" בלב ליבו של הקושי שוכנת ההזדמנות" (אלברט איינשטיין)

כאן ניצור דיאלוג בין אריאלה מלצר כאדם ופסיכותרפיסטית ומטפלת זוגית, מנהלת מכון רעות לבין הקוראים אודות הקשיים והדילמות של החיים וכיצד להתמודד איתם בהצלחה וביעילות למען חיים טובים, מאושרים,רגועים ומהנים.

נדבר על שליטה וניהול כעסים, על בעיות שבינו לבינה בזוגיות ובנישואין, על קשיים רגשיים, בעיות משפחתיות, טיפול זוגי ועוד.

אהבת? לחץ כאן

‏הצגת רשומות עם תוויות תקשורת. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות תקשורת. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 30 בינואר 2014

קשר או קצר משפחתי - מכתב של אמא עם מוסר השכל

שלום לכם,

לכבוד יום המשפחה אני רוצה להביא לכם סיפור של אמא שבא לתאר איך רבים מאיתנו נופלים, לעיתים קרובות, לתוך טשטוש חושים, שבו אנחנו לא באמת רואים את אלה הכי יקרים לנו בחיים ובדרך הזו אנחנו לא רק פוגעים בהם אלא אנחנו פוגעים בעצמנו וביחסים שלנו איתם. במקום קשר משפחתי חם אנחנו יוצרים קצר משפחתי, קור וריחוק ביחסים. אז אם נעצור לרגע ונתעורר מהאוטומט שלנו שמוביל אותנו (כי הרי הכוונה שלנו טובה והמשפחה והילדים חשובים לנו מאד), נוכל לשנות את ההתנהגות האוטומטית למשהו אחר , טוב יותר עבור כולם.

אז הנה המכתב שכתבה אמא על אירוע קטן ששינה את תפיסת העולם שלה לגבי חיי המשפחה...:
היום בבוקר נתקלתי בזר כשחלף על ידי ברחוב. "אוי, סליחה, אדוני" הייתה התגובה שלי.
הוא אמר "אנא סלחי לי, גבירתי, לא ראיתי אותך".
היינו מנומסים מאד, הזר ואני, נפרדנו לשלום וכל אחד מאיתנו המשיך בדרכו שלו.
מאוחר יותר באותו היום, בזמן הכנת ארוחת הערב, בני הצעיר נעמד לצידי בשקט ובלי מילה.
כשפניתי לאחור להוציא משהו מהמקרר, כמעט והפלתי אותו. "זוז, אתה מפריע", אמרתי בזעף.
הוא הלך משם והלב הקטן שלו שבור. לא הבנתי באיזו חומרה דיברתי.

אחר כך כשהלכתי לישון, קשה היה לי להירדם. בעודי שוכבת ערה במיטה, קול שליו בא אלי ואמר: "היום, תוך כדי התמודדות עם זר מוחלט, השתמשת באדיבות בסיסית אבל עם המשפחה שאת אוהבת השתמשת בזלזול. אם תלכי להסתכל על רצפת המטבח, תמצאי שם כמה פרחים ליד הדלת. אלה הפרחים שבנך הביא לך. הוא קטף אותם בעצמו במיוחד עבורך: ורוד, צהוב וכחול. הוא עמד שם בשקט כדי לא לקלקל לך את ההפתעה וחיכה שתסיימי והוא ייתן לך אותם במתנה. את אפילו לא ראית את הדמעות שמילאו את עיניו הקטנות".
לפתע הרגשתי מאד קטנה והדמעות החלו לשטוף את לחיי.

קמתי ממיטתי והלכתי למטבח. ראיתי את הפרחים שהיו על הרצפה ואספתי אותם. אחר כך נכנסתי בשקט לחדרו של בני וכרעתי ליד המיטה שלו. "התעורר, ילד קטן שלי, התעורר", אמרתי " האם אלה הפרחים שבחרת בשבילי?" 
הוא ניגב את עינו וחייך " מצאתי אותם על יד העץ. לקחתי אותם כי הם יפים כמוך. ידעתי שאת תאהבי אותם, במיוחד את הכחול".
אמרתי בדמעות " בני, אני מצטערת מאד על הדרך שבה התנהגתי היום. לא הייתי צריכה לצעוק עליך ככה."אמרתי "בני גם אני אוהבת אותך ואני אוהבת את הפרחים במיוחד את הכחול."
חיבקתי אותו כמו שלא חיבקתי אותו מימיו והוא נרדם כך בידי עם חיוך על פניו.

אם נעזוב מחר את מקום העבודה, למשל, יוכלו בקלות להחליף אותנו שם. אבל לבן משפחה קרוב אין תחליף.
אמא יש רק אחת ואבא יש רק אחד. הילדים הם היצירה הכי גדולה שלנו והאחים הם דם מדמנו.
אנחנו נוטים לשכוח את חשיבות טיפוח הקשר המשפחתי ומפנים את עצמנו יותר לתוך העבודה, הקריירה, צבירת עוד הון, ועוד יוקרה, בזמן שאנחנו מזניחים את המשפחה שלנו או החברים הקרובים שבאמת אוהבים אותנו.
האם אתם יודעים מה הם ראשי התיבות של המילה "משפחה" באנגלית?
FAMILY=(F)ather (A)nd (M)other (I)i (L)ove (Y)ou
או בעברית "אבא ואמא, אני אוהב אתכם"
חבקו והעריכו את בני המשפחה שלכם ואת מי שאוהב אתכם ורוצים תמיד בטובתכם. זה יעשיר את חייכם יותר מכל הון שבעולם..

יום משפחה שמח מלא באהבה

אריאלה
מנהלת מכון רעות - לטיפול זוגי, אישי ומשפחתי

יום שישי, 16 ביולי 2010

איך ליצור הקשבה אמיתית של הלב

שלום לכם,

אני אפתח היום בתודה גדולה.

כבר זמן מה אני שולחת לכם מידי שבוע מאמר בנושא כלשהו על החיים, על הזוגיות, על יחסים בכלל ועל עצמנו כבני אדם במטרה לפתוח בפניכם עוד דרכים חדשות לחיים טובים ומהנים יותר.

אני שמחה לראות שאתם הולכים איתי לאורך כל הדרך. משמח אותי מאד לראות שיש מישהו בצד השני ואני רואה את זה מהתגובות החמות, האינטליגנטיות והנהדרות של קוראיי הנאמנים. אני מלאת הערכה והכרת תודה לכם על כך. זה לא מובן מאליו.

אז המון תודה!

וכמו שהבטחתי, כהמשך מהמאמר משבוע שעבר, היום נדבר על איך ליצור הקשבה אמיתית מהלב.

דמיינו לעצמכם נהר עם מים חיים צלולים, נקיים, זורמים ושוצפים בשצף קצף בעוצמה רבה. אם לנהר לא יהיו גדות מספיק גבוהות וחזקות שיגבילו את זרימת המים ויכוונו אותם בכיוון הנכון יש סיכוי גדול שכל המים הטובים הללו במקום להועיל ולהביא חיים, יציפו את הבתים והצמחייה, ימיתו את המרעה ושאר בעלי החיים, יהרסו הכול ויטביעו כל דבר שבסביבתם. אך אם גדות הנהר מגבילות את המים ולא מאפשרות להם לזרום לכל עבר אלא בכיוון מסוים, ניתן להשתמש בהם, לשתייה, השקיה, ניקיון וכד'- משמע- חיים.

מי הנהר הצלולים והנהדרים הם כמו הדברים הטובים שיש בקשר הזוגי וביחסים בכלל. אני אתמקד בקשר בין בני הזוג אך בהחלט אפשר ליישם את הדרך להקשבה אמיתית בכל מערכת יחסים או קשר בין בני אדם.
אם לא יהיה מה שישמור על דיאלוג נכון ותקשורת יעילה בין בני הזוג, כל הקונפליקטים, התסכולים, הכאב והסכסוכים שעולים באופן טבעי בקשר, יכולים להציף כל חלקה טובה ביחסים ולהעכירם.

גישת האימגו, שפותחה ע"י ד"ר הארוויל הנדריקס, כדרך לסייע לזוגות לבנות מרחב יחסים בטוח ומספק, מציעה דיאלוג שונה שבו יש הקשבה מסוג אחר- הקשבה של הלב עם נוכחות מלאה של הנשמה בעולמו של בן/בת הזוג.

דיאלוג כזה מתאים לבני זוג או לאנשים הנמצאים בקשר אשר ביחסיהם עלו כעסים, קונפליקטים, מתחים, לחצים, אכזבות ותסכולים, כאב, קשיים ובעיות.

אחת הדרכים הבסיסיות של קשר זוגי, עפ"י האימגו, הינה הקשבה והכלה המבוססות על דיאלוג התכוונותי.
ההתכוונותיות בניגוד לתגובתיות, פירוש הדבר, להיות מודע לתחושת האיום שעלתה במוח הפרימיטיבי ולתחושות הפיסיולוגיות הנלוות לתחושת הסכנה אך לא לפעול ממקום אוטומטי זה אלא להתרכז ולהתמקד בעולם של השני מהחלק של המוח החדש שנמצא מאחורי האונה הקדמית, לשמוע ולהבין את דבריו של השני.

בדיאלוג זה המקשיב פועל מתוך התכוונותיות ומפנה אנרגיה מיוחדת להקשבה אמיתית מהלב למה שעולה מהשני, תוך חזרה ושיקוף דבריו עד לשמיעה מלאה של כל הדברים. עולמו שלו לזמן הדיאלוג מונח בצד כאילו הגיע עם מיכל ריק. זהו שלב השיקוף.

רק לאחר שמוודאים שהמקשיב שמע את כל דבריו של השני אפשר להתפנות לשלב ההבנה, האישוש – דהיינו, לבדוק אם הבנו אותו בדיוק כפי שהוא רצה ומתוך עולמו שלו. חשוב להדגיש כי הבנה זו אינה בהכרח הסכמה וקבלה של הדברים.

עפ"י הדי שלייפר ( פסיכולוגית ומבכירות מטפלי האימגו, שפיתחה והרחיבה את הגישה למקומות ומושגים חדשים), זהו ממש טקס, בו האחד כמו מניח את עולמו על המדף, עובר את הגשר הדמיוני שיש במרחב היחסים שביניהם ובא לביקור בעולמו של השני. כך נוצר מפגש אמיתי של חוויה, של אנרגיה שבאה לביטוי בלי מילים. מרגישים את האנרגיה שיש במרחב.

לפיכך, הדיאלוג אמור להתנהל בין בני הזוג בלבד, בסביבה נעימה, ללא הפרעות של שיחות טלפון, רדיו או טלביזיה, ויש לבחור עיתוי נוח לשני בני הזוג כדי שתהיה להם האפשרות להתפנות לתהליך ולפנות לשם כך אנרגיה פיזית ורגשית.

בני הזוג יושבים קרובים זה מול זה, שומרים כל הזמן על קשר עין. ללא קשר עין אין קשר בכלל. כשהעיניים קרובות הן נעשות טובות ואוהבות. אפשר ורצוי להחזיק ידיים. בקרבה פיזית כזו ממש מתפתחות 'אוזניים ללב', רואים דברים עדינים בנוף הפנים ובלשון הגוף ומתחילות לזרום במרחב היחסים אנרגיות טובות, חמות ורכות.

כדי שתהליך זה יוכל להתבצע חשוב שתהיה נכונות הדדית של בני הזוג להכיר את עולמו של השני תוך עזיבת העולם של עצמו לפרק זמן מסוים ולעבור אל עולם השני מתוך סקרנות, לב פתוח, רחב ואוהב, לראות ולהכיר את הילד הפצוע, את הכאב שלו ומקורותיו.
כמה מדהים לראות כל פעם מחדש כאשר כבר יש מרחב יחסים מטופח, נקי, בטוח ומכיל איך בני הזוג מגלים את הקשר של פצעי הילדות שלהם מן העבר לקשיים והקונפליקטים העולים ביחסים ביניהם בהווה.


דיאלוג כזה שיש בו שיקוף, הכלה והבנה מראה אני- קיים, אתה –קיים, הקשר- קיים.

נוכחותו של בן הזוג או האחר בדיאלוג כזה מהווה מראה עבור האחר וע"י כך הוא מקבל את עצמו דרך בן זוגו.
מראה אמפאטית, מקבלת ומכילה זו מעניקה, למעשה, אישור וקבלה לקיום של האחר ולהיותו כפי שהוא. תחושת הביטחון, הערך והקיום עולים ככל שבן הזוג מצליח להיות נוכח בעולמו של השני בהכלה חמה ומלאה . דהיינו, אם הוא מהווה מיכל חם עבור בן הזוג או בקיצור, "מיכם"(= מיכל חם).

חוויה זו מגבירה את תחושת הביטחון בעצמי ובמרחב היחסים שבין בני הזוג. האנרגיה הופכת להיות חמה וטובה ובמצב כזה הקונפליקטים נמסים.
כדאי לראות את הזמנת בן הזוג לבקר בעולמו הפנימי האינטימי ביותר כזכות גדולה שנפלה בחלקו. זו זכות גדולה ומיוחדת להיות האדם הבלעדי והייחודי שנבחר להיות מוזמן להכיר את מעמקי העולם של השני.
בנוסף לכך, זו גם הזדמנות חשובה לשפר את היחסים בצורה מעמיקה ובו זמנית לאפשר גדילה וצמיחה אישית של כל אחד מבני הזוג .

הדיאלוג ממיס את הקונפליקטים ע"י כך שהוא מסייע לזוג להגיע למקומות הפצועים מן הילדות שלהם ולהבין את דפוסי ההגנה וההתמודדות שלהם, אותם הביאו לנישואין ואשר גורמים להם את הכאב, הסכסוך והמריבות ביניהם. בדיאלוג בני הזוג חווים חוויות מרגשות חדשות ביניהם וכתוצאה מכך, נוצרת אווירה חדשה של חום, התקרבות ואכפתיות.

תהליך זה של התבוננות פנימית, תוך הכלה של בני הזוג אחד את השני, קבלת האחר, הקשבה מלאה, נוכחות בטוחה וחיבור לפצעי הילדות הינו תהליך חשוב מאד בריפוי ההדדי של בני הזוג. הוא איטי ויש לתת לו את הזמן הדרוש.

כאמור, דיאלוג כזה הינו שונה משיחה רגילה והוא נועד רק למצבי המתח והקונפליקט שיש בין בני הזוג. אין זו שיחה רגילה של שאלה ותשובה. הקשבה של הלב דורשת אימון ולימוד מצד אחד, איך לפתוח את דלת עולמך ולשתף בגלוי ובפתיחות את בן הזוג בעמקי נפשך ומצד שני, ללמוד לתת לבן הזוג נוכחות מלאה מבלי לשפוט אותו באמצעות משקפי העולם הסובייקטיבי שלך.

הדיאלוג הזה נראה בתחילה מלאכותי וטכני ויש אלו שמתקשים בו בהתחלה. חלקם מקשיבים רק למילים ומנסים לזכור אותן. התרגול להיות נוכח בהוויה ובאמת לבקר בעולמו של האחר מביא לכך שהמילים כבר מגיעות מאליהן. לכאורה, יש בו משהו מגביל, כמו גדות הנהר, אבל זה בדיוק הדבר שמאפשר את הכלת התסכול ושמיעת האחר במאה אחוז.

לסיום, הקשבה מן הלב היא אומנות ומיומנות שניתן לפתח אותה וללמוד אותה כדרך חיים. היא אומנם מתחילה כדבר מלאכותי, כמו כל דבר חדש אחר, אך משהיא מתפתחת ומופנמת כדרך חיים וכמיומנות של מתן נוכחות מלאה עם הכלה וביטחון, הקשר הופך להיות קרוב ואינטימי, רך ועמוק יותר ומתגלה עולם ומלואו.

לימים טובים של הקשבה מהלב

נ. ב. בימים הקרובים אני אשלח למשתתפי הסדנאות לשליטה וניהול כעסים פרטים חדשים ומפתיעים על מפגשי החיזוק ותחזוק שיפתחו, בשעה טובה ומוצלחת, ביום שישי, ה- 23.7.10. יש הפתעות...!!! אל תחמיצו! זה כדאי...!!!

אריאלה

מנהלת מכון רעות - לטיפול זוגי,אישי ומשפחתי

פסיכותרפיסטית ומטפלת זוגית ומשפחתית




יום רביעי, 2 ביוני 2010

הנחות מוטעות הגורמות לקצרים בתקשורת הזוגית

שלום לכם,

היום אני אעלה נושא שבדרך כלל הוא חבוי ולפעמים, לא שמים לב אליו אך הוא בעל השפעה רבה על טיב היחסים הזוגיים והוא הנחות מוטעות לגבי הזוגיות הגורמות לקצרים בתקשורת הזוגית..


תקשורת בין בני זוג היא ביטוי של הקשר הזוגי וטיב היחסים ביניהם. כאשר התקשורת חסומה היחסים הופכים להיות סבוכים וכואבים וההיפך. מה גורם לה להיחסם? מה גורם לאותם קצרים בתקשורת הזוגית?

הקצרים בתקשורת מתחילים, בדרך כלל, כשעולים התסכולים והאכזבות וכשהצרכים של בני הזוג אינם מסופקים. חלק מהסיבות לקצרים אלו בתקשורת הזוגית נובע מהנחות מוצא מוטעות לגבי בן הזוג והזוגיות ואלו הן שמעוררות, למעשה, את המריבות והסכסוכים המיותרים.

אז הנה כמה מההנחות המוטעות, שכדאי לבחון אותן ואולי להחליפן בזוויות ראייה חדשות ומועילות יותר :

- בני זוג רבים מצפים שבני זוגם ינחשו מה הם מרגישים או חושבים. לעיתים, ישנם אלו שמנסים להעביר מסרים של חוסר שביעות רצון בדרך לא מילולית באמצעות הבעות פנים, התרחקות, שתיקה או הסתגרות מתוך ציפייה שבן הזוג יבין מעצמו ויגיב לכך. כשזה קורה והמתח מורגש באוויר השאלה הצפויה היא "מה יש לך?" והתשובה השכיחה שבאה בעקבותיה היא "כלום".
גם שכיח לשמוע מזוגות משפט כגון, ''אילו אהבת אותי, היית יודע/ת מה אני חושב/ת או מרגיש/ה ואם אתה לא יודע/ת, סימן שאת/ה לא אוהב/ת אותי''.

הנחה זו מוטעית ביסודה שכן, אף אחד לא יכול לדעת מה בן זוגו רוצה או מרגיש אלא אם אומרים לו במפורש. מי שמצפה שבן זוגו יקרא וינחש את מחשבותיו- הוא מזמין לעצמו צרות. צריך לדבר ולשתף באופן ישיר וגלוי. אין טעם לומר ''הוא מכיר אותי, הוא צריך לדעת''. לאף אחד אין עיני רנטגן או חיישנים מיוחדים לדעת מה עובר במחשבותיו של זולתו, גם לא בן הזוג.

- הנחה מוטעית נוספת היא שאם נספר על הכאב, העלבון או החולשות שלנו, זה יהפוך אותנו לחלשים, פגיעים וחשופים לפגיעות נוספות. החשש הוא שנותנים בכך כוח לבן הזוג שישתמש בכך לרעה בעתיד. כתוצאה מכך, בני זוג רבים נמנעים מלבטא בחופשיות את רגשותיהם, דבר שיוצר ריחוק, זרות עד כדי ניכור ואף כעס ובדידות. בסוף זה יוצא בדרך עקיפה ובעוצמה גדולה יותר.
חשוב לדעת, כי ביטוי רגשות אינו כלל חולשה אלא כוח וחוזק נפשי שבאמצעותו ניתן לבטא ולשתף את בן הזוג בחוויות האישיות והרגשיות בדרך אסרטיבית, אשר איננה פוגעת בבן הזוג ובו זמנית גם אינה פוגעת בעצמי.

- ישנם זוגות רבים החושבים בטעות שאם הם ביחד ואוהבים הם אמורים להיות אחד, לחשוב, לרצות ולהרגיש אותו דבר. יתירה מזאת, ישנם אלו שחושבים בטעות שאם יש הבדלים בין בני הזוג והם מגלים עניין בתחומים שונים או אם בני הזוג רוצים או מרגישים אחרת ואף מנוגד, זה מבטא חוסר אהבה או חוסר התחשבות וחוסר אכפתיות עד כדי מחשבה שאולי טעו בבחירת בן הזוג. ממש לא!

זו משאלה פנטזיונית לא מציאותית, שכן כל אחד מבני הזוג בא לזוגיות כאדם נפרד עם עולמו האישי והייחודי, התנסויותיו מן העבר, הרגליו, מנהגיו, ערכיו, אמונותיו וכד' ואין לצפות שהם יהיו אנשים זהים. לעיתים קרובות, המשאלה הזו הינה לא מודעת מתוך פנטזיה של "ביחד" עד כדי רצון להתמזגות עם האחר כדרך הגנה מפני החרדה הקיימת מפני נטישה והיעזבות ומתוך משאלה לסיפוק צרכים קבוע.
השונות וההבדלים הקיימים בין בני הזוג, אם מקבלים אותם כעובדה מציאותית, שיש בה כדי להשלים את החלקים החסרים בבני הזוג, הם דווקא מה שיפה, מעניין ומפרה את הזוגיות.

- טעות רווחת נוספת היא שבני זוג נמנעים מלבקש דברים שהם רוצים ואוהבים לקבל מבן הזוג לא רק מתוך הנחה מוטעית שאם הם יבקשו ויחשפו את רצונותיהם בפני בני זוגם אז זה יעניק יתרון וכוח לבן הזוג, אלא במיוחד בגלל התפיסה המוטעית ש ''אם אני צריך כבר לבקש, אז זה כבר לא שווה", "אם זה לא בא לבד, אז אין לזה ערך", "זה כבר לא ספונטאני''.

אז מה אם זה לא ספונטני או לא ביוזמת בן הזוג? האם המענה שקיבלנו ממנו איבד מערכו? חישבו על חוסר ההיגיון שבזה.
האם הנתינה עצמה פחות חשובה מהיוזמה והיצירתיות?

אם הנתינה של בן הזוג נדחית ולא מוערכת, מן הסתם, הוא עלול להימנע בכלל בפעם הבאה לתת גם אם יבקשו ממנו "יפה". כך יוצא שכרנו בהפסדנו.

שהרי עפ"י תפיסה זו היצירתיות והספונטניות של בן הזוג מקבלים חשיבות ומשמעות גדולה יותר על פני הנתינה עצמה שבאה לתת מענה על הצורך שלנו ולבטא את האהבה והאכפתיות שלו. מה לעשות, ישנם בני זוג שלא ניחנו בדמיון, ביצירתיות ובספונטניות כמו בני זוגם (זוכרים? יש הבדלים בינינו כבני אדם) ולכן, כדאי לתת להם רעיונות כדי שיקל עליהם להעניק בהתאם לצרכים.
הערכה על מה שבן הזוג נותן תמלא אותו שמחה ואף יכולה לעודד אותו לחזור שוב על מעשיו אפילו ביוזמתו.

לא רק כדאי ורצוי לבטא במפורש את הרצונות והציפיות מבן הזוג אלא אפשר אף שבני הזוג יכינו כל אחד רשימת מחוות, מתנות והתנהגויות אוהבות ורצויות ויחליפו ביניהם כדי שבן הזוג ידע מה לעשות כדי לשמח את השני בדיוק באופן שצריכים וזקוקים ממנו. זה רק יכניס אנרגית חיים, שמחה ותשוקה לקשר.

- קצר נוסף נגרם כתוצאה מהנחה מוטעית נוספת והיא שבני זוגנו יכעסו, יפגעו או אף נכביד עליהם אם נשתף אותם ברגשותינו, במיוחד ברגשות הקשים כמו דאגה, פחד,אכזבה, עלבון וכו'. ההנחה המוטעית היא שזו האחריות שלנו שבני זוגנו ירגישו טוב, רגועים ומסופקים. לעיתים, מסיבות שונות אנחנו חושבים באופן לא מותאם למציאות, שעלינו לסדר ולתקן את רגשותיו של בן זוגנו ולמנוע ממנו אכזבה, כאב או תסכול. אך לא כך הוא הדבר וגם זה לא אפשרי.

אין באפשרותנו למנוע מבני זוגנו להרגיש את מה שהם מרגישים כמו, כאב, דאגה, פחד, עלבון, עצב או כעס. אפשר להיות שם בשבילם, לתמוך, לעודד, לתת אוזן קשבת, לקבל ולהוות משענת עבורם אבל אי אפשר לקחת מהם או למנוע מהם להרגיש. הם האחראים הבלעדיים על רגשותיהם ועל בחירתם מה לעשות איתם.

רצוי וחשוב לשתף את בן הזוג בחוויות העולם האישי, גם אם זה עלול לעורר אצלו קושי רגשי כלשהו, שכן, בסופו של דבר, זה יוצר אחווה, שותפות, חיזוק ה"ביחד", שיתוף פעולה והעמקת הקרבה והאינטימיות ביחסים.

אם רק נבין כי אלה הנחות מוצא מוטעות ונשנה את התפיסה וזווית הראייה שלנו כלפי הזוגיות ובן הזוג, תיווצר תקשורת חדשה ופתוחה במרחב היחסים הזוגי אשר תמנע מריבות וויכוחים רבים מיותרים. אם קשה לכם להשתחרר מהן ולשנות אותן בעצמכם, קחו לכם עזרה. אל תישארו בתסכול. בדרך זו תחושות הביטחון, הסיפוק וההנאה מהזוגיות רק יגדלו.

ימים טובים ותקשורת זורמת

אריאלה
מנהלת
מכון רעות - לטיפול זוגי,אישי ומשפחתי
פסיכותרפיסטית ומטפלת זוגית

יום שישי, 23 באפריל 2010

ביקורת יתר בין בני זוג והשפעותיה על הזוגיות

אחד הדברים ההרסניים ליחסים תקינים בין בני זוג היא ביקורת יתר המופנית האחד כלפי השני.
הביקורת יכולה להיות על כל דבר, על מה שבן הזוג עושה, על מה שהוא חושב, על רגשותיו, רצונותיו, על תנועותיו, על איך הוא מתלבש או מדבר, מה הוא אומר ואיך ועוד ועוד.

יש להדגיש ולסייג מראש את הדברים כי כל אחד מאיתנו יכול למצוא את עצמו בצורה זו או אחרת, תוך כדי קריאת המאמר, פעם בצד המבקר ופעם בצד המבוקר אך השאלה היא תכיפות הביקורת, הכוונה שיש בה, הדרך בה היא מתבטאת ונאמרת והקונטקסט של איכות היחסים הזוגיים. מאמר זה מתייחס, בעיקר, לביקורת בין בני זוג (מגברים ונשים כאחד), הקיימת כדפוס התנהגותי קבוע במרחב היחסים הזוגי, המופיעה בתדירות גבוהה ושכוונתה לנזוף, להאשים, לתת הוראות ולהשיג שליטה על בן הזוג.

ביקורתיות כזו הבאה באופן עקבי ותכוף במהלך החיים היומיומיים השוטפים שוללת, למעשה, את כל המהות ותחושת הקיום של בן הזוג ושואפת לשנות אותו. באמצעות הביקורת הקבועה ישנו ניסיון להשתלט על עולמו ונפשו של בן הזוג ולקבוע לו מי הוא יהיה ואיך הוא יתנהג בהתאם לרצונות והצרכים האישיים של בן הזוג הביקורתי.
בן הזוג הביקורתי רואה את דרכו כדרך היחידה המוצלחת, הצודקת והנכונה ואינו רואה את האפשרות שיש דרכים נוספות אחרות, מוצלחות לא פחות אך שונות, להתבוננות, להתנהגות, לחשיבה וכיו"ב. כל סטייה מדרכו, כפי שהוא רואה אותה כנכונה, גוררת אחריה כמעט באופן מיידי ביקורת, כעס, האשמה ושיפוטיות.

ביקורת מתמדת, אפילו על דברים פעוטים, מעבירה לבן הזוג מסר קבוע, שהוא כבן אדם "לא בסדר" והוא צריך להשתנות להיות מישהו אחר. הוא מבין כי בן זוגו אינו מקבל אותו כפי שהוא דבר שגורם לו לתחושות קשות של דחייה, חוסר אונים, עלבון ופגיעה, בדידות, תסכול, כעס, חוסר ערך ומשמעות, ייאוש וחוסר ביטחון.
הביקורתיות הקבועה והמתמשכת המנסה להשיג שליטה על עולמו של בן הזוג מחלחלת אט אט בנפשו, ובדרך איטית, הדרגתית ולפעמים, אף סמויה, היא הורסת את נפשו.

בן הזוג המבוקר חווה את הביקורת המופנית כלפיו כהתקפה קבועה על העצמי שלו, אשר גם אם הוא מנסה לרצות את בן זוגו הוא אינו יכול להצליח היות וזו משימה בלתי אפשרית עבורו משום שהוא לא יכול באמת לשנות את מי שהוא. הוא יכול לשנות פה ושם התנהגויות מסוימות אך לא את המהות שלו ואת עולמו הפנימי וגם לא את תכונותיו האישיות.

יתכן קשר זוגי שבו רק אחד מבני הזוג ביקורתי מאד והשני מנסה לרצותו אך קיימת גם האפשרות ששני בני הזוג מבקרים ללא הרף זה את זה.
בשני המצבים הביקורת משפיעה על הקרבה והאינטימיות בין בני הזוג, מרחיקה אותם אחד מהשני ויכולה לעורר ויכוחים וסכסוכים רבים בין בני הזוג אשר גורמים לניכור ביניהם והימנעות מכל גילויי חיבה מילוליים ופיזיים ואף, מיחסי מין.

ביקורת מתמשכת וקבועה מעבירה מסר קבוע לבן הזוג, גם אם לא במילים ברורות, "אני טוב ומוצלח יותר ממך", "אני יודע טוב יותר מה נכון ומה צריך", "יש דרך אחת והיא הדרך שלי", "אני הקובע", "אתה פחות טוב ממני ולכן, אתה צריך להקשיב לי" וכד'.

בן הזוג המבקר פועל כך מתוך צרכים פנימיים של צורך בשליטה, שמטרתה לארגן את סביבתו בהתאם לצרכיו ולהוריד את רמת החרדה שלו, הנובעת דווקא מתוך חולשה פנימית, ערך עצמי נמוך וחוסר ביטחון.
לעיתים קרובות, ניתן למצוא כי מקורותיה של הביקורתיות המוגזמת הזו והצורך בשליטה הם בביקורת הקשה והנוקשה שספג האדם בילדותו או בחוסר ההערכה שקיבל על מעשיו ופעולותיו כילד.

הביקורת החוזרת ונשנית המופנית כלפי בן הזוג מנסה ליצור היררכיה ביחסים וחוסר שוויוניות, היות והיא באה מתוך צורך לקבוע מי החכם יותר, היודע, הקובע, בעל הכוח ומקבל ההחלטות לעומת בן הזוג ה"נחות" והפחות מוצלח, כביכול, המובל שצריך אישור והסכמה למעשיו, התנהגותו, רצונותיו, מחשבותיו ורגשותיו.

בגלל התפיסה הזו (לעיתים, לא מודעת) שאין מקום לשניים טובים ומוצלחים במרחב היחסים הזוגי ולכאורה, יש מכסה רק של מקום טוב אחד בתוך היחסים וכשהוא תפוס נשאר המקום של הפחות טוב, בני הזוג לא נותנים מקום של כבוד והערכה לשתי דעות מנוגדות או צרכים ורצונות מנוגדים ומתנצחים על מי צודק.

הסכמה של בני הזוג, ואפילו הסכמה שבשתיקה, על מבנה כזה של יחסים יוצר תלות ואף סימביוזה בין בני הזוג, כאילו הם יישות אחת, לפיה שניהם צריכים להסכים על כל דבר, לרצות אותו דבר, לחשוב ולהרגיש אותו דבר. כל התנהגות, פעולה, מחשבה או רגש עצמאיים, שונים ונפרדים של בן הזוג האחד מערערים את תחושת הביטחון הפנימי של בן הזוג השני.

למעשה, שניהם פועלים מאותו מקום של התגוננות אך מתנהגים באופן שונה, כל אחד עפ"י עולמו האישי, התנסויותיו מן העבר, דפוסי ההגנה, תבניות החשיבה שלו ועוד.
האחד יבטא מיד תוקפנות, יכעס ויבקר את השני, יאשימו ואולי אף, יתפרץ ואילו השני יגיב בוויתור, בקבלת האשמה, בהתנצלות, בהצטדקות ובמתן הסברים או בשתיקה.
אם שני בני הזוג מבקרים זה את זה בגלוי כל נושא, אפילו הפעוט ביותר, יכול לעורר ביניהם מלחמת עולם של תוקפנות הדדית, כעס, האשמות, טענות ותלונות רבות.

תלות זו מתבטאת בחיי הזוג, לעיתים קרובות, בכך שבן הזוג האחד צריך להסכים ולתת אישור לשני להיות ולפעול כפי שהוא רוצה ולעומתו, בן הזוג השני מרגיש שהוא צריך לקבל הסכמה ואישור מהשני כי אם לא כן, תגיע הביקורת הצפויה והכעס בעקבותיה.

לבן הזוג המבקר יש תפיסה המבוססת על ראיה של שחור – לבן, קושי לגלות גמישות חשיבה, הוא מתקשה לשאת את תסכוליו ומנהל עם בן הזוג מאבקי כוח על חשיבות, משמעות וערך במטרה להחזיר לעצמו את הביטחון.
כתוצאה מכך, הוא בדריכות מתמדת כדי לא לאבד את השליטה, ולכן, הוא רוצה לדעת הכול לפרטי פרטים. הוא יכול להעיר על כל דבר ולו הקטן ביותר, הוא מתפרץ בתוקפנות ובכעס בתדירות גבוהה, הוא אינו מתחשב בבן הזוג, אינו רואה את צרכיו ואינו לוקח אותם בחשבון ומנסה לכפות עליו את הראייה והעמדות שלו. הוא מתייחס בשיפוטיות של טוב ורע, מתבונן בעיקר בחצי הכוס הריקה, לעיתים, מתנשא ומבטל את דברי השני, מעליבו ומשפיל אותו. הוא כועס כשדברים משתבשים לו ואינם עונים על ציפיותיו, הוא אינו קשוב באמת לדברי השני ומתפרץ לדבריו.
למעשה, יש לו קושי רב לקבל את השונות של בן הזוג, הוא אינו מכבד ומקבל אותה כברת זכות קיום עצמאי משלה ובכך אף שולל את מהותו הקיומית של בן הזוג ואת חופש הבחירה שלו.

לעומתו, בן הזוג שסופג את הביקורת, והיות שהיא שזורה באופן קבוע ומתמשך ביחסים הזוגיים, יכול להגיע למצב שהוא כבר מאמין לדברים שנאמרים עליו וחווה את עצמו כ"לא בסדר", ככישלון או כלא מספיק מוצלח. זאת במיוחד, אם זה בא על רקע התנסות דומה בילדותו והחוויות שלו עוד במשפחת המוצא שלו כילד.

הוא מפחד לפעול באופן עצמאי ללא קבלת אישור לפעולותיו, הוא נמנע מלפעול כהווייתו ועושה את הדברים הרצויים, כפי שהוא מבין שמצפים ממנו, תוך ויתור על עצמו ועל חופש הבחירה שלו. הוא חושש לבטא את עצמו בחופשיות, מצמצם את עצמו ואת עולמו למינימום ההכרחי כדי להימנע ככל האפשר מתגובות הביקורת והכעס עליו, הופך להיות יותר פסיבי, מרגיש אשם לעיתים קרובות ומגיב בהתגוננות יתר, בהסברים ובהצטדקויות רבות על מעשיו. הוא מרגיש פחד מפני הביקורת והכעס, נחות, לא שווה, פגוע, בושה, חסר אונים וכעס שיכול להתבטא באופן סמוי אך גם גלוי.

לעיתים, כדי להחזיר לעצמו את תחושת השליטה ותחושת הקיום העצמית שלו הוא "יורד למחתרת", אינו משתף את בן הזוג בעולמו הפנימי, מתרחק, מסתגר בתוך עצמו ובעיסוקיו, מבטא את הכעס בדרך עקיפה וסמויה ולעיתים, כדי להימנע מהביקורת הצפויה הוא מסתיר מבן הזוג או אף משקר, גם אם אין במעשיו כל רע.

הביקורת המופנית כלפיו, אותה הוא תופס כשלילת החופש שלו לפעול באופן עצמאי, נחווית על ידו, למעשה, כהתקפה על ה"אני" שלו וכשלילת החופש שלו להיות מי שהוא, תחושה שמערערת את יסודות הביטחון העצמי שלו, הערך העצמי, ותחושת הקיום העצמית והמובחנת שלו.
הוא מאבד את הקשר עם החלקים הטובים שבו, את האמון העצמי בכוחותיו, יכולותיו וכישוריו, את שיקול דעתו ואת בטחונו העצמי וע"י כך הוא מתרחק מהמהות האמיתית שלו.

יחסו לביקורת של בן הזוג היא אמביוולנטית, דבר שממלכד אותו ומונע ממנו לעשות שינוי, כי מצד אחד, כמו הילד שזקוק להוריו שיטפלו בו וידאגו לכל מחסורו ויעניקו לו ביטחון ומצד שני, הוא רוצה גם שיעריכו אותו ויכבדו אותו כאדם נפרד ועצמאי כך הוא זקוק לבן הזוג שיתווה בפניו את הדרך הנכונה ויעניק לו ביטחון אך גם שיעריך אותו, יכבד את דרכו הייחודית ויקבל אותו כמו שהוא.

הביקורת מתבטאת בצורות שונות, חלקן גלויות יותר וחלקן יותר סמויות:

ביטוייה הגלויים יותר של הביקורת מתבטאים ע"י טענות ותלונות לרוב, האשמות, התנשאות וביטול דברי השני, שיפוטיות, חוסר קבלה, התנצחות, וויכוחים על כל דבר על בסיס הנחת המוצא המוטעית שיש רק דרך אחת נכונה וצודקת.
איומים למיניהם, סמויים או גלויים, שמשמעותם היא "אם לא תעשה/י ..., אז...".
שפת הדיבור השכיחה היא בפנייה בגוף נוכח "את/ה..." שכוונתה נזיפה, תוכחה, ביקורת, האשמה וכד' ולא בגוף ראשון "אני" שפרושה לקיחת אחריות אישית .
ישנה ביקורת שבאה לידי ביטוי באופן סמוי יותר שקשה יותר לזהות אותה ולכן, קשה להתווכח איתה, להוכיחה או להתגונן מפניה אך ניתן להרגיש אותה באמצעות האנרגיה השלילית שיוצאת ממנה.
דווקא סוג הביקורת הזה, מחלחל אט אט ובהדרגה לתוך נשמתו של האדם, בלי שהוא שם לב והשפעתו הרסנית יותר כי במשך הזמן, הוא כבר חווה את הביקורת מתוכו ומאמין שהוא "לא בסדר".

הבעת ביקורת, לפעמים סמויה, היא באמצעות לשון הגוף כגון, הבעות פנים לא מרוצות, עיניים המביעות אי שביעות רצון, טון הגוף, הרמת קול, המוסיקה של הדברים הנאמרים, כגון, טון מלגלג ומזלזל, דיבור חד, נחרץ ותוקפני, טון נוזף או מוכיח, המהומים למיניהם (הממם...אהה.. ) שמבטאים "אני לא מרוצה", התרחקות ושתיקה, תנועות ידיים מזלזלות ומבטלות, ועוד.

דרך נוספת לביטוי ביקורת סמויה היא באמצעות שאלות הבאות כשאלות רטוריות שאין צורך להשיב עליהן אלא הן באות כאמירות קובעות שמטרתן להוכיח את השני על מעשיו. אלו שאלות שנראות, לכאורה, תמימות אך נושאות בחובן מסרים שליליים, אמירות חותכות וקביעות מכלילות שאינן מתייחסות עניינית להתנהגות ספציפית באירוע ובזמן מסוים אלא נוגעות לתכונות ואופי האדם באופן כללי וקבוע ושוללות אותן ואת מהותו.

הנה כמה דוגמאות לביקורת מילולית המועברת באמצעות אמירות או שאלות בעלות מסר שלילי, בהן אני נתקלת יום ביומו בחדר הטיפול:
"למה.היית צריך/ה בכלל לקנות את ה..?" , "למה לא הגעת בזמן?" "איך זה שלא הספקת לסדר את...?", " בשביל מה אנחנו צריכים את זה?", "לא היה משהו יותר זול?" ," אף פעם אין לך זמן בשבילי", "אז מה אם זה היה בהנחה, התעשרנו?", "תגידי, את מבינה בכלל מה שאני מדבר?", "למה לא שאלת אותי לפני שהלכת למוסך, הרי את יודעת שאת לא מבינה בזה כלום ויכולים לעבוד עליך?", "רק אצלך הכול קורה", "כל פעם שהאוטו אצלך, מישהו דופק אותו", "אם היה אכפת לך ממני, היית חוזר מוקדם מהעבודה ועוזר לי עם הילדים ", ועוד.
סוג נוסף של שאלות רטוריות שאינן מבטאות התעניינות אמיתית אלא חיפוש האשמים בכל דבר, נזיפה ותוכחה הן השאלות מסוג של "מי עשה...?", "עוד לא סידרת את הבגדים?"

יש להזכיר, כאמור, כי לפעמים התבטאויות כאלה ושאלות מסוג זה נשאלות ע"י בן הזוג מתוך התעניינות אמיתית וכוונה טהורה ולא מתוך זלזול או תוכחה, ההבדל תלוי במינון שלהן, תדירותן ומטרתן וכמובן, באופי היחסים הכללי בין בני הזוג.

דוגמא נוספת, אישה, שהתעניינה האם תבשיל העוף החדש שהכינה טעים לבעלה, נעלבה עד עמקי נשמתה כשזכתה לתשובה הנחרצת ממנו "לא". לכאורה, היא קיבלה תשובה ישירה לשאלתה. אז מה גרם לה כל כך להיעלב ואולי גם לגרום לה להפסיק להתאמץ להבא? ה"לא" החד שלו, למעשה, התפרש בעיניה לא רק שהעוף לא היה טעים לו, אלא שהוא ביטל את כל מה שעשתה ועל רקע היחסים ביניהם, אף העביר לה מסר שלילי על יכולתה לבשל ואף יותר מזה, על תפקודה כעקרת בית בכלל. לו הוא היה יוצא מזווית ראייה חיובית ורואה שהיא זקוקה להערכה, הרי גם אם התבשיל לא היה טעים לו וזה אפשרי ובסדר, הוא היה יכול להעריך את המאמצים שהשקיעה ואת נכונותה לגוון את בישוליה עבורם.

זהו מעגל סגור שקשה לצאת ממנו שכן יש בו הצטברות של כעס הנמצא באופן קבוע בתוך מרחב היחסים הזוגי וככל שהם מתעצמים עם הזמן כך מתרחקים בני הזוג זה מזה, הכעסים מתגברים בגלל חוסר הסיפוק והתסכול התמידי והמתמשך והבעיה הולכת ומחריפה עם השנים.

ברור אם כך, שיש להימנע מביקורת מיותרת על בן הזוג הגוררת אחריה הרבה כעס, תסכולים ופגיעות.
אז איך עושים את זה?

ראשית, כדאי להיות מודעים למשמעות ההרסנית שיש לביקורת בכלל ולביקורת הסמויה בפרט על הפרט ועל הצורך שלו הקיומי בהכרה במהותו ובערך שלו ולהימנע ממנה ככל האפשר.
זהו תהליך לא פשוט כי יש צורך לוותר על השליטה הבלעדית אך עם מפנים את תשומת הלב לעניין ומעלים את המודעות העצמית לכך, מתמקדים בחיובי ומפתחים גמישות חשיבה, לאט ובהדרגה ניתן לשנות את דרך ההתייחסות ולהפחית את הכעסים, הויכוחים והמריבות.
שנית, יש לקבל ולכבד את בן הזוג על כל השונות שבו כי דווקא השונות הזו יכולה להפרות את הזוגיות ואת זוויות הראייה השונות למציאות וההתייחסות לחיים, דבר שניתן רק להרוויח ממנו.

כך ניתן ללמוד מדברי אחד ממשתתפי הסדנא לשליטה בכעסים " למדתי בסדנא שיש עוד דעות חוץ מזו שלי וכי המשקפיים דרכן אני רואה את העולם הן רק הזווית שלי. אחרים רואים זאת בשונה ממני, ולרוב מה שנראה לי כ-"צודק" לא נראה כך לאחרים, ויתכן גם שאני טועה. כך למדתי להקשיב ולהיות קשוב לאחר, ולנסות להבין את הזווית ממנה הוא רואה את הדברים, ולנסות לקבל את דעתו. למדתי לקבל גישות שונות משלי".

לבסוף, ראוי לראות את בן הזוג כשותף למסע החיים ולא כיריב שיש לנצח אותו. התבוננות כזו תביא עימה הקשבה אמיתית לבן הזוג (ולזולת בכלל) ותאפשר לראות אותו כאדם אינדיבידואלי ואוטונומי בעל עולם משלו על כל מרכיביו הראויים והחשובים שכדאי להקשיב להם, שבזכותם ניתן יהיה לוותר על הביקורת המיותרת ועל מאבקי הכוחות.