למה קשה לוותר על הכעס, לסלוח ולבקש סליחה?

שלום לכם,

אנחנו עומדים בשערי יום כיפור ועל מטרתו של יום הכיפורים כותבת התורה :
"וְהָיְתָה לָכֶם, לְחֻקַּת עוֹלָם: בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת-נַפְשֹׁתֵיכֶם, וְכָל-מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ--הָאֶזְרָח, וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם. כִּי-בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם, לְטַהֵר אֶתְכֶם: מִכֹּל, חַטֹּאתֵיכֶם, לִפְנֵי ה', תִּטְהָרוּ."

הרמב"ם בהתאם מגדיר את יום כיפור כ"זמן תשובה":

"יום הכיפורים הוא זמן תשובה לכול, ליחיד ולרבים, והוא קץ מחילה וסליחה לישראל. לפיכך חייבין הכול לעשות תשובה ולהתוודות, ביום הכיפורים.".

ביום הזה אנחנו עורכים חשבון נפש ומבקשים סליחה וכפרה על חטאים שבין אדם לאלוהים ובין אדם לחברו.על פי חז"ל, האל אינו יכול לסלוח על עבירות שבין אדם לחברו אלא אדם צריך לפייס את חברו ולרצות אותו. כתוצאה מכך, לקראת יום כיפור נוהגים אנשים לבקש סליחה איש מרעהו.

שני פנים לסליחה, לבקש סליחה וגם לסלוח. לאנשים רבים קשה בשני המצבים.

לרבים מאתנו קשה לסלוח ולא פחות קשה לבקש סליחה, להגיד שאנחנו מצטערים. זה נתפס בעיני רבים כחולשה. נדמה לנו שיראו את חולשותינו וזה יפעל נגדנו, יפסיקו להעריך אותנו, ינצלו אותנו וניפגע שוב. אחדים מאיתנו אף מתביישים בחולשותיהם וברגשותיהם. אנחנו עושים מאמצים רבים להיראות חזקים, להסתיר את חולשותינו ופחדינו כדרך הגנה על עצמנו. אנחנו לובשים את חליפת ההישרדות כדי להימנע מהרגשות הכואבים שלנו.

לא פחות קשה לרבים מאיתנו והוא לסלוח למי שלדעתנו פגע בנו. יש משהו מפתה להישאר בכעס, לאחוז בו ולא להרפות ממנו. הנה כמה סיבות:

זה מפתה להמשיך לכעוס כי כשאנו כועסים אנו מוציאים רגשות קשים שהם בדרך כלל מלאי עוצמה ואנרגיה גדולה. ביטוי הכעס מאפשר לנו השתחררות מרגשות אלו ונותן לנו תחושת פורקן גדולה, הקלה ורגיעה. תהליך של משהו נבנה, מתעצם ומשתחרר- יש בו גם תענוג והנאה.

בנוסף על כך, כשאנחנו כועסים על האחר, אנו רואים את השלילי שבו, את הדברים שאנחנו לא אוהבים בו, אנחנו עסוקים בהסתכלות שלנו עליו ובהתנהגותו המכאיבה והפוגעת ובכך אנחנו נמנעים מלבחון את עצמנו ולהתבונן בהתנהגותנו ובדברים שבנו שאנחנו לא אוהבים, איתם אנחנו לא רוצים להיפגש.

לרבים יש תפיסה שאם אני כועס, אני לא כואב ( שזו אשלייה, כמובן)

הכעס הינו מכסה לשלל רגשות בלתי נסבלים עבורנו כגון, בושה, פחד, חוסר אונים, נחיתות ועוד, שאנו מנסים להימנע מהם. אם נוותר על הכעס ניאלץ להיפגש עם הכאב בצורה ישירה, עם רגשות אלו. לכן, יותר קל לנו להשליך את החלקים האלו על מישהו אחר באמצעות הכעס מאשר להסתכל בעצמנו.

יוצא איפוא, שהכעס מאפשר לנו להרגיש את עצמנו טובים, נחמדים ואילו האחרים- נתפסים כרעים וכ'לא בסדר'. הפיצול הזה נותן לנו הרגשה טובה וצודקת, המטשטשת לנו את החלקים הבלתי נסבלים בתוכנו, אותם אנו מתקשים לשאת ולהכיל בעצמנו. ע"י כך, אנו נמנעים מתחושת הכאב שיכולה לעלות בנו כשאנו רואים חלקים אלו.

דוגמא- לרבים קשה לסלוח לבן זוג שבגד באמון, כמו מי שניהל רומן מחוץ לנישואין, מעל והסתיר כספים, וכד'.

קיים קושי רב לבן הזוג הנבגד לסלוח לבן זוגו. תהליך הסליחה יכול להיות ארוך ומורכב כי הבגידה אולי תיסלח אבל תחושות הביטחון והאמון כבר לא יהיו כבעבר. מידי פעם יכולים לצוץ שוב חשדות וחששות מפני בגידה נוספת. לפעמים, הקושי לסלוח נובע מהפגיעה הקשה, מהחששות מפני העתיד אך גם מתחושת הכוח והשליטה שקיבל הנבגד "הטוב" מול בן הזוג הבוגד "הרע", הנתפס מלכתחילה כאשם שצריך להוכיח מעתה ואילך את חפותו בכל מעשיו. סליחה - פרושה וויתור על הכוח.

לנשים יותר קל לסלוח לבן זוגן ואילו לגברים יותר קשה. נשים נוטות יותר לסלוח או לספוג ולשתוק, לעיתים, מתוך חוסר וודאות מפני העתיד, דימוי עצמי נמוך וחוסר ביטחון, תלות רגשית וכלכלית, חששות מתגובות הסביבה, דאגה לילדים או מאהבה לבן הזוג.

לסלוח לבן הזוג הבוגד בתפיסה זה לכאורה, לתת לו כוח ויתרון עלינו, לשחרר אותו מרגשות אשמה, והרי אנחנו רוצים שהוא יסבול ויכאב וירגיש רע עם עצמו- עונש ונקמה. כאילו אם הוא יסבול, אנחנו נרגיש טוב.

זה כמו לתת לו אישור שעכשיו הכל בסדר, לתת לו אישור שהוא ניצח, הרוויח, בו בזמן שאנחנו מודים שהפסדנו, שאנחנו החלשים ואולי הפראיירים.

אבל אם באמת הקשר עוד חשוב ויש בו עוד כדי להעניק דברים טובים וחשובים - אזי שווה לסלוח באמת. הסליחה יכולה להוות מנוף ליצירת קשר חדש שאולי עוד לא היה כמוהו עד כה ולהפוך אותו לקשר מספק, ומהנה יותר.

כדי לסלוח באמת - רבים זקוקים שהפוגע יבקש סליחה, שיגיד וירגיש מעומק ליבו את הצער והחרטה על הפגיעה שעשה שהוא שיכיר בעובדה שהוא פגע, זה מקל על הנפגע בתהליך הסליחה.

לסלוח באמת - זה להישאר עם עצמנו, עם הכאב האמיתי, להשלים עם המציאות, לראות את עצמנו כאחראים על מציאות חיינו ולקחת אחריות על עצמנו ולהתמודד כבוגרים עצמאיים עם המציאות המתסכלת והמכאיבה , ולהתבונן בסיבה האמיתית שבגללה קשה לנו לסלוח ולהתמודד עם חלקים בתוכנו שאנחנו לא אוהבים, עם הקשיים שלנו ועם מה שקשה לנו איתו, שמכאיבים לנו. עלינו באמת להתמודד עם הקושי להשלים עם הפרידה, לוותר על הפנטזיה על עולם מושלם, להשלים ולקבל את העובדה שהמציאות - אין בה ביטחון מוחלט של 100%, שאנחנו לא באמת מוגנים לחלוטין מפני כאב נוסף, מהצורך הפנטזיוני בפוליסת ביטוח נגד כאב, ועם המשאלה הילדותית שלנו ל"ביחד" לנצח, למיזוג, להבטחת סיפוק הצרכים והקיום.

לסלוח באמת זה להתמודד עם זה שעזבו אותנו, שאנחנו מפחדים להיות לבד, שאנחנו תלויים, לא ראויים ולא שווים, עם חוסר הביטחון, עם תחושת חוסר הערך וחוסר המשמעות, עם הפחד מהעתיד, עם חוסר הוודאות, איך לא להיפגע, איך להישמר מכאב נוסף,

דבר נוסף הגורם לנו להישאר בכעס הוא שהכעס מקנה לנו כוח על האחר, סוג של שליטה, כי אם אני כועס, יש לי, לכאורה, זכות לתבוע ממנו דברים, לגיטימציה לא להתקרב ולסרב לכל דבר הקשור בו. להשאיר אותו אשם עם רגשות אשם וייסורי מצפון ולהשאיר אותו כביכול, בעונש.

לא עולה בדעתנו להבין את הצד האחר. לא עולה בדעתנו שאנחנו נבקש סליחה ממנו.

אבל באופן פרדוכסלי, אם נצליח לעבור ממצב של כעס למצב של הבנה ומחילה נגיע בתוכנו למקום בטוח, משוחרר, זך, נקי ושלם. נחזיר לעצמנו את האנרגיה החיונית שלנו, את השלווה וכתוצאה מכך, הקשר עם האדם היקר לנו יעמיק, יהיה חופשי ופתוח, אמיתי ומספק.

אבל איך עושים את זה? הרי זה כל כך קשה.

הדרך היא לקבל את עצמנו בחמלה ובאהבה, להתחבר לכל המהות הטובה שבנו, לכל הזוהר והאנושיות שבנו, ולאהוב את עצמנו. כי כשאנחנו מקבלים את עצמנו באהבה ומרגישים את הטוב והחוזק שבנו, אנחנו יכולים לאהוב את האחרים ולסלוח להם.

דרך נוספת היא לוותר על ה"רווחים" המדומים. לראות איפה היה החלק שלנו, התרומה והאחריות שלנו על המצב. להבין את השני ולא רק להרגיש את הפגיעה והכאב של עצמנו.

אז למה כדאי לסלוח ולוותר על הכעס?

- כי להישאר עם הכעס זה להעניש את עצמנו בלבד.

- כי כשאנחנו נשארים עם הכעס אנחנו חיים בעבר וכשכל האנרגיה ותשומת הלב שלנו ממוקדים בעבר אנחנו למעשה, לא חיים בהווה במציאות העכשווית ומפסידים את מה שההווה יכול להעניק לנו ולא חווים אותו עם כל היכולות והחושים שלנו ונשארים תקועים בתוך עצמנו. הסליחה שלנו לעצמנו ולאחרים משחררת את החסימות של עצמנו.

למשל, אנשים שנבגדו ונפגעו ע"י בני זוגם, אם הם לא ימצאו את הסליחה שבתוכם, הם לא יוכלו להשתחרר מהאירוע והוא יהווה חסימה בהמשך החיים שלהם בתחומים שונים.

יכולים להיות אלה שלא יפתחו את ליבם יותר לבן זוג חדש ולא יתנו לעצמם להיות שוב בקרבה ובאינטימיות, או לא יתנו לבן זוג חדש להיכנס לחייהם ויישארו לבד והם לא ירגישו שוב את התשוקה, הריגושים, האהבה, השמחה וה"ביחד". הם אומנם יהיו מוגנים ובטוחים אבל לבד ועדיין כועסים וכואבים.

- כדאי לוותר על הכעס ולסלוח כדי להשתחרר מהרגשות הקשים שלנו, מהרעל שנמצא בתוכנו, מהכאב שיש בנו. לשחרר את עצמנו באמת ממה שהכאיב לנו.

- כדאי לוותר על הכעס ולסלוח כי זה משפר את היחסים שלנו עם האחרים וממיס את הקונפליקטים שיש לנו איתם.

אז כאמור, אם נצליח לעבור ממצב של כעס למצב של הבנה ומחילה נגיע בתוכנו למקום בטוח, משוחרר, זך, נקי ושלם. נחזיר לעצמנו את האנרגיה החיונית שלנו, נהיה במערכות יחסים מתגמלות, מהנות ומספקות, ונחזיר לעצמנו את השלווה והשקט הפנימי החיוניים לנו כל כך.

להאזנה לתוכנית הרדיו שלי ברדיו החיים הטובים על סליחה ומחילה לעצמנו ולאחרים, היכנסו לקישור

http://www.bestlife.co.il/?categoryId=69053&itemId=170388

צום קל וגמר חתימה טובה

אריאלה
מנהלת מכון רעות - לטיפול זוגי,אישי ומשפחתי
פסיכותרפיסטית ומטפלת זוגית

טוב או רע להשתמש במסכות גם בחיים שלנו? מתי כדאי להסירן?

שלום לכם,

חג פורים בפתח, שמחה והילולה!

מה שמאפיין את החג הזה הוא האפשרות שלנו גם כבוגרים לעטות עלינו תחפושת לרגע או ליום אחד ולהיות מישהו אחר, זהות אחרת. כל אחד הולך עם נטית ליבו ובוחר לעצמו תחפושת, בה יש לו ההזדמנות לבטא משהו מעולמו שאין לו אפשרות או רשות, פנימית או חיצונית, לבטא בחיים המציאותיים שלו.

פורים, התחפושות והמסכות הם הזדמנות מצוינת להעלות את נושא המסכות שבחיינו כבני האדם ומתי כדאי להסירן.

מי לא מכיר את הליצן העצוב, זה שעוטה על עצמו מסכה של צחוק וחיוך כשבלבו עצב.
מי לא נתקל פעם באותם אנשים שמשתמשים במסכה הרציונלית, השכלית כדי להסתיר את עולמם הרגשי. מי לא ראה אנשים שעוטים לא רק מסכה אלא לובשים בכלל תחפושת שלמה במטרה להפגין ביטחון עצמי גבוה ואפילו התנשאות כשעמוק בתוכם הם מרגישים לגמרי לא בטוחים ומפוחדים. אלה אפילו ייצרו תפאורה מתאימה סביבם למשל, ע"י רכב יוקרתי, חליפות יקרות, וכד' והכול במטרה להסתיר את פגיעותם ופגמיהם.

אין אחד שלא עוטה מסכה כזו או אחרת בחייו. אנחנו רואים את זה על עצמנו יום יום וגם אצל האחרים. למשל, אצל הסלבס ובכלל אצל המפורסמים, אנחנו רואים, לרוב, רק את מסכת הזוהר, הברק והיופי, אנחנו נשבים בתדמית שלהם שהכול אצלם וורוד ונוצץ וחייהם סוגים בשושנים וכמעט שוכחים או לא רואים את העצב והפחד שלהם, הכישלונות, הדכדוך שלהם, והמשברים שהם עוברים בחייהם כבני אנוש רגילים כמונו.

דומה הדבר אצל האנשים המצליחנים בתחומם, שמראים, לרוב, רק את הצלחותיהם באופן טבעי ומסתירים את הכישלונות, הפחדים, האכזבות, התסכולים, העצב והפגיעות שלהם. רואים רק את מסכת ההצלחה, הפרסום, המעמד, היוקרה, היופי, התואר, העושר ומייחסים להם עקב כך, בטעות, גם אושר.

כל אחד מאיתנו בשלב זה או אחר בחייו או במצבים מסוימים בחיים לובש תחפושת או מסיכה כדי להראות כלפי חוץ משהו אחד כשבעצם, בתוכו יש משהו אחר או אפילו מנוגד.
המסכות שאנחנו עוטים על עצמנו הן חלק מהציפיות של האחרים והסביבה מאיתנו שנפעל עפ"י הנורמות והמנהגים המקובלים הנהוגים בחברה.

חלק מהמסכות האלה הן מותאמות למציאות, הגיוניות ואף הכרחיות במצבים שונים. הרי לא הגיוני, למשל, שבני זוג שנפגשים לדייט ראשון יציגו את מגרעותיהם וחסרונותיהם. הרי הם באו להרשים את בן הזוג ולמצוא חן בעיניו וכדי להצליח במשימה, כל אחד מהם מוציא רק את נוצותיו היפות ומסתיר את נוצותיו המדובללות. אותו הדבר כשאנחנו ניגשים לראיון עבודה. אם אנחנו רוצים להתקבל לעבודה ולגבור על כל מתחרינו, הרי שטבעי הדבר שנציג רק את הצלחותינו וכישורינו הטובים ונסתיר את חסרונותינו וכישלונותינו.

לפעמים, גם כשמישהו שואל לשלומנו, ואנחנו מוטרדים, מצוברחים או עצובים, אנחנו עונים "בסדר" כי אנחנו מבינים שאצל חלק מהשואלים זה קוד נימוסי בלבד של קשר ואין להם כל רצון או חשק לשמוע באמת את כל צרותינו וגם אין זה הגיוני לפתוח את עולמנו בפני כל אחד ובכל מצב. יהיו גם אלו שיקצינו עוד יותר ויענו "דבש", "10", "לא יכול להיות יותר טוב", וכד' ובלבד להרשים את האחר, ולהפגין ביטחון.

כמו בכל דבר בחיים שום קיצוניות אינה יעילה. מצד אחד, להיות רק מה שאחרים מצפים ולחיות רק עפ"י הקודים החברתיים והציפיות של הסובבים, המחיר הוא להתרחק מהעצמי ולהשאיר את המהות האמיתית במחתרת ואז המסכה היא של "אני מזויף" ומצד שני, לנהוג רק עפ"י "האני האמיתי", לפי הרצונות והצרכים האישיים בלי כל התחשבות באחרים גורר אחריו פגיעה במערכות היחסים עם הסובבים.

התשובה היא, כמובן, במציאת האיזון בין השניים. תלוי מתי, עם מי, רמת החשיפה ובאיזה סוג של קרבת יחסים. ישנם מצבים ואנשים שאיתם כדאי להסיר את המסכות ואלו במצבים אחרים, כדאי לעטות אותן.

אנשים שואפים בטבעם לחיות את המהות האמיתית שלהם. לחיות בזיוף הוא קושי גדול אצל רבים שגורם ללא מעט בעיות נפשיות. ככל שהפער בין העולם הפנימי האמיתי של האדם לבין התנהגותו כלפי חוץ גדול יותר, כך הקושי הנפשי רב יותר.

ישנם אלו שלמדו כבר בילדותם להתאים את עצמם לסביבה ולהיות רק קשובים לצרכי האחרים והם לובשים את המסכה החברתית הרצויה, הסתגלנית, על מנת להיות "בסדר", ולרצות את האחרים. הם אינם מרשים לעצמם לבטא את האני האמיתי שלהם, את רצונותיהם, צרכיהם ורגשותיהם אם הם סבורים שזה יפגע בזולת, יעליב אותו, יכאיב לו או שהם יידחו ולא יקבלו אהבה, ייעזבו ויישארו לבד.

לדוגמא, סיוון (שם בדוי), 33, כל כך הייתה עסוקה בצרכי האחרים וסיפוקם ואיך הם מקבלים אותה, אוהבים אותה או לא שהיא התביישה אפילו לספר שהיא גרושה ושאין לה השכלה אקדמאית. כל כולה, הערך והמשמעות שלה היו תלויים בפידבק החיצוני שהיא קיבלה מהסביבה. הסמן הפנימי שלה לא עבד. לכן, היא הייתה עסוקה כל הזמן בלרצות את סביבתה ובמיוחד את בני זוגה. היא כבר לא ידעה אפילו לשאול את עצמה מה היא רוצה. המסכה הייתה כבר חלק אינטגרלי ממנה ומהתנהגותה והיא אפילו לא הייתה מודעת לכך. היא עצמה כמעט ולא הייתה קיימת במערכות היחסים שלה ולכן, היא הרגישה בדידות, עצב, חוסר מימוש ואף, דיכאון. היא לא הבינה למה, בסופו של דבר, בני הזוג עזבו אותה או פגעו בה.

הטיפול בא במטרה לעזור לסיוון להסיר את המסכה של "האני המזויף", להפסיק להיות הרואה ואינה נראית ולגלות את ה"אני האמיתי" שלה ולתת לו חופש ביטוי מלא. כלומר, לעשות הבחנה בין העולם הפנימי שלה, ומה שהיא מרגישה ורוצה לעצמה לבין הצרכים של הסביבה ומתי להתאים את עצמה בהסתגלות ובגמישות מותאמת ומתי לבטא בחופשיות את עצמה.
וכך היא אמרה בסיום הטיפול:

"...הייתה פגישה אחת שבה הבנתי שבחיי לא אמרתי "לא", חשבתי שככה אהיה בן אדם רע, שחס וחלילה לא אפגע באחר, בעצמי אני אפגע, כל עוד השני מרגיש טוב ומרוצה. והבנתי שהמושג "לא בא לי" זו לא קללה נוראית, דבר שעזר לי להכיר את עצמי, מה אני אוהבת לעשות, מה אני לא אוהבת לעשות, שלהחליט לגבי החיים שלי זה דבר נפלא! הרבה יותר מהנה... הבנתי שאני לא בן אדם רע גם אם לא בא לי.

....והגברים בחיי.... כשהייתי בזוגיות הייתי כולי שם, מה שהוא רוצה לעשות, איך שהוא מרגיש, מה שהוא חושב ומחליט, אני צריכה לעזור לו ולטפל בו ונתתי את כולי.. ואז זה נגמר... ולא הבנתי למה.. הרי נתתי הכל... ואז קרה הדבר הכי טוב בחיי: הכרתי את הבן אדם הכי מדהים בעולם, החברה הכי טובה שלי, אשת שיח מדהימה, איתה אוכל לבלות כל שנייה ודקה בחיי, יש לה מגרעות וגם איתן אני משלימה, אני חושבת עליה תמיד, מתחשבת ברגשותיה, עושה רק מה שטוב לה, וחיה למענה, הכרתי את עצמי. ומכאן והלאה הכול משתפר ומשתבח. ומאותה פגישה, בדרך הביתה כבר ידעתי שאני משנה את החיים שלי..."

מהדוגמא של סיוון ניתן להבין שכשחיים רק עפ"י הציפיות המשפחתיות והחברתיות, נקברים תחתיהן המהות והסמן הפנימי שאומרים לאדם מי הוא, מה מתאים ונכון לו וע"י כך הוא בעצם מאבד את עצמו, את ה"אני האמיתי" שלו וחי את חייו באמצעות האחרים ותלוי בהם. האדם חי בתחושת זיוף, רחוק ומנותק מעצמו ומהמהות האמיתית שלו, דבר שגורם לו להרגיש לא שווה וחסר ערך. זהו קושי של אנשים רבים שעוטים את המסכה הזו שמעורר אצלם תחושות שהם לא קיימים, חוסר ביטחון, תסכול, כאב ומצוקה רבים.

מנגד, ישנם אלו שחשוב להם לבטא רק את ה'אני' שלהם בלי שיהיה אכפת להם מה חושבים עליהם או איך יגיבו כלפיהם או אלו שמתקשים להציב את הגבולות הנכונים וחושפים את עצמם ואת עולמם האינטימי ביותר בלי לקחת בחשבון אם הסיטואציה מתאימה או לא.

ישנם אלו שמתבלבלים בין יושר, כנות ואותנטיות לבין התנהגות תוקפנית ופגיעה באחרים. הם חושבים שהם חייבים להיות כנים בכך שהם יאמרו בגלוי את מה שהם חושבים על אחרים ולא חשוב באיזו צורה. כנות היא לא בהכרח חובה לפגוע באחרים. ניתן לומר את הדברים תוך שמירת הכבוד של הזולת וביטוי הערכה כלפיו.

מסכות נוספות שאנחנו נתקלים בהן אצל בני האדם הן בזוגיות. בני זוג רבים לא תמיד פתוחים בפני בני זוגם, אינם משתפים באופן גלוי וישיר ברגשותיהם, צרכיהם ורצונותיהם מתוך חשש שמא הם יפגעו. יכולות להיות לכך סיבות רבות כגון, רמת חרדה גבוהה, הצורך בשליטה, הקושי להיות בקרבה ואינטימיות בה נחשפים גם החסרונות, החולשות והכאבים, אמונות ומיתוסים שונים שאומצו מגיל צעיר, המזהירים מפני פגיעה אפשרית עקב החשיפה ועוד.

הקושי של בני הזוג לשוחח בפתיחות ובגילוי לב ביניהם משאיר ביחסים מתח, לחץ, עמימות, כעס, אכזבה, תסכול, כאב, צרכים לא מסופקים, והקונפליקט ממשיך לבעבע מבפנים בלי יכולת להשתחרר ממנו ובלי פיתרון מספק, דבר שיכול לגרור אחריו מריבות וויכוחים גם על נושאים שוליים ושטותיים.

המסכות בזוגיות, שאינן מאפשרות דיאלוג פתוח ואמיתי, לעתים, דוחפות את בני הזוג לפתחי המילוט, מקומות בהם הם מחפשים את המענה החלופי לצרכים שלהם שלא מסופקים במרחב היחסים הזוגי. ברור שבאופן זה התסכול רק גובר ומחריף עם הזמן.

ניתן כבר להבין שככל שהיחסים קרובים יותר, כך ראוי שיהיו כמה שפחות מסכות ולעומת זאת, ביחסים רשמיים, פונקציונליים ומרוחקים יש יותר הכרח לעטות את המסכות החברתיות המתאימות.

שימוש נפוץ במסכה מתרחש אצל אנשים שזקוקים לשליטה, שחוששים לחשוף חולשות, כאבים ופחדים, ועוטים על עצמם מסיכה שמשדרת כוח וביטחון. יש להם פחד וקושי להראות נזקקות, גם כשקשה להם והם מאד זקוקים לעזרת האחר, לנחמתו, להכלה ולחמלה שלו. הם מצפים שזה יגיע לבד בלי שהם יגידו או יבטאו את הצורך שלהם.

דווקא המסכה שמשדרת, לכאורה, כוח אך יש בה מידה של התנשאות, כוחנות ושתלטנות היא שמרחיקה את האנשים מעליהם גם בגלל שאנשים קולטים את הזיוף ואת המסכה שהיא בעצם פאסאדה של כוח וגם בגלל שהיא לא נעימה, מרתיעה ומפחידה אנשים מלהתקרב.

האמונה שרק אם אני אהיה חזק ומושלם יאהבו אותי היא טעות גדולה. נהפוך הוא. הפאסאדה שאני רק חזק, בשליטה, לא טועה, יודע הכול, יותר טוב מאחרים, רק מוצלח, מרחיקה מעלינו את האנשים. הפחדים, החולשות, הטעויות, הכאבים והפגמים שלנו הופכים אותנו לאנושיים, הם מעוררים הזדהות איתנו, רצון להתקרב אלינו וכך גם קל יותר לאהוב אותנו.

מסכה שכיחה נוספת היא בהתמודדות עם כעס. כעס הוא, למעשה, "תחפושת" לרגשות אחרים שקשה לשאת אותם או לבטא אותם בגלוי כגון, חוסר ביטחון, חוסר אונים, קנאה, פחד, עלבון וכד' והדרך להשתחרר מהם היא באמצעות השלכת כעס על האחר.

התפרצויות של כעס וזעם באות כמסכה דווקא בזמן שמרגישים הכי חלשים, חסרי אונים ובחוסר מוצא. לכאורה, שוב, הכעס נראה כביטוי של כוח וחוזק אך, למעשה, הוא בא ממקום של כאב וחולשה. בעצם, זו כבשה בתחפושת של זאב. אך לצערי, רבים אינם רואים את הכבשה ונבהלים מהתחפושת של הזאב ומתרחקים.

לעומתם, ישנם אלו שעוטים מסכה של חיוך, ו"הכול בסדר" גם כשמתחוללת בקרבם סערה של כעס והכול במטרה לשמור על שקט ולא לפגוע באחר או ביחסים איתו.

לפיכך, רצוי מאד למצוא את הדרך האסרטיבית בה ניתן לבטא את הכעס באופן ישיר, גלוי, אמיתי ומכבד בלי לפגוע לא בעצמי ולא באחרים.

לסיום, מסכות בחיינו הן, לעיתים, הכרחיות וחלק מהמציאות החברתית שלנו אך יחד עם זאת, חשוב להתאים אותן לסיטואציה המתאימה וברמת חשיפה תואמת. שימוש רב מידיי במסכות וחיים בזיוף גורמים לבעיות נפשיות רבות. לעומת זאת, חיים המונחים ע"י העולם הפנימי האמיתי של האדם מאפשרים לו מימוש עצמי, חופש בחירה, שמחה, שקט פנימי ויחסים בינאישיים מספקים. לכן, כדאי להימנע משימוש במסכות מיותרות כשהן מרחיקות מידיי את האדם מהמהות וה"אני האמיתי" שלו ובמערכות יחסים עם הקרובים לנו שיש בהן יחסי קרבה ואינטימיות.

חג פורים שמייח ומבדייח

אריאלה

מנהלת מכון רעות - לטיפול זוגי, אישי ומשפחתי

פסיכותרפיסטית ומטפלת זוגית ומשפחתית

מה גורם לנו לכעוס ולהתפרץ ללא שליטה?

שלום לכם,

היום אני אציג ואבהיר לכם נושא חשוב וכאוב, המשותף לאנשים רבים הגורם לחיכוכים וסכסוכים רבים, הן במשפחה והן מחוצה לה, שיעזור לכם להבין מה גורם לנו לכעוס ולהתפרץ ללא שליטה וכמה דרכי פתרון.

"הכנתי לאשתי ולי סלט לארוחת הצהריים", אמר גידי (שם בדוי ). "תוך כדי הכנות, אשתי שמה כלים בכיור. הרגשתי איך אני ישר מתחמם. זה מפריע לי והיא יודעת את זה. אני בכלל לא אוהב כלים בכיור. אשתי בדיוק ההיפך " זה המקום של הכלים ואני לא אוהבת כלים על השיש", היא אמרה. זרקתי את קופסת הטונה שהייתה לי ביד ויצאתי. מיד ידעתי שהייתי צריך לעשות ההיפך, קודם לצאת ואז גם לא הייתי מתפרץ כך."

אירוע זה שתיאר גידי שכיח בבתים רבים וחוזר על עצמו בוריאציות רבות ומגוונות. העניין הוא אותו עניין רק הנושאים משתנים.

"אנחנו בדרך כלל רבים על שטויות..", "אני לא יודע על מה בכלל התפרצתי, זה ממש לא היה חשוב בכלל..", "הצטערתי שהתפרצתי על הילד, מה אני רוצה ממנו? הוא בסה"כ ילד.." משפטים מעין אלו, אני שומעת לעיתים קרובות.

אז מה כל כך גרם לגידי לכעוס על אשתו עד כדי התנהגות תוקפנית כלפיה שיצאה לו מכדי שליטה? הרי בסה"כ זה כלים בכיור.

בשיחה עם גידי ניסינו לבדוק מה התלקח בתוכו ? מה היו המחשבות שלו באותו רגע ? מה הוא הרגיש? מה נדלק בתוכו ע"י הכלים בכיור?
לכאורה, על פני השטח גידי לא יכול היה לזהות את מקורות הכעס שלו. בברור מעמיק נוסף עלה כי הוריו של גידי ציפו ממנו שיהיה ילד טוב שהולך בתלם ויפעל עפ"י הציפיות וחוקי המשפחה וביניהם שיהיה סדר, ניקיון וארגון. כלים בכיור מיד התפרשו בעולמו כאי סדר שהוא אמור מיד לסדר. הוא לא יכול היה באותה העת לראות כי בעולמה של אשתו יש חוקים הפוכים משלו. עבורה סדר פירושו, כלים בכיור ולא על השיש. היא לא פעלה נגדו אלא בעדה.

בנוסף, עלה כי לא הייתה לו כילד ובמיוחד כנער מתבגר, לגיטימציה לתת לעצמו חופש לפעול עפ"י רצונותיו, צרכיו ורגשותיו שלא עפ"י הציפיות ממנו. כל ניסיון שלו לצאת מגבולות התפקוד הראוי והרצוי לשם כייף, הנאה, וסיפוק צרכיו הרגשיים והיצריים זכה לעונשים, להגבלות ולסנקציות.

כתוצאה מכך, לגידי ברור שהוא צריך לפעול לפי חוקים ברורים, עליהם גדל, לשמור על סדר ותפקוד תקין, אחרת ייענש. הכלים בכיור ייצגו בעולמו של גידי בלאגן ואי סדר שהתקשרו באופן מיידי ולא מודע להפרת הכללים כפי שהוא מכיר אותם ולסנקציות המגיעות בעקבותיה. זאת ועוד, הכלים שאשתו שמה בכיור התפרשו לפי תפיסתו הפנימית, כהשפלה וחוסר התחשבות היות והוא חווה זאת כציפייה שהוא יסדר וינקה אותם.

אז מה גורם לנו לכעוס ואף להתפרץ כשמישהו תופס לנו את החניה שחיכינו לה? על מה אנחנו כועסים כשמישהו זר נדחף לפנינו בתור או חותך אותנו בכביש? מה מוציא אותנו משלוותנו כשמישהו מעביר עלינו ביקורת או אומר ועושה משהו בניגוד לציפיותינו?

יש הרבה מאד דוגמאות כאלו. לכאורה, זה הגיוני ומובן כי אולי מישהו מסכן אותנו, גוזל מזמננו, משבש לנו את התוכניות שלנו וכד' אך נראה כי, לעיתים קרובות, יש פער גדול בין האירוע האובייקטיבי העובדתי במציאות לבין התגובה הקשה הלא מותאמת שבאה בעקבותיו.

אף אחד מאיתנו לא רוצה להרגיש פראייר. אבל הרי זו רק חניה ואנחנו יכולים למצוא אחרת ולהירגע או לפעמים זה רק עוד דקה או שתיים לחכות בתור וזה ממש לא סוף העולם וכד' אבל את חלק מהאנשים זה מוציא מהכלים והם כועסים לפעמים עד כדי איבוד שליטה.

בתוך היחסים במשפחה זה עוד יותר בולט ועוצמתי. אם נעשה רשימת תסכולים שכיחים שבגללם זוגות רבים מגיעים לכדי מריבות קשות וכואבות נראה כי הם לא ממש חשובים ולפעמים אפילו שוליים כגון, "למה לא תיקנת את...?" , למה לא רחצת כלים?", "כמה פעמים צריך להגיד לך לסגור את שפופרת משחת השיניים?", "למה הגרביים שלך מפוזרות על הרצפה?", "למה השארת את העיתון מפוזר בכל הסלון?", "כמה זמן את מדברת בטלפון?" או עם הילדים "למה לא לקחת את הילקוט לחדר שלך?", "למה אתם משתמשים לציור במחברות החדשות במקום הישנות?", "הילד מעצבן אותי כשהוא מפזר את הצעצועים שלו" ועוד ועוד.

לא תמיד נראה קשר ישיר בין האירוע שבמציאות לבין התגובה שלכאורה נראית מפתיעה ולא פרופורציונלית.
בעצם, הנושאים רק מתחלפים אך מקור הכעס הוא אותו מקור.

מקור הכאב הגדול שגורם לכעס ולהתפרצות הוא התחושה שהמהות שלנו לא קיבלה אישור, שהיא לא מספיק טובה ויותר מזה, אפילו רעה, דבר שבקלות ובמהירות יכול לערער את הביטחון ואת תחושת הקיום.

הכעס, למעשה, הוא ה"תחפושת" של הכאב העצום שעולה כתוצאה ממצב שיש בו איום והתקפה על ה'אני' של האדם, על המהות שלו, על המקום שלו ועל תחושת הקיום הבסיסית שלו.

גם אם הנושא נראה שולי ובלתי חשוב הוא נוגע, לעיתים קרובות באופן לא מודע, בעולם הפנימי במקומות פצועים וכואבים שמקורם עוד מתקופת הילדות מן העבר, שם הייתה תחושה של חוסר ערך ומשמעות, חוויה של אני 'לא בסדר', אשמה, חוסר ניראות ותחושת ביטחון מעורערת.
החוויה הקשה של 'אין לי מקום' ותחושת החידלון מעוררת את הכאב הגדול ביותר של האדם המלווה בפחד ורמת חרדה גבוהה מאד.

כתוצאה מכך, כל דבר ולו הקטן ביותר במציאות האובייקטיבית יכול לעורר בעוצמה את הכאב הראשוני הסובייקטיבי שגורם לתגובה ההישרדותית המיידית הבאה להגן מפני הגורם הנתפס כמאיים ומתקיף.

לפיכך, לרוב, תגובת הכעס וההתפרצות שבאה בעקבותיה היא מלחמת קיום. היא איננה כלפי הגורם המציאותי בהווה אלא מאבק מול מישהו או משהו מן העבר שמטרתו לחוות את העצמי כאדם בעל מקום בעולם, שרואים אותו ומתחשבים בו, כאדם בעל ערך, חשוב, מוצלח, משמעותי, דבר המעניק לו זהות עצמית חיובית המושתתת על כל המהות הטובה שבתוכו.

במילים אחרות, הכעס וההתפרצות מגיעים כשהחוויה הפנימית הסובייקטיבית היא שהסביבה לא מקבלת אותנו, לא רואה אותנו, כשהצרכים שלנו לא נחשבים, כשאנחנו מרגישים לא אהובים, דחויים ולא רצויים וכשאנחנו מואשמים בדרך זו או אחרת שאנחנו 'לא בסדר'.

אז מה הפיתרון ? לשנות את האחרים? לשלוט בסביבה? לתקן את העבר?

הרי זה בלתי אפשרי.

ראשית, יש ללמוד דרכים חדשות וחלופיות להתנהגות המתפרצת שיעזרו לא לאבד שליטה, במטרה לנהל את הכעס ביעילות ובאסרטיביות, מבלי לפגוע באחר ומבלי לפגוע בעצמי.

שנית, בכל אירוע בו מתעורר מיד הכעס חשוב לעשות התבוננות פנימית ולהבין מה האירוע המציאותי עורר בתוך העולם הפנימי ובאיזה פצע ראשוני הוא נגע. חשוב לראות את הקשר בין האירוע בעולם החיצוני לבין מה שמתרחש בעולם הפנימי. אולם לא תמיד זה פשוט לגלות לבד את הקשר למקורות הכעס האמיתיים.

גם אם הדברים עדיין לא ברורים אפשר לעשות כמה פעולות שירגיעו את הכעס וימנעו את ההתפרצות. יש לזהות את הרגש הראשוני שעולה בי ולבטא אותו, אם יש בפני מי, ואח"כ לברר מה אני מבין מהאירוע ולבדוק האם זה אכן כך גם במציאות. יתירה מזאת, יש לצאת מהנחת מוצא בסיסית שהעולם של האחר שונה משלי ושהדברים נראים אחרת בעיני הזולת.

לפעמים, אין עם מי לדבר, למשל, עם הנהג שחתך אותי בכביש, אותו לא ניתן לחנך ובטח לא לשלוט בהתנהגותו. במצב כזה, במקום לחשוב חשיבה שלילית ש"אני לא אתן לו, מה אני פראייר? (שפירושו, מה, אני לא חשוב? אני סמרטוט?") ולעורר סערה בעולמי שתלווה אותי גם בהמשך היום, יש לקחת אחריות עצמית ולהפעיל את החשיבה ההגיונית המציאותית ולשאול את עצמי מה הוא לקח לי? כבוד, חשיבות, כוח, מהות, ערך, חוכמה?
והתשובה היא - הרי באמת אף אחד לא יכול לקחת לי את הדברים הללו, אם אני לא נותן לו.

ועם חשיבה כזו, מה שנותר הוא רק להירגע, לנשום עמוק, לשמוע מוסיקה או לעשות כל פעולה מרגיעה אחרת ולהשאיר מאחור את האירוע.

והחדשות הטובות...

אנחנו פותחים את הסדנא הבאה לשליטה וניהול כעסים ולתקשורת יעילה ב- 20 בספטמבר 2010.

האם יש לך פתיל קצר? האם לעיתים קרובות מידיי אתה מתחמם מהר על אחרים? האם אתה רב הרבה עם הסובבים אותך?

האם גם אתה מתפרץ על דברים קטנים, במיוחד על הקרובים אליך, ואח"כ מצטער שפגעת בהם?

האם אתה דוחס את הכעס שלך בתוכך ולא מבטא אותו כלל?

אם כן, אנחנו במכון רעות ברחובות, המומחים מס. 1 בטיפול בשליטה וניהול כעסים, הכתובת שלך לשינוי.

לא חייבים להמשיך לסבול! אנחנו יודעים שגם אתה לא מרוצה מזה וגם מערכות היחסים שלך, בעיקר עם היקרים לך, סובלות מכך.

אנחנו מציעים לך דרך חדשה פורצת דרך שתשנה את חייך!!!

אנחנו נלמד אותך דרך חדשה להתמודד עם הכעסים שלך ולהגיב ביעילות ובאסרטיביות. דרך זו תאפשר לך לנהל את הכעסים שלך תוך כדי ביטוי עצמי עם כל המהות ואנרגית החיים שלך כאדם שלם ותסייע לך לבנות יחסים מספקים, מהנים ובטוחים עם הסובבים אותך.

הסדנא מיועדת לגברים ונשים כאחד, המבטאים את כעסיהם בהתפרצות בלתי נשלטת או הנמנעים כלל מביטוי כעסיהם.

אל תחכה שהמצב יחריף ואולי זה יהיה מאוחר מידיי. אל תישאר לבד עם הבעיה.

היכנס לקישור הבא לפרטים והרשמה

אנחנו כאן בשבילך!

ימים טובים ורגועים

אריאלה

מנהלת מכון רעות - לטיפול זוגי, אישי ומשפחתי

הבחירה איך להגיב לתוקפנות מילולית- בודהה ושליטה בכעסים

שלום לכם,

הפעם אני מביאה לכם סיפור על בודהה ושליטה בכעסים שבא גם הוא להמחיש עקרון חשוב, והוא - הבחירה שבידינו כיצד להגיב, במיוחד לתוקפנות מילולית, והאחריות שלנו על ההתנהגות ודרך ההתמודדות שלנו כתגובה לכך .

לפעמים, אנשים שונים במעגלי החיים השונים שלנו, בדרך כלל הקרובים לנו ביותר, מנסים להעביר לנו, לעיתים, במודע ולעיתים לא במודע, מסרים שונים עפ"י תפיסתם ועולמם באמצעותם הם מנסים להפקיד אצלנו את הקשיים והבעיות שלהם, הפחדים שלהם, רגשות אשמה, כעסים, חרדות, תוקפנות ועוד.

הבעיה מתחילה כאשר הדברים קורים באופן לא מודע אצל שני הצדדים וכדרך הגנה מיידית מגיבים אוטומטית וללא זמן לחשיבה או התבוננות. תגובה זו יכולה להיות פוגענית ותוקפנית בהתפרצות של כעס או בדרך התגוננות של הסתגרות, הצטדקות או התרחקות. כתוצאה מכך, יכול להיווצר מאבק כוח המתבטא במריבות קולניות וויכוחים אינסופיים או לחילופין בשתיקה, מתח וניתוק מגע.

דרך ההגנה (הלא מודעת) שבה אדם מייחס תחושות מאיימות או חלקים אישיותיים שלו לאנשים אחרים מכונה השלכה. מושג אחר בפסיכולוגיה נקרא הזדהות השלכתית לפיו, כאשר אדם חווה בתוכו רגשות קשים ודחפים שהם בלתי נסבלים עבורו וקשה לו לשאתם בתוכו כגון, תוקפנות, חרדה, חוסר ביטחון, חוסר אונים, הוא מנסה להשתחרר מהם ואחת הדרכים לעשות זאת היא ע"י השלכת הדחפים והרגשות הללו על האחר. תהליך זה דומה לרצון שלנו להקיא, כדי להביא לעצמנו שחרור והקלה, כאשר יש לנו בחילה.

לדוגמא, אישה שיש לה קושי עם התוקפנות של עצמה, היא חונכה להיות אישה טובה, רכה, עדינה ומתחשבת והיא איננה יכולה לשאת את עצמה כאדם עם תוקפנות. אין לה רשות בתוכה, מסיבות שונות, לבטא את התוקפנות שבה בדרך אסרטיבית, יש בה פחד גדול מהתוקפנות של עצמה ומההרסניות הפוטנציאלית שבה. התוקפנות שהיא חווה גורמת לה לתפוס את עצמה כאדם רע בניגוד למה שחונכה וספגה במהלך חייה.
אישה זו "תזמין" לחייה בן זוג שמפגין תוקפנות בנקל ובסיטואציות שונות בחיי היומיום שלהם היא תעורר אותו לחוות את התוקפנות של עצמו ולבטאה במטרה (לא מודעת) "להפקיד" את התוקפנות שלה אצלו.
אם בן זוגה אינו מודע לתהליך זה הוא יגיב כלפיה בתוקפנות ובעוינות חוזרת. עכשיו היא, לכאורה, משוחררת מהתוקפנות של עצמה, היא חווה את עצמה כאדם טוב ומוצגת בעיני עצמה ובעיני בן זוגה כאישה הנעימה והקורבנית ואילו הוא כאדם תוקפני ופוגע.

יש להניח, שגם אם הוא ילך לטיפול ויתמודד בדרכים אסרטיביות לא פוגעניות עם הכעס והתוקפנות שלו, למרות שחלק בתוכה רוצה אומנם בשינוי הזה, חלק אחר בתוכה ירצה להשאיר אותו תוקפני כדי שימשיך בתפקידו לבטא עבורה את התוקפנות של עצמה. כתוצאה מהאמביוולנטיות הזו היא תפעל בדרכים שונות להחזירו למצב של התנהגות אגרסיבית והתפרצויות כעס.

הפיתרון לכך, הוא העלאת המודעות של שניהם, כל אחד לחלק שלו ולתרומה שלו לקונפליקט. היא - להיות מודעת לדחפים התוקפניים של עצמה וללמוד לקבל אותם כחלק ממנה ולבטא אותם בדרך יעילה. הוא- להיות מודע לתפקיד שלקח על עצמו בהסכם הסמוי שביניהם וללמוד להפריד בין התוקפנות של עצמו לבין התוקפנות של אשתו. דהיינו, ללמוד דרכים חלופיות להתנהגותו התוקפנית ובעיקר, להפסיק לבטא את התוקפנות שלה עבורה. הוא גם יכול להחליט שהוא "מתפטר" מהתפקיד ולא משתף פעולה יותר כי, בסופו של דבר, גם הוא סובל ואינו מרוצה מהתנהגותו ובדרך זו הוא יכול לשנות את המעגל הסגור שביניהם, דבר שיפחית את המריבות ועוצמתן.

ועכשיו לסיפור על בודהה ושליטה בכעסים - (מאת: לא ידוע / תורגם ע"י עדנה מימון)

כאשר בודהה ישב תחת עץ ההארה, ניגש אליו בחור, אשר שמע כי בודהה היה אדם עם הארה. החליט הבחור לבחון את שליטתו העצמית של בודהה.

עמד הבחור מול בודהה והחל לקללו. הוא השתמש בכל מילות הגנאי הקיימות עלי אדמות – אך ללא הועיל. בודהה לא הגיב.

לאחר זמן מה, התעייף הבחור המקלל והלך לדרכו.
לאחר שהבחור נח, הוא חזר לסיבוב שני של קללות.
הפעם הוא הוסיף קללות על משפחתו של בודהה והטיח בו את כל מילות הפגיעה שיכל להעלות בדעתו.
אך שוב, לא הייתה שום תגובה מבודהה.

הבחור התעייף מאוד, פנה לבודהה ואמר:
"אני קיללתי אותך בכל דרך שיכולתי לחשוב עליה, אך אתה לא החזרת לי כלל וכלל".
בודהה הביט אליו למעלה וענה:
"אם מישהו נותן לך מתנה, אך אתה מסרב לקבלה, אזי, אצל מי נשארת המתנה?"
"אצל האדם הנותן", השיב הבחור.
"אם כך, אני מסרב לקבל את הגידופים שלך", ענה בודהה
הסתובב הבחור והלך.

הסיפור על בודהה מוכיח כי אנחנו יכולים לשמור על עצמנו מפני פגיעות מיותרות, למנוע מעצמנו אי שקט, סערות וקשיים מיותרים בעולמנו הפנימי והחיצוני וע"י אי שיתוף פעולה עם הדפוס ההתנהגותי שמייצר קונפליקט קבוע ניתן גם למנוע סכסוכים מיותרים. זאת ועוד, ע"י המודעות ושינוי התגובה ניתן אף לסייע לבן הזוג לעשות שינוי בעצמו היות ומה שהיה עד כה כבר אינו פועל יותר.
אין טעם לחזור שוב ושוב על דבר שלא פועל. ניתן ללמוד כיצד להתמודד במצבים כאלה.

חשבו על זה, איפה כתוב שכל מה שנותנים לנו או רוצים "להפקיד" אצלנו אנחנו חייבים לקחת? הבחירה אם לקחת או לא היא בידינו.

אז כמו שכבר ששמתם לב, אני אוהבת מצגות וסיפורים מעניינים בעלי מסר כלשהו לחיים שלנו. אם יש לכם כאלה אשמח אם תעבירו אלי כדי שאוכל לעשות בהם שימוש עבור כולם. תודה.

ימים טובים ורגועים

אריאלה
מנהלת מכון רעות - לטיפול זוגי, משפחתי ואישי
פסיכותרפיסטית ומטפלת זוגית ומשפחתית

קנאה בין בני זוג - טוב או רע לזוגיות?

שלום לכם,

"למה לא ענית לי לטלפון?", "לה היית מוכן לעשות קפה..", "מה התגנדרת כל כך?", "מה פתאום ללכת לפאב עם חברים?", "מה חזרת כל כך מאוחר?", "מה זה הלבוש החשוף הזה?", "חייכת אליה יותר מידיי.." ועוד כהנא וכהנא.

סביר להניח שנתקלתם אי פעם במהלך חייכם או בקשר זוגי שלכם או של אחרים במשפטים כאלה או דומים להם.

משפטים אלו יכולים להיות מצד אחד, תמימים המבטאים קנאה טבעית מתוך אהבה לבן הזוג אך מצד שני, כשהם באים בהגזמה, בתדירות גבוהה ומלווים בעלבון ובכעס הם הופכים להיות בעיה בקשר הזוגי ומבטאים, לעיתים קרובות, קנאה מוגזמת בין בני זוג.

יפה ואבי (שמות בדויים) הם זוג נשוי בתחילת שנות ה-30 לחייהם והורים ל-2 ילדים, היא עובדת כאשת שיווק והוא עצמאי, הם דוגמא לזוג שהקנאה המוגזמת וחוסר האמון שביניהם גוררים בעקבותיהם מריבות וסכסוכים רבים וממושכים.

יש לציין, כי הדוגמא מוצגת באופן חד צדדי רק לשם המחשת נושא הקנאה. ברור כי לכל אחד מבני הזוג יש את התרומה שלו לחוסר היציבות ולמריבות הרבות ביניהם.

בכל פעם שאבי יוצא לעבודתו או לסידורים, במיוחד כשיפה עסוקה בבית בהכנות לקראת השבת, היא נכנסת ללחץ ולמתח ומוטרדת במחשבות לאן הוא הולך ומה הוא עושה. כדי להרגיע את עצמה היא מצלצלת אליו פעמים רבות במיוחד אם הוא אינו עונה לה, דבר המעצים את המתח שלה. עד שהוא חוזר היא כבר כל כך כועסת ועצבנית שאין באפשרותה להשתלט על התפרצות הכעס שלה עליו.

לטענתו, לא רק שאיננו יכול לבלות עם חבריו בנפרד אלא הוא אפילו אינו יכול ללכת לעבודה באופן חופשי מתוך ידיעה שצפויה לו התמודדות עם תלונותיה, חקירותיה ושאלותיה שמטרתן לבדוק אם הוא בגד בה או לא.
יפה מבינה את זה בהיגיון אך מפנה את טענותיה לכך שכל המטלות ותפקידי הבית מוטלים על כתפיה בלבד ובזמן שהיא עובדת קשה הוא מבלה בנעימים. לדבריו, היא באה בטענות כלפיו לא משנה כמה הוא עוזר לה בעצמו או מוכן להביא לה עזרה.

היא מצלצלת אליו ללא הרף ובודקת כמה הוא זמין עבורה.הוא כל הזמן צריך לתת לה הסברים מדוע לא יכול היה להיענות לה מיידית או מדוע אחר להגיע הביתה מהעבודה. הוא מרגיש שלא משנה מה הוא יעשה, קודם כל חשוד הוא בעיניה ושום הסבר לא מניח את דעתה. הויכוחים אינם משתנים רק תוכנם הספציפי.

הגם שאין ליפה סיבה עובדתית מציאותית עליה היא יכולה לבסס את חששותיה, החרדה והכאב שעולים בתוכה משתלטים עליה ואז אין מנוס ממריבה קולנית או מריחוק מתוח וטעון בין שניהם. לפיכך, היה צורך לחפש את מקורות החרדה במקום אחר.

מתיאור ילדותה עלה כי אביה של יפה עזב את הבית עוד בהיותה תינוקת עקב בגידת האב באם. במהלך כל חייה שמעה מנשות המשפחה על אביה הבוגדני וראתה את הכאב והפגיעה של אמה. חווית נטישתה ע"י אביה והפנמת הדמות הגברית כנוטשת וכבוגדנית נצרבה עמוק בתוכה כחוויה כואבת ביותר וכמאיימת. תפיסתה הפנימית את הגברים, כפי שהופנמה בילדותה עפ"י דמות אביה, כנוטשים וכלא נאמנים מעוררת בה חרדה רבה המלווה אותה גם בקשר שלה עם בעלה עד כדי כך שאין היא מצליחה לסמוך עליו ולתת בו אמון.
כתוצאה מכך, אין היא "מרשה " לעצמה להיות בקרבה ואינטימיות ביחסים עמו שמא תיפגע שוב ולכן, היא "עומדת על המשמר" ללא הרף.

מן הסתם, תלונותיה הרבות של יפה כלפי בעלה והצגתו כאדם לא אמין נחוות על ידו כשתלטנות והצרת החופש שלו, מעוררות בו כעס ותגובות תוקפניות רבות וגורמות לסכסוכים רבים ומתמשכים ביניהם. אלו אינם מאפשרים לקרבה והאינטימיות ביניהם להתקיים.

בדרך זו נוצר מצב בלתי נסבל של מעגל סגור לפיו, מצד אחד, יפה מגלה כמיהה עזה לקרבה בטוחה, חמה ואינטימית עם בעלה ובו זמנית, היא אינה מאפשרת זאת ע"י קנאתה וחשדותיה התכופים הנובעים מהחרדה שלה מפני כאב הבגידה "הצפויה", המונעים מבעלה להתקרב אליה.
כדי לפרוץ את המעגל הסגור הזה ולתת אמון בבעלה, יהיה על יפה לעבד את הקשר הכואב עם אביה ולעשות הבחנה בינו לבין בעלה, שאינם זהות אחת. רק כשתוכל לראות את בעלה כגבר שונה מאביה וכיישות נפרדת ואת עצמה כבת זוגו ולא כילדה נטושה, בודדה וכואבת, המזדהה עם אמה, תוכל להכיל את חרדתה ולמצוא לעצמה דרכי ויסות והרגעה.

אין ספק שבמבנה יחסים כזה בני הזוג צריכים למצוא ביחד את הדרך להפוך את מרחב היחסים שביניהם לבטוח כדי שהאינטימיות והקרבה הזוגית לא ייתפסו כ"מסוכנות" אלא יהוו מקור לביטחון, הנאה וסיפוק.

בתחילת יצירת הקשר הזוגי, ההתאהבות הרומנטית בשיאה, רוצים כל הזמן להיות ביחד, לדבר, לגעת, לשמוע, לבלות, ההרגשה היא של התרוממות רוח, סנוור קסום ופרפרים בבטן, הכול נראה נפלא, רוצים להרגיש כל הזמן את השייכות אחד לשני, מסתובבים כמו מסוממים עם חיוך מרוח על הפנים.

בזמן ההתאהבות וגם לאחריה, כשיש קשר טוב בין בני הזוג המבוסס על אמון וביטחון, משפטים כמו, "אני רוצה שתסתכל/י רק עלי", "תתרכז/י רק בי", "תהיה/י רק איתי", "אני לא רוצה שתלבשי חשוף כי אני לא רוצה להתחלק עם אף אחד, זה רק שלי" וכד' באים לבטא קנאה אנושית שנחווית באופן חיובי אצל בן הזוג.

בן הזוג יכול לפרש קנאה כזו כמחמאה גדולה "הוא/היא אוהב/ת אותי כל כך שהיא/הוא לא מוכן/ה להתחלק איתי עם אף אחד", "היא/הוא רוצה אותי רק לעצמו/ה", "כמה אני מיוחד/ת וחשוב/ה", "אני אהוב/ה", "אני רצוי/ה", נהדר/ת", "היא/הוא רוצה רק אותי" ועוד ועוד.

דהיינו, קנאה בין בני זוג יכולה להיות נעימה כל עוד היא מאוזנת ולא פוגעת בבן הזוג ובאה מתוך רצון לבטא אהבה, שייכות ושאיפה ל'ביחד'. הקנאה במצב זה יכולה להחמיא למושא הקנאה כמה הוא חשוב, מיוחד, אהוב ורצוי ובכך, אף לתרום ליחסי קירבה ואינטימיות מספקים ומהנים בין בני הזוג.

אך כמו שנאמר בשיר השירים "קשה כשאול קנאה- רשפיה רשפי אש שלהבתיה" (פרק ח' 6) קנאה היא כמו אש. כלומר, אש יכולה להיות משהו חיובי ושימושי, לתת אור ולהשרות חום נעים אך אם לא נזהרים ממנה כראוי היא יכולה להיות מסוכנת, לשרוף ולגרום נזק. כך גם בין בני זוג.

כשהקנאה הופכת להיות מוגזמת ובאה לעיתים מזומנות על כל התנהגות נפרדת ועצמאית של בן הזוג היא מטלטלת בעוצמה את בני הזוג ויחסיהם, יוצרת ויכוחים ומריבות רבות ומערערת את הביטחון בקשר הזוגי.
כשהקנאה המוגזמת באה מתוך מטרה להצר את צעדי בן הזוג ולשלוט בעולמו על מנת להרגיע את החרדה מפני עזיבה ונטישה היא כבר פוגעת בבן הזוג, בחופש שלו ומערערת את המרקם הבטוח במרחב היחסים הזוגי.

זו תופעה שכיחה בקרב זוגות רבים, הגורמת לבני הזוג סבל רב ולסערות רבות בחיי הזוגיות שלהם משום שהיא יוצרת מתח רב ביחסים עקב חוסר האמון התמידי והחשש הקבוע מפני רומן סודי שמנהל בן זוגם מחוץ לנישואין והזוגיות שבעקבותיו עלולה לבוא נטישה.

יש לזכור כי קנאה הוא אחד מקשת הרגשות האנושיים, הלגיטימיים והטבעיים של בני האדם, וכמו ההשוואה שנעשתה בשיר השירים בין רגש הקנאה לאש, קנאה היא רגש מלא באנרגיה ובעוצמה, רגש סוער שיכול להוביל את האדם, לעיתים, למעשים חסרי פשר והיגיון.

כאמור, הקנאה המוגזמת נתפסת בתחילת הקשר כחיזור נעים, כאהבה "כמה הוא אוהב אותי שהוא רוצה אותי רק לעצמו", "הוא זקוק לי" , דבר המגביר את תחושת המשמעות והערך העצמי, החשיבות, תחושה של ייחודיות ומיוחדות של "אני הנבחר".

אולם, עם הזמן הקנאה גוברת וגורמת למחנק אצל בן הזוג מתוך תחושה של דיכוי ושלילת החופש שלו להיות מי שהוא, לפעול ולהתנהג עפ"י ראות עיניו, כשכל הזמן הוא צריך לקחת בחשבון את צורכי בן הזוג, להסביר ולהצטדק על מעשיו כדי להרגיע את בן הזוג המקנא. לפעמים, אף הוא חש אשמה כתוצאה מכך שבן הזוג פגוע, כואב או כועס בעטיו.

קנאה מוגזמת יכולה להתבטא בכל מיני אופנים כגון, דרישה לדיווח שוטף ואף אישור על מעשים ופעולות שונות במהלך היום, טלפונים מרובים במהלך היום וציפייה שתהיה תמיד זמינות והיענות מיידית, הערות וביקורת על לבוש שנתפס כחושפני מידיי, פרובוקטיבי או מיני מתוך חרדה שלא יהיה אטרקטיבי למין השני כמניעת הסכנה להיעזב לטובת מישהו אחר, קושי לקבל עיסוקים ובילויים נפרדים של בן הזוג עם חברים, משפחה או חברים לעבודה, תלונות רבות על התנהגות טבעית ותמימה הנתפסת כחיזור כלפי המין השני, איחורים נתפסים כסכנה ואיום ומעוררים חשדנות לרומן סודי ועוד.

קנאה מוגזמת מאפיינת אנשים עם חרדה גבוהה, בעיקר חרדה מפני נטישה, שאינם בטוחים בעצמם וכדי להפחית את החרדה הם זקוקים שהסובבים אותם ובעיקר, בני זוגם יספקו להם ביטחון ע"י כך שיתנו להם מענה קבוע, זמין ומיידי לכל הצרכים הפיזיים והרגשיים שלהם, מבלי שהם יכולים לראות את הזולת כאדם בפני עצמו, עם עולם וצרכים משלו. תחושת הקיום הפנימית שלהם היא ארעית ומעורערת ובדרך כלל מבוססת על סוג ההתקשרות הראשונית עם הדמויות ההוריות בילדות אשר משפיעה על איכות היחסים הבין אישיים שמפתח האדם עם הזולת בבגרותו.

אנשים אלו חוו בילדותם חסכים בסיפוק הצרכים הבסיסיים שלהם בשלבי התפתחותם המוקדמים, חוסר קביעות של הדמות המטפלת ( בדרך כלל ביחסי אם- תינוק, הוא הקשר הראשוני של האדם) או חוסר עקביות במתן המענים הנחוצים, כך שתחושת הביטחון הפנימית שלהם נפגעה, העולם נתפס אצלם כלא בטוח ויש להם קושי רב ביכולת ההרגעה העצמית ובויסות הגירויים הרגשיים המתסכלים, הנחווים בעולמם הפנימי כמאיימים ומעוררי חרדה.

לא חייבים לחיות כך! אפשר גם אחרת!

עוד על התופעה, על הסיבות וההשלכות שלה על בני הזוג ויחסיהם ניתן לקרוא במאמר המלא

ימים טובים ומאושרים

אריאלה

מנהלת מכון רעות - לטיפול זוגי,אישי ומשפחתי

פסיכותרפיסטית ומטפלת זוגית

ביקורת יתר בין בני זוג והשפעותיה על הזוגיות

אחד הדברים ההרסניים ליחסים תקינים בין בני זוג היא ביקורת יתר המופנית האחד כלפי השני.
הביקורת יכולה להיות על כל דבר, על מה שבן הזוג עושה, על מה שהוא חושב, על רגשותיו, רצונותיו, על תנועותיו, על איך הוא מתלבש או מדבר, מה הוא אומר ואיך ועוד ועוד.

יש להדגיש ולסייג מראש את הדברים כי כל אחד מאיתנו יכול למצוא את עצמו בצורה זו או אחרת, תוך כדי קריאת המאמר, פעם בצד המבקר ופעם בצד המבוקר אך השאלה היא תכיפות הביקורת, הכוונה שיש בה, הדרך בה היא מתבטאת ונאמרת והקונטקסט של איכות היחסים הזוגיים. מאמר זה מתייחס, בעיקר, לביקורת בין בני זוג (מגברים ונשים כאחד), הקיימת כדפוס התנהגותי קבוע במרחב היחסים הזוגי, המופיעה בתדירות גבוהה ושכוונתה לנזוף, להאשים, לתת הוראות ולהשיג שליטה על בן הזוג.

ביקורתיות כזו הבאה באופן עקבי ותכוף במהלך החיים היומיומיים השוטפים שוללת, למעשה, את כל המהות ותחושת הקיום של בן הזוג ושואפת לשנות אותו. באמצעות הביקורת הקבועה ישנו ניסיון להשתלט על עולמו ונפשו של בן הזוג ולקבוע לו מי הוא יהיה ואיך הוא יתנהג בהתאם לרצונות והצרכים האישיים של בן הזוג הביקורתי.
בן הזוג הביקורתי רואה את דרכו כדרך היחידה המוצלחת, הצודקת והנכונה ואינו רואה את האפשרות שיש דרכים נוספות אחרות, מוצלחות לא פחות אך שונות, להתבוננות, להתנהגות, לחשיבה וכיו"ב. כל סטייה מדרכו, כפי שהוא רואה אותה כנכונה, גוררת אחריה כמעט באופן מיידי ביקורת, כעס, האשמה ושיפוטיות.

ביקורת מתמדת, אפילו על דברים פעוטים, מעבירה לבן הזוג מסר קבוע, שהוא כבן אדם "לא בסדר" והוא צריך להשתנות להיות מישהו אחר. הוא מבין כי בן זוגו אינו מקבל אותו כפי שהוא דבר שגורם לו לתחושות קשות של דחייה, חוסר אונים, עלבון ופגיעה, בדידות, תסכול, כעס, חוסר ערך ומשמעות, ייאוש וחוסר ביטחון.
הביקורתיות הקבועה והמתמשכת המנסה להשיג שליטה על עולמו של בן הזוג מחלחלת אט אט בנפשו, ובדרך איטית, הדרגתית ולפעמים, אף סמויה, היא הורסת את נפשו.

בן הזוג המבוקר חווה את הביקורת המופנית כלפיו כהתקפה קבועה על העצמי שלו, אשר גם אם הוא מנסה לרצות את בן זוגו הוא אינו יכול להצליח היות וזו משימה בלתי אפשרית עבורו משום שהוא לא יכול באמת לשנות את מי שהוא. הוא יכול לשנות פה ושם התנהגויות מסוימות אך לא את המהות שלו ואת עולמו הפנימי וגם לא את תכונותיו האישיות.

יתכן קשר זוגי שבו רק אחד מבני הזוג ביקורתי מאד והשני מנסה לרצותו אך קיימת גם האפשרות ששני בני הזוג מבקרים ללא הרף זה את זה.
בשני המצבים הביקורת משפיעה על הקרבה והאינטימיות בין בני הזוג, מרחיקה אותם אחד מהשני ויכולה לעורר ויכוחים וסכסוכים רבים בין בני הזוג אשר גורמים לניכור ביניהם והימנעות מכל גילויי חיבה מילוליים ופיזיים ואף, מיחסי מין.

ביקורת מתמשכת וקבועה מעבירה מסר קבוע לבן הזוג, גם אם לא במילים ברורות, "אני טוב ומוצלח יותר ממך", "אני יודע טוב יותר מה נכון ומה צריך", "יש דרך אחת והיא הדרך שלי", "אני הקובע", "אתה פחות טוב ממני ולכן, אתה צריך להקשיב לי" וכד'.

בן הזוג המבקר פועל כך מתוך צרכים פנימיים של צורך בשליטה, שמטרתה לארגן את סביבתו בהתאם לצרכיו ולהוריד את רמת החרדה שלו, הנובעת דווקא מתוך חולשה פנימית, ערך עצמי נמוך וחוסר ביטחון.
לעיתים קרובות, ניתן למצוא כי מקורותיה של הביקורתיות המוגזמת הזו והצורך בשליטה הם בביקורת הקשה והנוקשה שספג האדם בילדותו או בחוסר ההערכה שקיבל על מעשיו ופעולותיו כילד.

הביקורת החוזרת ונשנית המופנית כלפי בן הזוג מנסה ליצור היררכיה ביחסים וחוסר שוויוניות, היות והיא באה מתוך צורך לקבוע מי החכם יותר, היודע, הקובע, בעל הכוח ומקבל ההחלטות לעומת בן הזוג ה"נחות" והפחות מוצלח, כביכול, המובל שצריך אישור והסכמה למעשיו, התנהגותו, רצונותיו, מחשבותיו ורגשותיו.

בגלל התפיסה הזו (לעיתים, לא מודעת) שאין מקום לשניים טובים ומוצלחים במרחב היחסים הזוגי ולכאורה, יש מכסה רק של מקום טוב אחד בתוך היחסים וכשהוא תפוס נשאר המקום של הפחות טוב, בני הזוג לא נותנים מקום של כבוד והערכה לשתי דעות מנוגדות או צרכים ורצונות מנוגדים ומתנצחים על מי צודק.

הסכמה של בני הזוג, ואפילו הסכמה שבשתיקה, על מבנה כזה של יחסים יוצר תלות ואף סימביוזה בין בני הזוג, כאילו הם יישות אחת, לפיה שניהם צריכים להסכים על כל דבר, לרצות אותו דבר, לחשוב ולהרגיש אותו דבר. כל התנהגות, פעולה, מחשבה או רגש עצמאיים, שונים ונפרדים של בן הזוג האחד מערערים את תחושת הביטחון הפנימי של בן הזוג השני.

למעשה, שניהם פועלים מאותו מקום של התגוננות אך מתנהגים באופן שונה, כל אחד עפ"י עולמו האישי, התנסויותיו מן העבר, דפוסי ההגנה, תבניות החשיבה שלו ועוד.
האחד יבטא מיד תוקפנות, יכעס ויבקר את השני, יאשימו ואולי אף, יתפרץ ואילו השני יגיב בוויתור, בקבלת האשמה, בהתנצלות, בהצטדקות ובמתן הסברים או בשתיקה.
אם שני בני הזוג מבקרים זה את זה בגלוי כל נושא, אפילו הפעוט ביותר, יכול לעורר ביניהם מלחמת עולם של תוקפנות הדדית, כעס, האשמות, טענות ותלונות רבות.

תלות זו מתבטאת בחיי הזוג, לעיתים קרובות, בכך שבן הזוג האחד צריך להסכים ולתת אישור לשני להיות ולפעול כפי שהוא רוצה ולעומתו, בן הזוג השני מרגיש שהוא צריך לקבל הסכמה ואישור מהשני כי אם לא כן, תגיע הביקורת הצפויה והכעס בעקבותיה.

לבן הזוג המבקר יש תפיסה המבוססת על ראיה של שחור – לבן, קושי לגלות גמישות חשיבה, הוא מתקשה לשאת את תסכוליו ומנהל עם בן הזוג מאבקי כוח על חשיבות, משמעות וערך במטרה להחזיר לעצמו את הביטחון.
כתוצאה מכך, הוא בדריכות מתמדת כדי לא לאבד את השליטה, ולכן, הוא רוצה לדעת הכול לפרטי פרטים. הוא יכול להעיר על כל דבר ולו הקטן ביותר, הוא מתפרץ בתוקפנות ובכעס בתדירות גבוהה, הוא אינו מתחשב בבן הזוג, אינו רואה את צרכיו ואינו לוקח אותם בחשבון ומנסה לכפות עליו את הראייה והעמדות שלו. הוא מתייחס בשיפוטיות של טוב ורע, מתבונן בעיקר בחצי הכוס הריקה, לעיתים, מתנשא ומבטל את דברי השני, מעליבו ומשפיל אותו. הוא כועס כשדברים משתבשים לו ואינם עונים על ציפיותיו, הוא אינו קשוב באמת לדברי השני ומתפרץ לדבריו.
למעשה, יש לו קושי רב לקבל את השונות של בן הזוג, הוא אינו מכבד ומקבל אותה כברת זכות קיום עצמאי משלה ובכך אף שולל את מהותו הקיומית של בן הזוג ואת חופש הבחירה שלו.

לעומתו, בן הזוג שסופג את הביקורת, והיות שהיא שזורה באופן קבוע ומתמשך ביחסים הזוגיים, יכול להגיע למצב שהוא כבר מאמין לדברים שנאמרים עליו וחווה את עצמו כ"לא בסדר", ככישלון או כלא מספיק מוצלח. זאת במיוחד, אם זה בא על רקע התנסות דומה בילדותו והחוויות שלו עוד במשפחת המוצא שלו כילד.

הוא מפחד לפעול באופן עצמאי ללא קבלת אישור לפעולותיו, הוא נמנע מלפעול כהווייתו ועושה את הדברים הרצויים, כפי שהוא מבין שמצפים ממנו, תוך ויתור על עצמו ועל חופש הבחירה שלו. הוא חושש לבטא את עצמו בחופשיות, מצמצם את עצמו ואת עולמו למינימום ההכרחי כדי להימנע ככל האפשר מתגובות הביקורת והכעס עליו, הופך להיות יותר פסיבי, מרגיש אשם לעיתים קרובות ומגיב בהתגוננות יתר, בהסברים ובהצטדקויות רבות על מעשיו. הוא מרגיש פחד מפני הביקורת והכעס, נחות, לא שווה, פגוע, בושה, חסר אונים וכעס שיכול להתבטא באופן סמוי אך גם גלוי.

לעיתים, כדי להחזיר לעצמו את תחושת השליטה ותחושת הקיום העצמית שלו הוא "יורד למחתרת", אינו משתף את בן הזוג בעולמו הפנימי, מתרחק, מסתגר בתוך עצמו ובעיסוקיו, מבטא את הכעס בדרך עקיפה וסמויה ולעיתים, כדי להימנע מהביקורת הצפויה הוא מסתיר מבן הזוג או אף משקר, גם אם אין במעשיו כל רע.

הביקורת המופנית כלפיו, אותה הוא תופס כשלילת החופש שלו לפעול באופן עצמאי, נחווית על ידו, למעשה, כהתקפה על ה"אני" שלו וכשלילת החופש שלו להיות מי שהוא, תחושה שמערערת את יסודות הביטחון העצמי שלו, הערך העצמי, ותחושת הקיום העצמית והמובחנת שלו.
הוא מאבד את הקשר עם החלקים הטובים שבו, את האמון העצמי בכוחותיו, יכולותיו וכישוריו, את שיקול דעתו ואת בטחונו העצמי וע"י כך הוא מתרחק מהמהות האמיתית שלו.

יחסו לביקורת של בן הזוג היא אמביוולנטית, דבר שממלכד אותו ומונע ממנו לעשות שינוי, כי מצד אחד, כמו הילד שזקוק להוריו שיטפלו בו וידאגו לכל מחסורו ויעניקו לו ביטחון ומצד שני, הוא רוצה גם שיעריכו אותו ויכבדו אותו כאדם נפרד ועצמאי כך הוא זקוק לבן הזוג שיתווה בפניו את הדרך הנכונה ויעניק לו ביטחון אך גם שיעריך אותו, יכבד את דרכו הייחודית ויקבל אותו כמו שהוא.

הביקורת מתבטאת בצורות שונות, חלקן גלויות יותר וחלקן יותר סמויות:

ביטוייה הגלויים יותר של הביקורת מתבטאים ע"י טענות ותלונות לרוב, האשמות, התנשאות וביטול דברי השני, שיפוטיות, חוסר קבלה, התנצחות, וויכוחים על כל דבר על בסיס הנחת המוצא המוטעית שיש רק דרך אחת נכונה וצודקת.
איומים למיניהם, סמויים או גלויים, שמשמעותם היא "אם לא תעשה/י ..., אז...".
שפת הדיבור השכיחה היא בפנייה בגוף נוכח "את/ה..." שכוונתה נזיפה, תוכחה, ביקורת, האשמה וכד' ולא בגוף ראשון "אני" שפרושה לקיחת אחריות אישית .
ישנה ביקורת שבאה לידי ביטוי באופן סמוי יותר שקשה יותר לזהות אותה ולכן, קשה להתווכח איתה, להוכיחה או להתגונן מפניה אך ניתן להרגיש אותה באמצעות האנרגיה השלילית שיוצאת ממנה.
דווקא סוג הביקורת הזה, מחלחל אט אט ובהדרגה לתוך נשמתו של האדם, בלי שהוא שם לב והשפעתו הרסנית יותר כי במשך הזמן, הוא כבר חווה את הביקורת מתוכו ומאמין שהוא "לא בסדר".

הבעת ביקורת, לפעמים סמויה, היא באמצעות לשון הגוף כגון, הבעות פנים לא מרוצות, עיניים המביעות אי שביעות רצון, טון הגוף, הרמת קול, המוסיקה של הדברים הנאמרים, כגון, טון מלגלג ומזלזל, דיבור חד, נחרץ ותוקפני, טון נוזף או מוכיח, המהומים למיניהם (הממם...אהה.. ) שמבטאים "אני לא מרוצה", התרחקות ושתיקה, תנועות ידיים מזלזלות ומבטלות, ועוד.

דרך נוספת לביטוי ביקורת סמויה היא באמצעות שאלות הבאות כשאלות רטוריות שאין צורך להשיב עליהן אלא הן באות כאמירות קובעות שמטרתן להוכיח את השני על מעשיו. אלו שאלות שנראות, לכאורה, תמימות אך נושאות בחובן מסרים שליליים, אמירות חותכות וקביעות מכלילות שאינן מתייחסות עניינית להתנהגות ספציפית באירוע ובזמן מסוים אלא נוגעות לתכונות ואופי האדם באופן כללי וקבוע ושוללות אותן ואת מהותו.

הנה כמה דוגמאות לביקורת מילולית המועברת באמצעות אמירות או שאלות בעלות מסר שלילי, בהן אני נתקלת יום ביומו בחדר הטיפול:
"למה.היית צריך/ה בכלל לקנות את ה..?" , "למה לא הגעת בזמן?" "איך זה שלא הספקת לסדר את...?", " בשביל מה אנחנו צריכים את זה?", "לא היה משהו יותר זול?" ," אף פעם אין לך זמן בשבילי", "אז מה אם זה היה בהנחה, התעשרנו?", "תגידי, את מבינה בכלל מה שאני מדבר?", "למה לא שאלת אותי לפני שהלכת למוסך, הרי את יודעת שאת לא מבינה בזה כלום ויכולים לעבוד עליך?", "רק אצלך הכול קורה", "כל פעם שהאוטו אצלך, מישהו דופק אותו", "אם היה אכפת לך ממני, היית חוזר מוקדם מהעבודה ועוזר לי עם הילדים ", ועוד.
סוג נוסף של שאלות רטוריות שאינן מבטאות התעניינות אמיתית אלא חיפוש האשמים בכל דבר, נזיפה ותוכחה הן השאלות מסוג של "מי עשה...?", "עוד לא סידרת את הבגדים?"

יש להזכיר, כאמור, כי לפעמים התבטאויות כאלה ושאלות מסוג זה נשאלות ע"י בן הזוג מתוך התעניינות אמיתית וכוונה טהורה ולא מתוך זלזול או תוכחה, ההבדל תלוי במינון שלהן, תדירותן ומטרתן וכמובן, באופי היחסים הכללי בין בני הזוג.

דוגמא נוספת, אישה, שהתעניינה האם תבשיל העוף החדש שהכינה טעים לבעלה, נעלבה עד עמקי נשמתה כשזכתה לתשובה הנחרצת ממנו "לא". לכאורה, היא קיבלה תשובה ישירה לשאלתה. אז מה גרם לה כל כך להיעלב ואולי גם לגרום לה להפסיק להתאמץ להבא? ה"לא" החד שלו, למעשה, התפרש בעיניה לא רק שהעוף לא היה טעים לו, אלא שהוא ביטל את כל מה שעשתה ועל רקע היחסים ביניהם, אף העביר לה מסר שלילי על יכולתה לבשל ואף יותר מזה, על תפקודה כעקרת בית בכלל. לו הוא היה יוצא מזווית ראייה חיובית ורואה שהיא זקוקה להערכה, הרי גם אם התבשיל לא היה טעים לו וזה אפשרי ובסדר, הוא היה יכול להעריך את המאמצים שהשקיעה ואת נכונותה לגוון את בישוליה עבורם.

זהו מעגל סגור שקשה לצאת ממנו שכן יש בו הצטברות של כעס הנמצא באופן קבוע בתוך מרחב היחסים הזוגי וככל שהם מתעצמים עם הזמן כך מתרחקים בני הזוג זה מזה, הכעסים מתגברים בגלל חוסר הסיפוק והתסכול התמידי והמתמשך והבעיה הולכת ומחריפה עם השנים.

ברור אם כך, שיש להימנע מביקורת מיותרת על בן הזוג הגוררת אחריה הרבה כעס, תסכולים ופגיעות.
אז איך עושים את זה?

ראשית, כדאי להיות מודעים למשמעות ההרסנית שיש לביקורת בכלל ולביקורת הסמויה בפרט על הפרט ועל הצורך שלו הקיומי בהכרה במהותו ובערך שלו ולהימנע ממנה ככל האפשר.
זהו תהליך לא פשוט כי יש צורך לוותר על השליטה הבלעדית אך עם מפנים את תשומת הלב לעניין ומעלים את המודעות העצמית לכך, מתמקדים בחיובי ומפתחים גמישות חשיבה, לאט ובהדרגה ניתן לשנות את דרך ההתייחסות ולהפחית את הכעסים, הויכוחים והמריבות.
שנית, יש לקבל ולכבד את בן הזוג על כל השונות שבו כי דווקא השונות הזו יכולה להפרות את הזוגיות ואת זוויות הראייה השונות למציאות וההתייחסות לחיים, דבר שניתן רק להרוויח ממנו.

כך ניתן ללמוד מדברי אחד ממשתתפי הסדנא לשליטה בכעסים " למדתי בסדנא שיש עוד דעות חוץ מזו שלי וכי המשקפיים דרכן אני רואה את העולם הן רק הזווית שלי. אחרים רואים זאת בשונה ממני, ולרוב מה שנראה לי כ-"צודק" לא נראה כך לאחרים, ויתכן גם שאני טועה. כך למדתי להקשיב ולהיות קשוב לאחר, ולנסות להבין את הזווית ממנה הוא רואה את הדברים, ולנסות לקבל את דעתו. למדתי לקבל גישות שונות משלי".

לבסוף, ראוי לראות את בן הזוג כשותף למסע החיים ולא כיריב שיש לנצח אותו. התבוננות כזו תביא עימה הקשבה אמיתית לבן הזוג (ולזולת בכלל) ותאפשר לראות אותו כאדם אינדיבידואלי ואוטונומי בעל עולם משלו על כל מרכיביו הראויים והחשובים שכדאי להקשיב להם, שבזכותם ניתן יהיה לוותר על הביקורת המיותרת ועל מאבקי הכוחות.

האפרוח הצהוב שבנו

התגובה שהגיעה בעקבות המסר האחרון כל כך מרגשת, מיוחדת ומדהימה שאני חושבת שהיא ראויה למקום שכולם יוכלו לראות אותה.
כל פעם שאני רואה את התובנות החדשות ואת פריצת הדרך של מישהו בדרך לשינוי אני מלאת הערכה והתפעמות מחדש.
דבריו החשובים של מי שכתב אותם ראויים להערכה רבה ומקבלים מקום בולט כדי לטעת גם באחרים את האמונה והתקווה שגם הם יכולים לעשות שינוי בחייהם. זה אומנם לא תמיד קל ויש לזכור שזה תהליך אך בהחלט אפשרי ושווה את המאמץ.

אני נותנת לדברים לדבר בעד עצמם כפי שנכתבו:

"קשיים רבים בחיינו נגרמים לעיתים ממקור בעייתי אחד, החיבור האישי של האדם לעצמו, לייחודיות שלו למהות שמאפיינת רק אותו. את הדברים הבאים אני כותב מנקודת מבט של אדם שמתחיל להבין עד כמה הוא היה רחוק מהמהות שלו, אני כותב ממקום של התפתחות, של הבנה ושל שינוי לא פשוט של חלק גדול מתפיסת העולם שלי עד עכשיו.

כילדים גדלנו בעולם נוח שרוב, אם לא כל צרכינו מסופקים, בעצם זהו המצב האידיאלי בו אנו שואפים לחיות כל הזמן. אך בהדרגה ככל שאנו מתבגרים ונחשפים יותר לעולם החיצון, אנו מתעטפים ביותר ויותר שכבות כדי שיגוננו עלינו מהעולם בו אנו חיים והקשיים איתם אנו מתמודדים. מילדים קטנים הדומים לאפרוחים צהובים ורכים אנו הופכים אט אט לתרנגולי קרבות קשוחים המתהדרים בנוצות צבעוניות, כל שלב של התפתחות מביא איתו קשיים ובמקביל אליהם החומות המגוננות עלינו מתעבות ומשנות את אופן ההתמודדות שלנו עם העולם הסובב אותנו.

מניסיוני האישי תמיד שאפתי "לגרום" לכולם טוב, לעזור למי שרק אפשר, מתי שצריך וללא הגבלה, כמובן שדבר זה בא לידי ביטוי ביתר שאת במערכות היחסים הזוגיות בחיי, תמיד אמרו לי בנות הזוג שלי כמה אני נותן מעצמי ולא פעם רמזו שזה יותר מידי, ומבחינתי זו הייתה הדרך היחידה, ככה הגדרתי את עצמי, כאדם שנותן בלי סוף.

במשך השנים שילמתי מחיר כבד בעקבות כך. הפכתי אדם עצבני, רגיש יתר על המידה, לעיתים, ממורמר. האכזבה מבחינתי הייתה חלק בלתי נפרד מהיחסים שלי עם הסובבים אותי ובמיוחד עם בנות זוגי לאורך השנים. תמיד האשמתי את הסביבה, לא הבנתי איך זה שאני נותן כל כך הרבה ולא מקבל את זה חזרה. בסופו של דבר, בעזרת תהליך ארוך ועזרה מאנשים יקרים לי, הבנתי את שורש הבעיה אצלי. הבנתי ששכחתי את המהות שלי, את מי שאני. לאורך כל חיי, נהגתי באופן לא מודע לבטל את רצונותיי, רק כדי שלאנשים סביבי יהיה טוב יותר, כי חשבתי שזו המהות שלי בחיים, לעשות טוב לאהובים עליי.

כמובן שטעיתי. שכחתי במשך השנים את מי שאני, את התכונות הטובות שלי, את היתרונות שלי והכי חשוב את הרצונות האמיתיים שלי. חייתי בתחושה של ויתור, ולא הבנתי שכשאתה מוותר, הנפגע העיקרי זה קודם כל אתה עצמך. הויתור הוא בחירה שלך ולכן, אין לצפות שגם הצד השני יוותר,וכשאתה מוותר בצורה עקבית, אתה ניפגע באותה מידה שוויתרת. הוותרנות הופכת חלק בלתי ניפרד ממך, מאופן הביטוי שלך ומהדרך בה הסביבה תופסת אותך,שמעכשיו היא תמיד מצפה שתוותר. זהו סוג של תיוג, תמיד ידעו שאני אוותר,כי נתפסתי ככזה, הרגלתי את כולם ואת עצמי להיות כזה, וויתרתי לעצמי מראש על המהות שלי.

כאדם בתחילת תהליך של גילוי מחדש של עצמו ושל המהות שלו, אני יכול לספר שההבנה של הבעיה ותחילת היישום של פתרונה, מוריד מהלב משא כבד, משא שבעצם לא היה שלי, אלא של הסביבה,וזהו משא שלקחתי על עצמי "בהתנדבות" תוך כדי ויתור עצמי ועל עצמי. כרגע אני בתהליך בו אני משיל מעלי את הנוצות של תרנגול הקרב הקשוח ומראה לעולם ובמיוחד לעצמי את האפרוח הצהוב שבי. "

איך לעבור את הפסח בשלום

היום אני מתחילה משהו חדש שהוא בשבילי עוד צעד של גדילה והתפתחות שגורם לי התרגשות ושמחה גדולים!

שמתי לב שכשאני, כפסיכותרפיסטית, כמטפלת זוגית ומשפחתית וכאדם, מתחלקת בידע ובניסיון שלי עם אחרים, אני מקבלת הרבה תגובות חמות שנותנות לי סיפוק רב גם מאנשים שאני מכירה אך גם מאחרים אותם אני לא מכירה כלל. לדבריהם, הם נעזרים רבות ולדברים שלי יש השפעה חיובית ותרומה משמעותית להבנות ולתובנות שהם מקבלים על עצמם, על חייהם ועל מערכות היחסים השונות שיש להם עם אחרים.

כשאני שומעת את התגובות האלה הלב שלי מתרחב. יש לי הנאה גדולה כשאני מסייעת לאנשים להגיע למקום טוב יותר בחייהם. וכמו שצ'רצ'יל אמר " אנו מתקיימים ממה שאנו מקבלים, אך אנו בונים את החיים על מה שאנו נותנים."( וינסטון צ'רצ'יל) כך, בעצם הנתינה שלי להאיר את חייהם של אחרים אני מאירה גם לעצמי את הדרך.

עד היום הסתפקתי בעיקר בכתיבת מאמרים והיום אני מתחילה דרך חדשה בה אני רוצה לחלוק את הידע ואת ניסיון החיים שלי עם מעגל רחב יותר של אנשים שמעוניינים לשמוע ויכולים להיעזר למען חיים טובים ומאושרים יותר עבורם.

במהלך חיי, כאדם וכאשת מקצוע, הן בעבודתי הציבורית והן כמנהלת וכמטפלת עצמאית במכון רעות, רכשתי ידע מקצועי רב וניסיון חיים אישי שעזר לי לצמוח ולהתפתח במסע החיים אותו אני רוצה לחלוק איתך.
בעבר, מעבר לעבודתי בקליניקה עם מטופלים ומודרכים, כדי לחלוק ידע זה עם אחרים כתבתי מאמרים רבים בנושאים שונים, הופעתי בטלביזיה, השתתפתי בתוכניות רדיו, רואיינתי לעיתונים ומגזינים שונים ועוד. אולם, זה לא נראה לי מספיק.

כולנו כבני אדם נתקלים מידי פעם בבעיות של מעגל החיים הטבעי, דילמות שונות וקשיי חיים שלנו כפרט, בעיות זוגיות ונישואין, הורות, יחסים משפחתיים, גירושין, ניהול כעסים, אלימות במשפחה ובין בני זוג ועוד. לא כל אחד יכול ורוצה להגיע לטיפול וגם לא תמיד צריך.

לפעמים, מספיק לקבל אינפורמציה מתאימה ומבוססת שיכולה לעזור לאנשים למצוא את הדרך המתאימה עבורם ולהקל עליהם.
יתירה מזאת, מאד מקל להתמודד עם הקושי כשיש עוד אנשים שחווים כמוך את הקושי שלך או אחרים שמבינים את מה שעובר עליך. זה מפיג את תחושת הבדידות, מנחם ומרגיע. יתכן ובאמצעות ערוץ זה יפתח גם דיאלוג בין האנשים שיוכלו לתמוך ולסייע זה לזה.

לכן, החלטתי מהיום לשתף אותך באינפורמציה בנושאים שונים ומגוונים בתחום העולם הפנימי של האדם ומערכות היחסים השונות שלו במהלך החיים, באמצעות מאמרים מקצועיים, תכנים שונים, מחשבות וטיפים שיועברו אליך על ידי מידי פעם.

אני אשמח לקבל תגובות, שאלות, התייחסויות, מחשבות וכל פניה בכל נושא שתועבר אלי. אני מבטיחה שאני, ביחד עם אנשי הצוות המקצועיים של מכון רעות, נעמוד לרשותך, נתייחס לכל הפניות אלינו ונשתדל לתת את המענה המתאים לכל בקשה או שאלה.

אז בואו נתחיל והפעם נעסוק בשאלה איך לעבור את הפסח בשלום בהיבט המשפחתי- זוגי.
חג הפסח עומד בפתחנו ואיתו הכנות רבות כמו גם המפגש המשפחתי והשהות הממושכת ביחד במהלך כל החג העלול לעורר שדים מרבצם.

חג זה כמו חגים נוספים אחרים הוא חג משפחתי בו מתכנסת כל המשפחה המורחבת ככתוב בהגדה "הלילה הזה כולנו מסובין..".
במשפחות רבות עולות התלבטויות ושאלות כגון, אצל מי חוגגים את החג ובמיוחד, את ליל הסדר. לעיתים, השאלה הזו והשהיה הממושכת במחיצת המשפחה הקרובה והמשפחה המורחבת מעלה יחסים טעונים בתוך המשפחה, דפוסי יחסים מורכבים ומסובכים מן העבר או מן ההווה, נורמות, ערכים והרגלים שונים המתנגשים, לפעמים, אלו עם אלו וקשיים אחרים נוספים שבשגרת החולין היומיומית ניתן להתכחש להם ולהימנע ממגע ישיר איתם.
בחגים עצמם ובתקופת חול המועד, בה אנשים רבים אינם עובדים ומצופה מהם לבלות עם בני המשפחה יכול לעלות מתח רב ביחסים, לחץ ואפילו תחושה של חנק ושלילת מרחב החופש שנגרמת עקב כך שאין את הלגיטימציה והאפשרויות השונות להתרחק למסגרות הרגילות.

אם ישנם קונפליקטים לא פתורים בין בני משפחה הרי השהות הממושכת המשותפת ביחד יכולה לחדד ולהעצים את הקונפליקטים האלה, להעלות אותם בגלוי על פני השטח ולגרום למתח, אי שקט ובמיוחד, למריבות ולסכסוכים מיותרים. גם אם יש דפוסי כוח ושליטה בין בני זוג ובמשפחה הרי שההתחככות המרובה ביחד מזמנת הזדמנויות למאבקים עד כדי אלימות. במשפחות רבות החגים הם בבחינת "שטח אש" שצריך לפסוע בו בזהירות ולנקוט בו יותר התחשבות אחד עם השני.
בכל מקרה כדאי לטפל בקונפליקטים ובבעיות הלא פתורות גם אחרי החג כדי שלא יחריפו וכדי לחיות חיים מלאי טעם, שמחה וסיפוק.

לכן, בין כל ההכנות הרבות שמתכוננים לחג, ניקיון וחידוש פני הבית, ארגון וסידור דברים מחדש, קניות, מתנות וכד' מומלץ להכין גם את עצמנו למפגש המשפחתי במהלך החג ע"י כך שנגיע אליו בגישה פתוחה וחיובית ונעלה את המודעות ותשומת הלב שלנו לצרכים שלנו וכיצד היינו רוצים לבלות את החג. אח"כ נראה מי השותפים שלנו ונבין את צרכיהם ורצונותיהם וממה הם נובעים.
לשם כך, כל אחד צריך להבין קודם כל את עצמו ורצונותיו ולדבר עליהם בגלוי ובפתיחות עם בני הזוג או בני המשפחה הקרובים ואפילו, עם הילדים.
שיחה גלויה וישירה כזו צריכה לצאת מנקודת מוצא שלכל אחד מותר לבטא את רצונותיו השונים ואף המנוגדים וזה בסדר. כל אחד הוא עולם אחר ולכן, יש לו רשות להביע את עצמו בחופשיות ללא פחד או כפייה כאדם ייחודי ואינדיבידואלי.

יש לנהל דיאלוג פתוח, להקשיב לזולת בתשומת לב, להבין אותו ולוודא שהבנת אותו נכון, לבטא את עצמך ואז למצוא את הדרך המשותפת המתאימה לכם.

אין צורך וזה אף מיותר להפוך את הפסח והרצונות השונים למאבק כוח מי חזק וצודק יותר. זה חג וזה זמן לחגוג ולשמוח.
כל אחד רוצה וזקוק להרגיש שיש לו מקום לבטא את עצמו בחופשיות ובביטחון. ואכן, יש לתת מקום ולגיטימציה לכל הצרכים השונים ולכן, רצוי להגיע לפתרון של פשרה בה יש את רוב הצרכים של כולם. יש ליצור מציאות בה כולם מרוויחיםwin –win situation) ). בדרך זו כולם ירגישו בטוחים, נינוחים, רגועים ומסופקים.

איפה שיש רק שני רצונות והם מנוגדים כדאי ומומלץ למצוא את הדרך השלישית המורכבת הכוללת פחות או יותר את הצרכים של כולם. לשם כך, צריך להיות פתוח לרעיונות חדשים ולחשוב יצירתי.
גם הבנה לצרכים של האחר וביטויה בדרך אמפטית, לעיתים, מספיקה.

עכשיו, כשאתם פתוחים לקבל את השונות של האחר בגישה חיובית וכשכל אחד יודע מה האחרים רוצים וזקוקים ויודעים את הדרך כדי להשיג את הפשרה הרצויה כבר קל יותר לתכנן תוכניות, עם מי, מתי, כיצד ואיפה מבלים את החג. שיהיה בילוי נעים!

לחצו על הקישור ותקראו עוד על איך לעבור את הפסח בשלום.

חג הפסח מביא איתו את האביב ומסמל התחדשות ופריחה, קחו אותו כהזדמנות לצמיחה והתרעננות גם בחייכם.

אני מאחלת לך ולבני משפחתך חג פסח שמח, רגוע, מלא באור, באהבה ובהנאה.
אריאלה
מנהלת מכון רעות - לטיפול זוגי, משפחתי ואישי
פסיכותרפיסטית ומטפלת זוגית ומשפחתית