדברים שנאמרים עליו וחווה את עצמו כ"לא בסדר", ככישלון או כלא מספיק מוצלח. זאת במיוחד, אם זה בא על רקע התנסות דומה בילדותו והחוויות שלו עוד במשפחת המוצא שלו כילד.
הוא מפחד לפעול באופן עצמאי ללא קבלת אישור לפעולותיו, הוא נמנע מלפעול כהווייתו ועושה את הדברים הרצויים, כפי שהוא מבין שמצפים ממנו, תוך ויתור על עצמו ועל חופש הבחירה שלו. הוא חושש לבטא את עצמו בחופשיות, מצמצם את עצמו ואת עולמו למינימום ההכרחי כדי להימנע ככל האפשר מתגובות הביקורת והכעס עליו, הופך להיות יותר פסיבי, מרגיש אשם לעיתים קרובות ומגיב בהתגוננות יתר, בהסברים ובהצטדקויות רבות על מעשיו. הוא מרגיש פחד מפני הביקורת והכעס, נחות, לא שווה, פגוע, בושה, חסר אונים וכעס שיכול להתבטא באופן סמוי אך גם גלוי.
לעיתים, כדי להחזיר לעצמו את תחושת השליטה ותחושת הקיום העצמית שלו הוא "יורד למחתרת", אינו משתף את בן הזוג בעולמו הפנימי, מתרחק, מסתגר בתוך עצמו ובעיסוקיו, מבטא את הכעס בדרך עקיפה וסמויה ולעיתים, כדי להימנע מהביקורת הצפויה הוא מסתיר מבן הזוג או אף משקר, גם אם אין במעשיו כל רע.
הביקורת המופנית כלפיו, אותה הוא תופס כשלילת החופש שלו לפעול באופן עצמאי, נחווית על ידו, למעשה, כהתקפה על ה"אני" שלו וכשלילת החופש שלו להיות מי שהוא, תחושה שמערערת את יסודות הביטחון העצמי שלו, הערך העצמי, ותחושת הקיום העצמית והמובחנת שלו.
הוא מאבד את הקשר עם החלקים הטובים שבו, את האמון העצמי בכוחותיו, יכולותיו וכישוריו, את שיקול דעתו ואת בטחונו העצמי וע"י כך הוא מתרחק מהמהות האמיתית שלו.
יחסו לביקורת של בן הזוג היא אמביוולנטית, דבר שממלכד אותו ומונע ממנו לעשות שינוי, כי מצד אחד, כמו הילד שזקוק להוריו שיטפלו בו וידאגו לכל מחסורו ויעניקו לו ביטחון ומצד שני, הוא רוצה גם שיעריכו אותו ויכבדו אותו כאדם נפרד ועצמאי כך הוא זקוק לבן הזוג שיתווה בפניו את הדרך הנכונה ויעניק לו ביטחון אך גם שיעריך אותו, יכבד את דרכו הייחודית ויקבל אותו כמו שהוא.
הביקורת מתבטאת בצורות שונות, חלקן גלויות יותר וחלקן יותר סמויות:
ביטוייה הגלויים יותר של הביקורת מתבטאים ע"י טענות ותלונות לרוב, האשמות, התנשאות וביטול דברי השני, שיפוטיות, חוסר קבלה, התנצחות, וויכוחים על כל דבר על בסיס הנחת המוצא המוטעית שיש רק דרך אחת נכונה וצודקת.
איומים למיניהם, סמויים או גלויים, שמשמעותם היא "אם לא תעשה/י ..., אז...".
שפת הדיבור השכיחה היא בפנייה בגוף נוכח "את/ה..." שכוונתה נזיפה, תוכחה, ביקורת, האשמה וכד' ולא בגוף ראשון "אני" שפרושה לקיחת אחריות אישית .
ישנה ביקורת שבאה לידי ביטוי באופן סמוי יותר שקשה יותר לזהות אותה ולכן, קשה להתווכח איתה, להוכיחה או להתגונן מפניה אך ניתן להרגיש אותה באמצעות האנרגיה השלילית שיוצאת ממנה.
דווקא סוג הביקורת הזה, מחלחל אט אט ובהדרגה לתוך נשמתו של האדם, בלי שהוא שם לב והשפעתו הרסנית יותר כי במשך הזמן, הוא כבר חווה את הביקורת מתוכו ומאמין שהוא "לא בסדר".
הבעת ביקורת, לפעמים סמויה, היא באמצעות לשון הגוף כגון, הבעות פנים לא מרוצות, עיניים המביעות אי שביעות רצון, טון הגוף, הרמת קול, המוסיקה של הדברים הנאמרים, כגון, טון מלגלג ומזלזל, דיבור חד, נחרץ ותוקפני, טון נוזף או מוכיח, המהומים למיניהם (הממם...אהה.. ) שמבטאים "אני לא מרוצה", התרחקות ושתיקה, תנועות ידיים מזלזלות ומבטלות, ועוד.
דרך נוספת לביטוי ביקורת סמויה היא באמצעות שאלות הבאות כשאלות רטוריות שאין צורך להשיב עליהן אלא הן באות כאמירות קובעות שמטרתן להוכיח את השני על מעשיו. אלו שאלות שנראות, לכאורה, תמימות אך נושאות בחובן מסרים שליליים, אמירות חותכות וקביעות מכלילות שאינן מתייחסות עניינית להתנהגות ספציפית באירוע ובזמן מסוים אלא נוגעות לתכונות ואופי האדם באופן כללי וקבוע ושוללות אותן ואת מהותו.
הנה כמה דוגמאות לביקורת מילולית המועברת באמצעות אמירות או שאלות בעלות מסר שלילי, בהן אני נתקלת יום ביומו בחדר הטיפול:
"למה.היית צריך/ה בכלל לקנות את ה..?" , "למה לא הגעת בזמן?" "איך זה שלא הספקת לסדר את...?", " בשביל מה אנחנו צריכים את זה?", "לא היה משהו יותר זול?" ," אף פעם אין לך זמן בשבילי", "אז מה אם זה היה בהנחה, התעשרנו?", "תגידי, את מבינה בכלל מה שאני מדבר?", "למה לא שאלת אותי לפני שהלכת למוסך, הרי את יודעת שאת לא מבינה בזה כלום ויכולים לעבוד עליך?", "רק אצלך הכול קורה", "כל פעם שהאוטו אצלך, מישהו דופק אותו", "אם היה אכפת לך ממני, היית חוזר מוקדם מהעבודה ועוזר לי עם הילדים ", ועוד.
סוג נוסף של שאלות רטוריות שאינן מבטאות התעניינות אמיתית אלא חיפוש האשמים בכל דבר, נזיפה ותוכחה הן השאלות מסוג של "מי עשה...?", "עוד לא סידרת את הבגדים?"
יש להזכיר, כאמור, כי לפעמים התבטאויות כאלה ושאלות מסוג זה נשאלות ע"י בן הזוג מתוך התעניינות אמיתית וכוונה טהורה ולא מתוך זלזול או תוכחה, ההבדל תלוי במינון שלהן, תדירותן ומטרתן וכמובן, באופי היחסים הכללי בין בני הזוג.
דוגמא נוספת, אישה, שהתעניינה האם תבשיל העוף החדש שהכינה טעים לבעלה, נעלבה עד עמקי נשמתה כשזכתה לתשובה הנחרצת ממנו "לא". לכאורה, היא קיבלה תשובה ישירה לשאלתה. אז מה גרם לה כל כך להיעלב ואולי גם לגרום לה להפסיק להתאמץ להבא? ה"לא" החד שלו, למעשה, התפרש בעיניה לא רק שהעוף לא היה טעים לו, אלא שהוא ביטל את כל מה שעשתה ועל רקע היחסים ביניהם, אף העביר לה מסר שלילי על יכולתה לבשל ואף יותר מזה, על תפקודה כעקרת בית בכלל. לו הוא היה יוצא מזווית ראייה חיובית ורואה שהיא זקוקה להערכה, הרי גם אם התבשיל לא היה טעים לו וזה אפשרי ובסדר, הוא היה יכול להעריך את המאמצים שהשקיעה ואת נכונותה לגוון את בישוליה עבורם.
זהו מעגל סגור שקשה לצאת ממנו שכן יש בו הצטברות של כעס הנמצא באופן קבוע בתוך מרחב היחסים הזוגי וככל שהם מתעצמים עם הזמן כך מתרחקים בני הזוג זה מזה, הכעסים מתגברים בגלל חוסר הסיפוק והתסכול התמידי והמתמשך והבעיה הולכת ומחריפה עם השנים.
ברור אם כך, שיש להימנע מביקורת מיותרת על בן הזוג הגוררת אחריה הרבה כעס, תסכולים ופגיעות.
אז איך עושים את זה?
ראשית, כדאי להיות מודעים למשמעות ההרסנית שיש לביקורת בכלל ולביקורת הסמויה בפרט על הפרט ועל הצורך שלו הקיומי בהכרה במהותו ובערך שלו ולהימנע ממנה ככל האפשר.
זהו תהליך לא פשוט כי יש צורך לוותר על השליטה הבלעדית אך עם מפנים את תשומת הלב לעניין ומעלים את המודעות העצמית לכך, מתמקדים בחיובי ומפתחים גמישות חשיבה, לאט ובהדרגה ניתן לשנות את דרך ההתייחסות ולהפחית את הכעסים, הויכוחים והמריבות.
שנית, יש לקבל ולכבד את בן הזוג על כל השונות שבו כי דווקא השונות הזו יכולה להפרות את הזוגיות ואת זוויות הראייה השונות למציאות וההתייחסות לחיים, דבר שניתן רק להרוויח ממנו.
כך ניתן ללמוד מדברי אחד ממשתתפי
הסדנא לשליטה בכעסים " למדתי בסדנא שיש עוד דעות חוץ מזו שלי וכי המשקפיים דרכן אני רואה את העולם הן רק הזווית שלי. אחרים רואים זאת בשונה ממני, ולרוב מה שנראה לי כ-"צודק" לא נראה כך לאחרים, ויתכן גם שאני טועה. כך למדתי להקשיב ולהיות קשוב לאחר, ולנסות להבין את הזווית ממנה הוא רואה את הדברים, ולנסות לקבל את דעתו. למדתי לקבל גישות שונות משלי". לבסוף, ראוי לראות את בן הזוג כשותף למסע החיים ולא כיריב שיש לנצח אותו. התבוננות כזו תביא עימה הקשבה אמיתית לבן הזוג (ולזולת בכלל) ותאפשר לראות אותו כאדם אינדיבידואלי ואוטונומי בעל עולם משלו על כל מרכיביו הראויים והחשובים שכדאי להקשיב להם, שבזכותם ניתן יהיה לוותר על הביקורת המיותרת ועל מאבקי הכוחות.
