להחליף את הכעס בחמלה ומחילה

שלום לכם,

לעיתים, במצב שאנחנו כועסים על מישהו, קורה שגם אם מבקשים מאתנו סליחה ואנחנו אומרים שסלחנו רק כדי להחזיר את היחסים לקדמותם ולשמור על שקט ביחסים, נשארת אתנו תחושת הכעס, המרירות והכאב.

ככל שעובר הזמן בלי פתרון אמיתי לכעס שלנו, כך יותר קשה לנו לצאת מזה ולסלוח באמת. משהו לא שקט בתוכנו, מעיק, מעיב כמו מים עכורים. משהו חסר לנו מאוד ולא תמיד אנחנו יודעים מהו. אנחנו מתחפרים בכעס, מתבצרים, חושבים שהצדק המוחלט אצלנו ובודאי שהאשמה נמצאת אצל האחר.

אנחנו הטובים, ה"מלאכים" והאחרים הם הרעים. שהרי, הם פגעו בנו, העליבו אותנו והכאיבו לנו כל כך.

אנחנו עסוקים בעצמנו ולא רואים כלל את האחר. לא מנסים אפילו להבין אותו ולראות את מה שקרה לו באותו אירוע או באותו זמן, מה הוא הרגיש או מה עובר עליו. אנחנו מנסים, לכאורה, לחזור לסדר היום, להתנהג כרגיל או להתרחק, לשכוח ולהתנתק מהאירוע ולהדחיק את רגשותינו הכואבים לגביו.

אז למה כל כך קשה לנו עם הכעס?

למה אין לנו שלווה בתוכנו והוא מעסיק ומטריד אותנו זמן רב?

התשובה נעוצה בכך שכשאנחנו עדיין ממשיכים לכעוס בתוכנו על האחר, אנחנו, למעשה, עדיין משאירים את עצמנו מחוברים לאירוע ולמה שהכעיס או פגע בנו. לכן, הוא ממשיך להשפיע עלינו בתוך עולמנו גם אם, לכאורה, התנתקנו ממנו על פני השטח. זו הסיבה שאנחנו ממשיכים להרגיש מועקה, אי שקט, עלבון, כאב ועוד. רק סליחה אמיתית מהלב תשחרר אותנו מהרגשות הכואבים האלה.

זאת ועוד, כשאנחנו שומרים עדיין על הכעס בתוכנו ולא סולחים סליחה אמיתית, אי השקט, המועקה והקושי נגרמים כתוצאה מכך, שאנחנו מתרחקים מרגשותינו המקוריים שבוטאו באמצעות הכעס ובכך, מתרחקים למעשה מעצמנו. אנחנו לא מרגישים את ה'אני' האמיתי שלנו אלא את ה"אני המזויף" שלנו.

אנחנו מתרחקים גם מהאנשים היקרים והחשובים לנו, היחסים אתם נשארים מתוחים, טעונים ועכורים ועמוק בתוכנו אנחנו מרגישים בדידות וכאב.

אז למה כל כך קשה לנו לוותר על הכעס?

לרבים מאתנו קשה לסלוח לאחר ועוד יותר קשה לבקש ממנו סליחה, להגיד שאנחנו מצטערים. זה נתפס בעיני רבים כחולשה. נדמה לנו שיראו את חולשותינו וזה יפעל נגדנו, יפסיקו להעריך אותנו, ינצלו אותנו וניפגע שוב. אחדים מאיתנו אף מתביישים בחולשותיהם וברגשותיהם. אנחנו עושים מאמצים רבים להיראות חזקים, להסתיר את חולשותינו ופחדינו כדרך הגנה על עצמנו. אנחנו לובשים את חליפת ההישרדות כדי להימנע מהרגשות הכואבים שלנו.

יש גם משהו המפתה להישאר בכעס, לאחוז בו ולא להרפות ממנו. כשאנו כועסים אנו מוציאים רגשות קשים שהם בדרך כלל מלאי עוצמה ואנרגיה גדולה. ביטוי הכעס נותן לנו תחושת פורקן גדולה, שחרור, הקלה ורגיעה. תהליך של משהו נבנה, מתעצם ומשתחרר- יש בו גם תענוג והנאה.

בנוסף על כך, כשאנחנו כועסים על האחר, אנו רואים את השלילי שבו, את הדברים שאנחנו לא אוהבים בו, אנחנו עסוקים בהסתכלות שלנו עליו ובהתנהגותו המכאיבה והפוגעת ובכך אנחנו נמנעים מלבחון את עצמנו ולהתבונן בהתנהגותנו ובדברים שבנו שאנחנו לא אוהבים, איתם אנחנו לא רוצים להיפגש.

הכעס הינו מכסה לשלל רגשות בלתי נסבלים עבורנו כגון, בושה, פחד, חוסר אונים, נחיתות ועוד, שאנו מנסים להימנע מהם. אם נוותר על הכעס ניאלץ להיפגש עם רגשות אלו. לכן, יותר קל לנו להשליך את החלקים האלו על מישהו אחר מאשר להסתכל בעצמנו.

יוצא איפוא, שהכעס מאפשר לנו להרגיש את עצמנו טובים, נחמדים ואילו האחרים- נתפסים כרעים וכ'לא בסדר'. הפיצול הזה נותן לנו הרגשה טובה וצודקת, המטשטשת לנו את החלקים הבלתי נסבלים בתוכנו, אותם אנו מתקשים לשאת ולהכיל בעצמנו. ע"י כך, אנו נמנעים מתחושת הכאב שיכולה לעלות בנו כשאנו רואים חלקים אלו.

דבר נוסף הגורם לנו להישאר בכעס הוא שהכעס מקנה לנו כוח על האחר, סוג של שליטה, כי אם אני כועס, יש לי, לכאורה, זכות לתבוע ממנו דברים, לגיטימציה לא להתקרב ולסרב לכל דבר הקשור בו.

לא עולה בדעתנו להבין את הצד האחר. לא עולה בדעתנו שאנחנו נבקש סליחה ממנו. אבל באופן פרדוכסלי, אם נצליח לעבור ממצב של כעס למצב של הבנה, חמלה ומחילה נגיע בתוכנו למקום בטוח, משוחרר, זך, נקי ושלם שהוא ה'אני' הטבעי הטהור והאמיתי שלנו. נחזיר לעצמנו את האנרגיה החיונית שלנו, את השלווה וכתוצאה מכך, הקשר עם האדם היקר לנו יעמיק, יהיה חופשי ופתוח, אמיתי ומספק.

כדאי לוותר על הכעס ולסלוח כי זה משחרר אותנו מהאירוע ומחזיר לנו את השקט והשלווה בתוכנו וכמובן, מחזיר את הקירבה והחום שביחסים עם האחרים.

אם נפעל מהחלק החושב שלנו במוח הנמצא באונה הקדמית ונבין שההפסד שלנו גדול מהרווח, נוכל לראות גם את הכאב של האחר וכשנצליח לראות את הכאב שלו תגיע באופן אוטומטי גם החמלה הטבעית שבתוכנו אשר תמוסס ותעלים את הכעס שלנו ותתאפשר המחילה והסליחה האמיתית.

הבנה זו יכולה לתת לנו כוח ליצור דיאלוג עם אלו שאנחנו כועסים עליהם או אלה הכועסים עלינו. הדיאלוג בא לא על מנת להאשים שוב את האחר אלא לתת מקום לכל הרגשות המוסתרים מתחת לכעס. אין זו חולשה לבטא רגשות אלא כוח. ביטוי הרגשות שלנו בצורה ישירה ופתוחה משחרר אותנו מהם בצורה אמיתית וע"י כך מאפשר לנו להגיע למחילה המיוחלת.

שבת שלום ומבורכת, מלאה בחמלה

אריאלה

מנהלת מכון רעות - לטיפול זוגי, משפחתי ואישי

פסיכותרפיסטית ומטפלת זוגית ומשפחתית
--------------------------------------------------------------------------------
אירועים קרובים

3.9.2010 - סדנת המשך לשליטה בכעסים "חיזוק ותחזוק - לחזור אל המהות"

20.9.2010 - פתיחת סדנא בסיסית חדשה לשליטה וניהול כעסים ולתקשורת יעילה.
--------------------------------------------------------------------------------

מי שאני - עושה את ההבדל

שלום לכם,

במאמר האחרון דיברנו שכשאנחנו חווים את מלוא המהות שלנו ומרגישים את הטבע האמיתי שלנו, הפשוט והטהור, אנחנו מרגישים ביטחון בעצמנו המאפשר לנו להתמודד ביעילות עם המכשולים והקשיים שהמציאות מעמידה בפנינו. כשאנחנו בביטחון מלא אין לנו צורך לכעוס ולהתפרץ כהגנה על עצמנו. גם אם הסביבה לא עונה לציפיותינו, אנחנו מגייסים את הביטחון שבתוכנו כמגן ואנחנו נרגעים.

כהמשך למאמר האחרון, היום נדגיש את הכמיהה האנושית והצורך האדיר שלנו בחופש פנימי להיות מי שאנחנו ללא תנאים והגבלות ולשם כך, אנחנו זקוקים לסביבה שלנו שתעזור לנו להיות המראה של עצמנו כדי לאפשר לנו לראות ולהיות מי שאנחנו במלואנו כבני אדם שלמים . מצגת מרגשת ויפיפיה ממחישה בסוף המאמר את הנושא כולו.

עפ"י מספר גישות תיאורטיות כגון, הגישה ההומניסטית של רוג'רס ומאסלו וגישת האימגו של ד"ר הנדריקס, האדם נולד שלם על כל הטוב שבו ובטבעו הוא מחפש להתפתח ולממש את כל הפוטנציאל שבו. הכשלים בהתפתחותו שגורמים לו קשיים וכאב רב נובעים מכך שהוריו ציפו ממנו להיות מה שהם רוצים וצריכים ולא קיבלו אותו קבלה מוחלטת. הוא למד כבר כילד שקבלת ביטחון ואהבה שהוא כל כך היה זקוק להם מהוריו הינה מותנית בכך שהוא יעשה ויפעל עפ"י הדרך הרצויה להם.

כתוצאה מכך, על מנת לקבל ביטחון ואהבה הוא התנתק בתוכו מהתכונות הלא רצויות והדגיש את התכונות הרצויות ובדרך זו כבר אין לו חופש, רשות ולגיטימציה פנימית להיות בטבע האמיתי שלו. הוא בונה סביבו חליפת הישרדות שתגן עליו ובמהלך צמיחתו לאדם בוגר הוא "שוכח" את המהות האמיתית שלו וחושב שחליפת ההישרדות היא המהות שלו.

באופן זה האדם לא פועל כאדם שלם אך במהות שלו הוא שואף להחזיר לעצמו את המהות שלו בשלמותה. המשאלה הלא מודעת היא לרפא את פצעי הילדות כדי לחזור אל המהות השלמה והטבעית שלו.
לשם כך, האדם זקוק להיות בקשר אמיתי וקרוב עם אדם שיקבל אותו כמו שהוא ללא תנאי ויהווה לו מראה אנושית למי שהוא באמת. קבלה זו ניתנת לנו כשאנו מתבוננים בפניהם של האחרים, כמו להתבונן במראה, בה אנו רואים איך הם רואים אותנו. ככל שהם מחויכים אלינו, מרוצים, מלאי הערכה ושמחה, כך אנחנו חווים את עצמנו כבעלי משמעות וערך ומתמלאים בביטחון, שלווה וסיפוק.

כך, למשל, המשאלה הפנטזיונית הלא מודעת של אנשים מבני הזוג שלהם היא לקבל ביטחון, אהבה, וקבלה ללא תנאי. ציפיות אלו אינן מופנות רק כלפי בני הזוג אלא כלפי כל הסובבים ואפילו מפקידת הבנק או מהמוסכניק. כאשר אלו מחמיצים לנו פנים תוך כדי מתן שירות, חלק מאיתנו חווים אי שקט וערעור הביטחון דבר הגורם להם להיפגע ולכעוס. לעומת זאת, כאשר אלו מחייכים אלינו ומקבלים אותנו במאור פנים אנו חשים נינוחות, רוגע וביטחון.

משמעות הדבר, שכמו שאנחנו זקוקים שסביבתנו תקבל אותנו ללא תנאי ותיתן לנו להרגיש את עצמנו כאנשים במלוא המהות הטובה והטהורה שלנו כך גם אנחנו יכולים להיות מראה אנושית מקבלת וחיובית לאחרים.

ישנן מספר דרכים מעשיות ליישם זאת במציאות:

- כשאנחנו משוחחים עם מישהו, יש להיות איתו בקשר עין, לתת לבן שיחנו את מלוא הנוכחות וההקשבה המלאה שלנו, לוודא ששמענו את כל דבריו מבלי שקטענו או התפרצנו לדבריו ולבסוף, לבדוק איתו אם הבנו אותו במדויק כפי שהוא רוצה ללא פרשנות שלנו.

- כשאנחנו מחייכים אל אנשים בסביבתנו, באופן אוטומטי עולה גם חיוך מצידם. החיוך שעל פנינו מהווה להם אישור וקבלה של המהות שלהם והם כמו מתבוננים במראה של עצמם דרכה הם חווים את עצמם כאנשים טובים וחיוביים.
לכן, חייכו הרבה ובדרך זו תיצרו אווירה נעימה ונינוחה סביבכם ויחסים טובים עם האחרים שירגישו בטוחים ובנוח בקרבתכם.

- וותרו על הביקורת המרעילה כלפי האנשים הסובבים אתכם, והמירו את המחשבות השליליות שיש לכם על האדם במחשבות חיוביות. חפשו את כוונתו הטובה גם אם מעשיו אינם נראים לכם, ראו את תכונותיו האנושיות הטובות והתמקדו בהן.

- הביעו הערכה על מעשיהם והתנהגותם של הסובבים אתכם. תמיד יש מה להעריך. שום דבר אינו מובן מאליו. פיתחו את ליבכם לרווחה ותנו להם מחמאות רבות בנדיבות ומכל הלב.

לסיכום, אנשים שחווים חופש להיות במהות הטבעית שלהם כאנשים שלמים הם אנשים בטוחים ורגועים. אנחנו כיצורי אנוש הזקוקים לקשר יכולים להוות מראה חיובית אחד כלפי השני ולהגביר גם את תחושת הביטחון ההדדית וגם את הביטחון במרחב היחסים. מרחב יחסים בטוח הינו כר פורה ודשן לצמיחה אישית ומימוש הפוטנציאל ולהעמקת הקשר שבדרך זו נוצרים בו חום, רכות, אינטימיות וקרבה.

ולסיום, להמחשת המאמר כולו היכנסו לקישור המצגת.

ימים טובים ורגועים
שבת שלום ומבורך

אריאלה

מנהלת מכון רעות - לטיפול זוגי, אישי ומשפחתי ולניהול כעסים

מה גורם לנו לכעוס ולהתפרץ ללא שליטה?

שלום לכם,

היום אני אציג ואבהיר לכם נושא חשוב וכאוב, המשותף לאנשים רבים הגורם לחיכוכים וסכסוכים רבים, הן במשפחה והן מחוצה לה, שיעזור לכם להבין מה גורם לנו לכעוס ולהתפרץ ללא שליטה וכמה דרכי פתרון.

"הכנתי לאשתי ולי סלט לארוחת הצהריים", אמר גידי (שם בדוי ). "תוך כדי הכנות, אשתי שמה כלים בכיור. הרגשתי איך אני ישר מתחמם. זה מפריע לי והיא יודעת את זה. אני בכלל לא אוהב כלים בכיור. אשתי בדיוק ההיפך " זה המקום של הכלים ואני לא אוהבת כלים על השיש", היא אמרה. זרקתי את קופסת הטונה שהייתה לי ביד ויצאתי. מיד ידעתי שהייתי צריך לעשות ההיפך, קודם לצאת ואז גם לא הייתי מתפרץ כך."

אירוע זה שתיאר גידי שכיח בבתים רבים וחוזר על עצמו בוריאציות רבות ומגוונות. העניין הוא אותו עניין רק הנושאים משתנים.

"אנחנו בדרך כלל רבים על שטויות..", "אני לא יודע על מה בכלל התפרצתי, זה ממש לא היה חשוב בכלל..", "הצטערתי שהתפרצתי על הילד, מה אני רוצה ממנו? הוא בסה"כ ילד.." משפטים מעין אלו, אני שומעת לעיתים קרובות.

אז מה כל כך גרם לגידי לכעוס על אשתו עד כדי התנהגות תוקפנית כלפיה שיצאה לו מכדי שליטה? הרי בסה"כ זה כלים בכיור.

בשיחה עם גידי ניסינו לבדוק מה התלקח בתוכו ? מה היו המחשבות שלו באותו רגע ? מה הוא הרגיש? מה נדלק בתוכו ע"י הכלים בכיור?
לכאורה, על פני השטח גידי לא יכול היה לזהות את מקורות הכעס שלו. בברור מעמיק נוסף עלה כי הוריו של גידי ציפו ממנו שיהיה ילד טוב שהולך בתלם ויפעל עפ"י הציפיות וחוקי המשפחה וביניהם שיהיה סדר, ניקיון וארגון. כלים בכיור מיד התפרשו בעולמו כאי סדר שהוא אמור מיד לסדר. הוא לא יכול היה באותה העת לראות כי בעולמה של אשתו יש חוקים הפוכים משלו. עבורה סדר פירושו, כלים בכיור ולא על השיש. היא לא פעלה נגדו אלא בעדה.

בנוסף, עלה כי לא הייתה לו כילד ובמיוחד כנער מתבגר, לגיטימציה לתת לעצמו חופש לפעול עפ"י רצונותיו, צרכיו ורגשותיו שלא עפ"י הציפיות ממנו. כל ניסיון שלו לצאת מגבולות התפקוד הראוי והרצוי לשם כייף, הנאה, וסיפוק צרכיו הרגשיים והיצריים זכה לעונשים, להגבלות ולסנקציות.

כתוצאה מכך, לגידי ברור שהוא צריך לפעול לפי חוקים ברורים, עליהם גדל, לשמור על סדר ותפקוד תקין, אחרת ייענש. הכלים בכיור ייצגו בעולמו של גידי בלאגן ואי סדר שהתקשרו באופן מיידי ולא מודע להפרת הכללים כפי שהוא מכיר אותם ולסנקציות המגיעות בעקבותיה. זאת ועוד, הכלים שאשתו שמה בכיור התפרשו לפי תפיסתו הפנימית, כהשפלה וחוסר התחשבות היות והוא חווה זאת כציפייה שהוא יסדר וינקה אותם.

אז מה גורם לנו לכעוס ואף להתפרץ כשמישהו תופס לנו את החניה שחיכינו לה? על מה אנחנו כועסים כשמישהו זר נדחף לפנינו בתור או חותך אותנו בכביש? מה מוציא אותנו משלוותנו כשמישהו מעביר עלינו ביקורת או אומר ועושה משהו בניגוד לציפיותינו?

יש הרבה מאד דוגמאות כאלו. לכאורה, זה הגיוני ומובן כי אולי מישהו מסכן אותנו, גוזל מזמננו, משבש לנו את התוכניות שלנו וכד' אך נראה כי, לעיתים קרובות, יש פער גדול בין האירוע האובייקטיבי העובדתי במציאות לבין התגובה הקשה הלא מותאמת שבאה בעקבותיו.

אף אחד מאיתנו לא רוצה להרגיש פראייר. אבל הרי זו רק חניה ואנחנו יכולים למצוא אחרת ולהירגע או לפעמים זה רק עוד דקה או שתיים לחכות בתור וזה ממש לא סוף העולם וכד' אבל את חלק מהאנשים זה מוציא מהכלים והם כועסים לפעמים עד כדי איבוד שליטה.

בתוך היחסים במשפחה זה עוד יותר בולט ועוצמתי. אם נעשה רשימת תסכולים שכיחים שבגללם זוגות רבים מגיעים לכדי מריבות קשות וכואבות נראה כי הם לא ממש חשובים ולפעמים אפילו שוליים כגון, "למה לא תיקנת את...?" , למה לא רחצת כלים?", "כמה פעמים צריך להגיד לך לסגור את שפופרת משחת השיניים?", "למה הגרביים שלך מפוזרות על הרצפה?", "למה השארת את העיתון מפוזר בכל הסלון?", "כמה זמן את מדברת בטלפון?" או עם הילדים "למה לא לקחת את הילקוט לחדר שלך?", "למה אתם משתמשים לציור במחברות החדשות במקום הישנות?", "הילד מעצבן אותי כשהוא מפזר את הצעצועים שלו" ועוד ועוד.

לא תמיד נראה קשר ישיר בין האירוע שבמציאות לבין התגובה שלכאורה נראית מפתיעה ולא פרופורציונלית.
בעצם, הנושאים רק מתחלפים אך מקור הכעס הוא אותו מקור.

מקור הכאב הגדול שגורם לכעס ולהתפרצות הוא התחושה שהמהות שלנו לא קיבלה אישור, שהיא לא מספיק טובה ויותר מזה, אפילו רעה, דבר שבקלות ובמהירות יכול לערער את הביטחון ואת תחושת הקיום.

הכעס, למעשה, הוא ה"תחפושת" של הכאב העצום שעולה כתוצאה ממצב שיש בו איום והתקפה על ה'אני' של האדם, על המהות שלו, על המקום שלו ועל תחושת הקיום הבסיסית שלו.

גם אם הנושא נראה שולי ובלתי חשוב הוא נוגע, לעיתים קרובות באופן לא מודע, בעולם הפנימי במקומות פצועים וכואבים שמקורם עוד מתקופת הילדות מן העבר, שם הייתה תחושה של חוסר ערך ומשמעות, חוויה של אני 'לא בסדר', אשמה, חוסר ניראות ותחושת ביטחון מעורערת.
החוויה הקשה של 'אין לי מקום' ותחושת החידלון מעוררת את הכאב הגדול ביותר של האדם המלווה בפחד ורמת חרדה גבוהה מאד.

כתוצאה מכך, כל דבר ולו הקטן ביותר במציאות האובייקטיבית יכול לעורר בעוצמה את הכאב הראשוני הסובייקטיבי שגורם לתגובה ההישרדותית המיידית הבאה להגן מפני הגורם הנתפס כמאיים ומתקיף.

לפיכך, לרוב, תגובת הכעס וההתפרצות שבאה בעקבותיה היא מלחמת קיום. היא איננה כלפי הגורם המציאותי בהווה אלא מאבק מול מישהו או משהו מן העבר שמטרתו לחוות את העצמי כאדם בעל מקום בעולם, שרואים אותו ומתחשבים בו, כאדם בעל ערך, חשוב, מוצלח, משמעותי, דבר המעניק לו זהות עצמית חיובית המושתתת על כל המהות הטובה שבתוכו.

במילים אחרות, הכעס וההתפרצות מגיעים כשהחוויה הפנימית הסובייקטיבית היא שהסביבה לא מקבלת אותנו, לא רואה אותנו, כשהצרכים שלנו לא נחשבים, כשאנחנו מרגישים לא אהובים, דחויים ולא רצויים וכשאנחנו מואשמים בדרך זו או אחרת שאנחנו 'לא בסדר'.

אז מה הפיתרון ? לשנות את האחרים? לשלוט בסביבה? לתקן את העבר?

הרי זה בלתי אפשרי.

ראשית, יש ללמוד דרכים חדשות וחלופיות להתנהגות המתפרצת שיעזרו לא לאבד שליטה, במטרה לנהל את הכעס ביעילות ובאסרטיביות, מבלי לפגוע באחר ומבלי לפגוע בעצמי.

שנית, בכל אירוע בו מתעורר מיד הכעס חשוב לעשות התבוננות פנימית ולהבין מה האירוע המציאותי עורר בתוך העולם הפנימי ובאיזה פצע ראשוני הוא נגע. חשוב לראות את הקשר בין האירוע בעולם החיצוני לבין מה שמתרחש בעולם הפנימי. אולם לא תמיד זה פשוט לגלות לבד את הקשר למקורות הכעס האמיתיים.

גם אם הדברים עדיין לא ברורים אפשר לעשות כמה פעולות שירגיעו את הכעס וימנעו את ההתפרצות. יש לזהות את הרגש הראשוני שעולה בי ולבטא אותו, אם יש בפני מי, ואח"כ לברר מה אני מבין מהאירוע ולבדוק האם זה אכן כך גם במציאות. יתירה מזאת, יש לצאת מהנחת מוצא בסיסית שהעולם של האחר שונה משלי ושהדברים נראים אחרת בעיני הזולת.

לפעמים, אין עם מי לדבר, למשל, עם הנהג שחתך אותי בכביש, אותו לא ניתן לחנך ובטח לא לשלוט בהתנהגותו. במצב כזה, במקום לחשוב חשיבה שלילית ש"אני לא אתן לו, מה אני פראייר? (שפירושו, מה, אני לא חשוב? אני סמרטוט?") ולעורר סערה בעולמי שתלווה אותי גם בהמשך היום, יש לקחת אחריות עצמית ולהפעיל את החשיבה ההגיונית המציאותית ולשאול את עצמי מה הוא לקח לי? כבוד, חשיבות, כוח, מהות, ערך, חוכמה?
והתשובה היא - הרי באמת אף אחד לא יכול לקחת לי את הדברים הללו, אם אני לא נותן לו.

ועם חשיבה כזו, מה שנותר הוא רק להירגע, לנשום עמוק, לשמוע מוסיקה או לעשות כל פעולה מרגיעה אחרת ולהשאיר מאחור את האירוע.

והחדשות הטובות...

אנחנו פותחים את הסדנא הבאה לשליטה וניהול כעסים ולתקשורת יעילה ב- 20 בספטמבר 2010.

האם יש לך פתיל קצר? האם לעיתים קרובות מידיי אתה מתחמם מהר על אחרים? האם אתה רב הרבה עם הסובבים אותך?

האם גם אתה מתפרץ על דברים קטנים, במיוחד על הקרובים אליך, ואח"כ מצטער שפגעת בהם?

האם אתה דוחס את הכעס שלך בתוכך ולא מבטא אותו כלל?

אם כן, אנחנו במכון רעות ברחובות, המומחים מס. 1 בטיפול בשליטה וניהול כעסים, הכתובת שלך לשינוי.

לא חייבים להמשיך לסבול! אנחנו יודעים שגם אתה לא מרוצה מזה וגם מערכות היחסים שלך, בעיקר עם היקרים לך, סובלות מכך.

אנחנו מציעים לך דרך חדשה פורצת דרך שתשנה את חייך!!!

אנחנו נלמד אותך דרך חדשה להתמודד עם הכעסים שלך ולהגיב ביעילות ובאסרטיביות. דרך זו תאפשר לך לנהל את הכעסים שלך תוך כדי ביטוי עצמי עם כל המהות ואנרגית החיים שלך כאדם שלם ותסייע לך לבנות יחסים מספקים, מהנים ובטוחים עם הסובבים אותך.

הסדנא מיועדת לגברים ונשים כאחד, המבטאים את כעסיהם בהתפרצות בלתי נשלטת או הנמנעים כלל מביטוי כעסיהם.

אל תחכה שהמצב יחריף ואולי זה יהיה מאוחר מידיי. אל תישאר לבד עם הבעיה.

היכנס לקישור הבא לפרטים והרשמה

אנחנו כאן בשבילך!

ימים טובים ורגועים

אריאלה

מנהלת מכון רעות - לטיפול זוגי, אישי ומשפחתי

מי יודע איך מאמנים פילי קרקס?

שלום לכם,

לעיתים קרובות, אני עדה למצבים בהם אנשים, הרוצים להשיג משהו בחייהם או מנסים לעשות שינוי כלשהו בחייהם, עומדים תקועים מול הקושי ואינם מנסים כלל. טענתם היא כי הם אינם מסוגלים לעשות זאת.

הם חשים שזה יותר מידיי קשה להם והם מוותרים..

האומנם?

האם באמת הם אינם מסוגלים?

הרי מדובר לרוב, באנשים מתפקדים היטב בתחומים רבים בחייהם, בעלי כישורים ויכולות רבות ובכל זאת הם אינם מנסים כלל.

אז מה עוצר אותם אפילו מלנסות?

הדרך שבה מאמנים פילי קרקס מדגימה היטב את הדינמיקה הזו.

בצעירותו נקשר גור הפילים בשלשלאות כבדות לעמודים גדולים התקועים עמוק באדמה. הוא מנסה להשתחרר, מושך, מתאמץ ונאבק, אך השרשרת חזקה מדי, העמוד תקוע עמוק מדי.
יום אחד הוא מתייאש, לומד שהוא אינו יכול להשתחרר, ומאותו יום ואילך אפשר "לכבול" אותו אפילו בחבל דק או לא לקשור אותו בכלל.
גם כאשר גור הפילים הזה גדל והפך לבעל חיים עצום עם כוחות אדירים ויש בכוחו להפוך את כל אוהל הקרקס על פיו, הוא אינו מנסה כלל להשתחרר.
הוא זוכר רק את חוסר האונים שלו כשהיה גור.

ולכן, משום שהוא מאמין כי הוא אינו מסוגל - הוא אינו מסוגל.

גם לבני האדם זה קורה. הם זוכרים את קשייהם מהילדות, פחדיהם, התלות וחוסר האונים שלהם עוד כשהיו קטנים וחסרי יכולת ומאמינים שהם כאלה למרות שהמציאות השתנתה.

הם גדלו להיות בוגרים חסרי אמונה בכוחם, למרות שהמציאות השתנתה והם כבר בוגרים עצמאיים עם יכולות חדשות וכוחות שלא היו להם בילדותם.

הם מתנהגים כחסרי כוחות כי הם מאמינים שהם חסרי אונים. הם מאמינים שהם לא מסוגלים. ולכן, הם לא מנסים אפילו ומוותרים...

האם זה מוכר לך? האם גם אתה מתנהג כגור פילים?

בכל אדם טמונה "תחנת הכוח" שלו, בה נמצא כוח רב ויכולות רבות, שאם יתחבר אליהם מחדש ויאמין שהוא מסוגל, גם אם הוא יטעה או יכשל בהתחלה והמאמץ יהיה קשה מידיי – הוא יצליח.


היכנסו למצגת והתחילו להאמין בעצמכם ובכך שאתם מסוגלים.

ימים טובים ורגועים

אריאלה

מנהלת מכון רעות - לטיפול זוגי, אישי ומשפחתי

היכן שיש אהבה - יש חיים

שלום לכם,

ט"ו באב, חג האהבה, קרב ובא ולכבודו אני אספר לכם דברים יפיפיים שלמדתי מאישה מדהימה, מוארת, מיוחדת במינה, הדי שלייפר, שהשפיעה רבות על חיי האישיים והמקצועיים.
הדי, אמריקאית יהודיה, פסיכולוגית במקצועה, יצאה מגישת האימאגו, (שפותחה ע"י ד"ר הנדריקס עבור זוגות ומטרתה לבנות אהבה מודעת ובשלה) ולקחה אותה למחוזות חדשים של איך להיות בתוך קשר זוגי (וביחסים בכלל) ואיך להפוך אותו ליחסים של אהבה בטוחה, מלאים בתשוקה, קרבה ואינטימיות.

הדי מציינת שלושה דברים מקשרים ובלתי נראים, בין בני הזוג, ובין אנשים בכלל: מרחב, גשר ומפגש. אלו דברים שכולנו מכירים וחיים אותם, אך לרוב, לא יודעים עליהם.

המרחב - הקשר הזוגי חי בתוך המרחב שבין בני הזוג.
מרטין בובר אמר שהיחסים חיים בתוך המרחב שבינינו. לא אצלי ולא אצלך ולא בדיאלוג שבינינו אלא הוא חי במרחב שבו אנו חיים שנינו וזהו מרחב מקודש.

אם אנחנו לא יודעים על המרחב, אנחנו לא יכולים לקחת אחריות עליו ואז אנחנו יכולים, באופן לא מודע, לזהם אותו בקלות. אנחנו שמים את רגשותינו בינינו לבין השני. כשאנחנו לא יודעים על המרחב, אנחנו מזהמים אותו באופן אוטומטי ע"י מילה, מבט, תנועת גוף, תגובה, שאנחנו שמים לא בכוונה במרחב, ואז המרחב מתחיל להיות לא נוח.

כשהמרחב לא נוח, אנחנו מגיבים לאי נוחות וכך הוא נעשה עוד יותר לא נוח ולא בטוח. כשהמרחב לא נוח ולא נקי הוא נעשה מסוכן. כל אחד עושה משהו כשהוא בסכנה. בטעות, רבים חושבים שהתגובה היא כלפינו, אבל, למעשה, התגובה היא לסכנה שבמרחב. כשפועלים בתגובתיות לסכנה, המרחב נעשה עוד יותר מסוכן.

חלק מאיתנו, מגיב לסכנה ע"י התפוצצות של אנרגיה כלפי חוץ, צעקות, תלונות, האשמות, ביקורת וכד' וחלק, מתכנס פנימה בתוך עצמו ומסתגר. עכשיו מגיבים ביחד לזיהום שבמרחב בלי לקחת אחריות על המרחב.
בני האדם לא רוצים להיות במרחב מסוכן ולכן, הם לא רוצים להישאר בו. למעשה, לא עוזבים אחד את השני אלא עוזבים את המרחב המסוכן.

אז איך לוקחים אחריות על המרחב?

הגשר - לקיחת האחריות היא ע"י מעבר על הגשר הקסום הנמצא בין בני הזוג אל העולם של הצד השני. זהו גשר כי כל אחד הוא עם עולם אחר משל עצמו. זו תרבות אחרת, שפה שונה, מוסיקה וקצב אחרים, עולם ומלואו – אחר.

איך עושים את זה?
יושבים זה מול זה, לוקחים נשימה עמוקה, שמים היטב את הרגליים על הקרקע, נושמים עמוק את הרגע, נושמים ומתרכזים ב"כאן ועכשיו", להרגיש את החיים ולהכיר תודה על כך. זוהי התחלה חשובה למסע של מעבר על הגשר.

הגשר חשוב כי עד שלא מבקרים אצל השני, בעצם לא יודעים מי הוא. חושבים שיודעים, אבל בעצם לא יודעים.

לעזוב את העולם שלך ואת כל מה שאתה מכיר ולהיות בשטח לא מוכר בשרות הקשר כדי להכיר את השני זו גדולה ואומץ רבים. המעבר על הגשר זה לתת לשני את התחושה שבאתי להכיר אותך. במודע ובמכוונות עולים על הגשר ושמים בצד את כל מי שאנחנו חושבים שאנחנו, רגשות, אמונות, זהות, סיפורי חיים ובאים כמו מיכל ריק. אי אפשר להביא שום דבר מעצמנו כשעוברים את הגשר לביקור אצל השני.

כשנוחתים בעולמו של השני, פשוט שומעים עם לב פתוח ועם עיניים חדשות וסקרניות. הרפתקת החיים היא לראות את הדברים הישנים עם עיניים חדשות. מקשיבים כאילו שומעים שפה ומוסיקה חדשות. שומעים ע"י חזרה על הדברים (שיקוף) ואז קורה משהו בצד השני.

המפגש - מה שקורה הוא מפגש בין שתי מהויות אנושיות. מבחינה ביולוגית, שתי מערכות לימביות (המערכת הלימבית במוח אחראית על הרגשות) מחוברות ביחד. כשיש מיזוג וחיבור של שני המוחות, מערכת העצבים המרכזית נרגעת.
להיות בקשר כזה נותן לנו את היכולת להיות עם אמפטיה, חמלה והבנה עמוקה לאחר. זה מפגש של שתי נשמות, שתי מהויות אנושיות מלאות עם כל כוח החיים שלהן.

מאחר והחיים מלמדים אותנו כבר בילדותנו, להגן על עצמנו מפני כאב וסכנות, אנחנו בונים סביב המהות הגרעינית שלנו חליפת הישרדות ובטעות, אנחנו חושבים שזה אנחנו.
בתוך חליפת ההישרדות נמצאת המהות הטובה האנושית שלנו והיא מתגלה במפגש.

את המפגש לא רואים אלא מרגישים את האנרגיה הלא מילולית במרחב. שם יש תחושה של קרבה, אינטימיות, חמלה, חופש, קבלה והבנה עמוקה.
זו האהבה המודעת, האמיתית שכולנו כל כך כמהים אליה. ומהאטמה גנדי אמר כבר "היכן שיש אהבה – יש חיים".

מי ייתן וליבכם יהיה מלא באהבה

שלכם

אריאלה

מנהלת מכון רעות - לטיפול זוגי, אישי ומשפחתי

איך ליצור הקשבה אמיתית של הלב

שלום לכם,

אני אפתח היום בתודה גדולה.

כבר זמן מה אני שולחת לכם מידי שבוע מאמר בנושא כלשהו על החיים, על הזוגיות, על יחסים בכלל ועל עצמנו כבני אדם במטרה לפתוח בפניכם עוד דרכים חדשות לחיים טובים ומהנים יותר.

אני שמחה לראות שאתם הולכים איתי לאורך כל הדרך. משמח אותי מאד לראות שיש מישהו בצד השני ואני רואה את זה מהתגובות החמות, האינטליגנטיות והנהדרות של קוראיי הנאמנים. אני מלאת הערכה והכרת תודה לכם על כך. זה לא מובן מאליו.

אז המון תודה!

וכמו שהבטחתי, כהמשך מהמאמר משבוע שעבר, היום נדבר על איך ליצור הקשבה אמיתית מהלב.

דמיינו לעצמכם נהר עם מים חיים צלולים, נקיים, זורמים ושוצפים בשצף קצף בעוצמה רבה. אם לנהר לא יהיו גדות מספיק גבוהות וחזקות שיגבילו את זרימת המים ויכוונו אותם בכיוון הנכון יש סיכוי גדול שכל המים הטובים הללו במקום להועיל ולהביא חיים, יציפו את הבתים והצמחייה, ימיתו את המרעה ושאר בעלי החיים, יהרסו הכול ויטביעו כל דבר שבסביבתם. אך אם גדות הנהר מגבילות את המים ולא מאפשרות להם לזרום לכל עבר אלא בכיוון מסוים, ניתן להשתמש בהם, לשתייה, השקיה, ניקיון וכד'- משמע- חיים.

מי הנהר הצלולים והנהדרים הם כמו הדברים הטובים שיש בקשר הזוגי וביחסים בכלל. אני אתמקד בקשר בין בני הזוג אך בהחלט אפשר ליישם את הדרך להקשבה אמיתית בכל מערכת יחסים או קשר בין בני אדם.
אם לא יהיה מה שישמור על דיאלוג נכון ותקשורת יעילה בין בני הזוג, כל הקונפליקטים, התסכולים, הכאב והסכסוכים שעולים באופן טבעי בקשר, יכולים להציף כל חלקה טובה ביחסים ולהעכירם.

גישת האימגו, שפותחה ע"י ד"ר הארוויל הנדריקס, כדרך לסייע לזוגות לבנות מרחב יחסים בטוח ומספק, מציעה דיאלוג שונה שבו יש הקשבה מסוג אחר- הקשבה של הלב עם נוכחות מלאה של הנשמה בעולמו של בן/בת הזוג.

דיאלוג כזה מתאים לבני זוג או לאנשים הנמצאים בקשר אשר ביחסיהם עלו כעסים, קונפליקטים, מתחים, לחצים, אכזבות ותסכולים, כאב, קשיים ובעיות.

אחת הדרכים הבסיסיות של קשר זוגי, עפ"י האימגו, הינה הקשבה והכלה המבוססות על דיאלוג התכוונותי.
ההתכוונותיות בניגוד לתגובתיות, פירוש הדבר, להיות מודע לתחושת האיום שעלתה במוח הפרימיטיבי ולתחושות הפיסיולוגיות הנלוות לתחושת הסכנה אך לא לפעול ממקום אוטומטי זה אלא להתרכז ולהתמקד בעולם של השני מהחלק של המוח החדש שנמצא מאחורי האונה הקדמית, לשמוע ולהבין את דבריו של השני.

בדיאלוג זה המקשיב פועל מתוך התכוונותיות ומפנה אנרגיה מיוחדת להקשבה אמיתית מהלב למה שעולה מהשני, תוך חזרה ושיקוף דבריו עד לשמיעה מלאה של כל הדברים. עולמו שלו לזמן הדיאלוג מונח בצד כאילו הגיע עם מיכל ריק. זהו שלב השיקוף.

רק לאחר שמוודאים שהמקשיב שמע את כל דבריו של השני אפשר להתפנות לשלב ההבנה, האישוש – דהיינו, לבדוק אם הבנו אותו בדיוק כפי שהוא רצה ומתוך עולמו שלו. חשוב להדגיש כי הבנה זו אינה בהכרח הסכמה וקבלה של הדברים.

עפ"י הדי שלייפר ( פסיכולוגית ומבכירות מטפלי האימגו, שפיתחה והרחיבה את הגישה למקומות ומושגים חדשים), זהו ממש טקס, בו האחד כמו מניח את עולמו על המדף, עובר את הגשר הדמיוני שיש במרחב היחסים שביניהם ובא לביקור בעולמו של השני. כך נוצר מפגש אמיתי של חוויה, של אנרגיה שבאה לביטוי בלי מילים. מרגישים את האנרגיה שיש במרחב.

לפיכך, הדיאלוג אמור להתנהל בין בני הזוג בלבד, בסביבה נעימה, ללא הפרעות של שיחות טלפון, רדיו או טלביזיה, ויש לבחור עיתוי נוח לשני בני הזוג כדי שתהיה להם האפשרות להתפנות לתהליך ולפנות לשם כך אנרגיה פיזית ורגשית.

בני הזוג יושבים קרובים זה מול זה, שומרים כל הזמן על קשר עין. ללא קשר עין אין קשר בכלל. כשהעיניים קרובות הן נעשות טובות ואוהבות. אפשר ורצוי להחזיק ידיים. בקרבה פיזית כזו ממש מתפתחות 'אוזניים ללב', רואים דברים עדינים בנוף הפנים ובלשון הגוף ומתחילות לזרום במרחב היחסים אנרגיות טובות, חמות ורכות.

כדי שתהליך זה יוכל להתבצע חשוב שתהיה נכונות הדדית של בני הזוג להכיר את עולמו של השני תוך עזיבת העולם של עצמו לפרק זמן מסוים ולעבור אל עולם השני מתוך סקרנות, לב פתוח, רחב ואוהב, לראות ולהכיר את הילד הפצוע, את הכאב שלו ומקורותיו.
כמה מדהים לראות כל פעם מחדש כאשר כבר יש מרחב יחסים מטופח, נקי, בטוח ומכיל איך בני הזוג מגלים את הקשר של פצעי הילדות שלהם מן העבר לקשיים והקונפליקטים העולים ביחסים ביניהם בהווה.


דיאלוג כזה שיש בו שיקוף, הכלה והבנה מראה אני- קיים, אתה –קיים, הקשר- קיים.

נוכחותו של בן הזוג או האחר בדיאלוג כזה מהווה מראה עבור האחר וע"י כך הוא מקבל את עצמו דרך בן זוגו.
מראה אמפאטית, מקבלת ומכילה זו מעניקה, למעשה, אישור וקבלה לקיום של האחר ולהיותו כפי שהוא. תחושת הביטחון, הערך והקיום עולים ככל שבן הזוג מצליח להיות נוכח בעולמו של השני בהכלה חמה ומלאה . דהיינו, אם הוא מהווה מיכל חם עבור בן הזוג או בקיצור, "מיכם"(= מיכל חם).

חוויה זו מגבירה את תחושת הביטחון בעצמי ובמרחב היחסים שבין בני הזוג. האנרגיה הופכת להיות חמה וטובה ובמצב כזה הקונפליקטים נמסים.

כדאי לראות את הזמנת בן הזוג לבקר בעולמו הפנימי האינטימי ביותר כזכות גדולה שנפלה בחלקו. זו זכות גדולה ומיוחדת להיות האדם הבלעדי והייחודי שנבחר להיות מוזמן להכיר את מעמקי העולם של השני.
בנוסף לכך, זו גם הזדמנות חשובה לשפר את היחסים בצורה מעמיקה ובו זמנית לאפשר גדילה וצמיחה אישית של כל אחד מבני הזוג .

הדיאלוג ממיס את הקונפליקטים ע"י כך שהוא מסייע לזוג להגיע למקומות הפצועים מן הילדות שלהם ולהבין את דפוסי ההגנה וההתמודדות שלהם, אותם הביאו לנישואין ואשר גורמים להם את הכאב, הסכסוך והמריבות ביניהם. בדיאלוג בני הזוג חווים חוויות מרגשות חדשות ביניהם וכתוצאה מכך, נוצרת אווירה חדשה של חום, התקרבות ואכפתיות.

תהליך זה של התבוננות פנימית, תוך הכלה של בני הזוג אחד את השני, קבלת האחר, הקשבה מלאה, נוכחות בטוחה וחיבור לפצעי הילדות הינו תהליך חשוב מאד בריפוי ההדדי של בני הזוג. הוא איטי ויש לתת לו את הזמן הדרוש.

כאמור, דיאלוג כזה הינו שונה משיחה רגילה והוא נועד רק למצבי המתח והקונפליקט שיש בין בני הזוג. אין זו שיחה רגילה של שאלה ותשובה. הקשבה של הלב דורשת אימון ולימוד מצד אחד, איך לפתוח את דלת עולמך ולשתף בגלוי ובפתיחות את בן הזוג בעמקי נפשך ומצד שני, ללמוד לתת לבן הזוג נוכחות מלאה מבלי לשפוט אותו באמצעות משקפי העולם הסובייקטיבי שלך.

הדיאלוג הזה נראה בתחילה מלאכותי וטכני ויש אלו שמתקשים בו בהתחלה. חלקם מקשיבים רק למילים ומנסים לזכור אותן. התרגול להיות נוכח בהוויה ובאמת לבקר בעולמו של האחר מביא לכך שהמילים כבר מגיעות מאליהן. לכאורה, יש בו משהו מגביל, כמו גדות הנהר, אבל זה בדיוק הדבר שמאפשר את הכלת התסכול ושמיעת האחר במאה אחוז.

לסיום, הקשבה מן הלב היא אומנות ומיומנות שניתן לפתח אותה וללמוד אותה כדרך חיים. היא אומנם מתחילה כדבר מלאכותי, כמו כל דבר חדש אחר, אך משהיא מתפתחת ומופנמת כדרך חיים וכמיומנות של מתן נוכחות מלאה עם הכלה וביטחון, הקשר הופך להיות קרוב ואינטימי, רך ועמוק יותר ומתגלה עולם ומלואו.

לימים טובים של הקשבה מהלב

נ. ב. בימים הקרובים אני אשלח למשתתפי הסדנאות לשליטה וניהול כעסים פרטים חדשים ומפתיעים על מפגשי החיזוק ותחזוק שיפתחו, בשעה טובה ומוצלחת, ביום שישי, ה- 23.7.10. יש הפתעות...!!! אל תחמיצו! זה כדאי...!!!

אריאלה

מנהלת מכון רעות - לטיפול זוגי,אישי ומשפחתי

פסיכותרפיסטית ומטפלת זוגית ומשפחתית

האם אנחנו מקשיבים באמת אחד לשני?

שלום לכם,

אחת הבעיות השכיחות שיש בין בני זוג, אותה אני רואה הרבה בחדר הטיפול, הגורמת לויכוחים וסכסוכים רבים היא תקשורת לקויה הבאה לידי ביטוי בכך שהם לא באמת מקשיבים זה לזה.
החלטתי לעשות מחקר קטן משלי כי רציתי לראות האם התופעה רווחת גם בקרב האנשים בכלל בשיחות החולין היומיומיות. התחלתי להתבונן בתשומת לב על אנשים סביבי, לראות האם הם מקשיבים זה לזה.

מה שראיתי הרבה (וזה לא היה הפתעה בשבילי כי גם אני נתקלתי בזה אישית לא מעט) הוא לא דיאלוג בין שני אנשים אלא שני מונולוגים שכמעט אין קשר ביניהם כמו שיחת חרשים. כל אחד בעולמו הוא.

ראיתי שרבים אינם מקשיבים בתשומת לב מלאה אחד לשני. הם אולי שומעים את המילים אך הם אינם נמצאים באמת עם דבריו של בן שיחם. הם אינם נמצאים עם נוכחות מלאה בעולמו של זולתם. הם בעיקר, עם עצמם וצורכיהם האישיים בלבד.

כל אחד מדבר את מה שהוא רוצה לבטא ולא תמיד מתייחס לדבריו של השני. העיניים לפעמים מתרוצצות סביב ולא מתמקדות בבן השיח, נראה שחלק מהקשב ותשומת הלב מופנה לקלוט גם את מה שקורה בסביבה וכתוצאה מכך, הקשב הוא חלקי. הם לא באמת בתוך הקשר ביניהם.
כל אחד מרוכז בעצמו, בעולמו, בצרכים שלו וכל מה שהוא רוצה זה רק להתבטא ולהשמיע את דבריו. לעיתים, מתפרצים זה לדברי זה, קוטעים אחד את השני ואף, מרימים את הקול כדי להתגבר על דברי השני.

בדרך זו לא שומעים באמת אחד את השני ובוודאי שכבר לא מבינים זה את זה.

מכיר/ה את המשפט "סליחה שאני קוטע אותך אבל אני חייב להגיד..."? זה לכאורה, מנומס, מבקשים סליחה אבל בכל זאת קוטעים את השני ולא מאפשרים לו לסיים את דבריו. מדוע חייב? מה גורם לו לא לאפשר לשני לסיים? איפה הדחיפות? איפה זה כתוב שמוכרחים, חייבים להפסיק את השני?

כל אחד מבין ואפילו שומע את הדברים מהעולם של עצמו, מזווית הראיה שלו ולכן, כל אחד נשאר בסופו של דבר עם הפרשנות שלו הנובעת מעולמו הנפרד הייחודי, על התנסויותיו מן העבר, מנהגיו, ערכיו, אמונותיו ורגשותיו ואשר נתפסת בעיניו כצודקת ונכונה יותר.

בפועל מתחת לפני השטח כל אחד מנסה להשתלט על השיחה, לקחת יותר מקום, להיות הצודק, הקובע, זה שדבריו נכונים או חכמים יותר ולמעשה, במקום דו שיח של שיתוף והתעניינות מתנהל בשקט מאבק כוחות של שליטה.

הדבר קשה עוד יותר כאשר יש חילוקי דעות בין האנשים או תסכול שעלה ביניהם. אז הקושי עוד יותר גדול כי כאן נכנס עולמם הרגשי של כל אחד מהם. יש הצפת רגשות המקשה עליהם לשמוע באמת ולהבין את עולמו של השני ולבסוף, יכולה להתפתח מריבה או ויכוח המסתיים, לעיתים קרובות, בניתוק מגע, יחסים מתוחים, אווירת כעס המלווה בתחושות תסכול, כאב ובדידות כשהעניין המקורי, למעשה, שגרם לויכוח טרם נפתר ואף החריף עקב השיחה הלא יעילה.

במקום לבטא את הכאב, הפגיעה והתסכול שבעולמו, לקבל ולתת אמפטיה, הכלה, קבלה והכרה כל אחד רוצה לשנות את האחר בהתאם לצרכים של עצמו, לכפות את דעתו ולהכניע אותו. השיחה הופכת למאבק כוח, מעין דו קרב שבסופו של דבר עלולים לצאת ממנו פצועים עוד יותר. וחבל.
שיחה פתוחה וגלויה בין האנשים יכולה לפתור את הקונפליקט בתנאי שיש הקשבה אמיתית לעולמו של השני.

אנו זקוקים להקשבתו של האחר ולשיתופו באירועי החיים השוטפים שלנו בכלל, על כל מגוון חוויותינו ורגשותינו, הן החיוביים והן השליליים.
הקשבה אמיתית מהווה מראה אחד לשני וע"י כך נותנת אישור לקיום ולמהות שלו. אדם עם אישור לקיומו ומהותו הוא אדם מאושר. (אותו שורש א.ש.ר: אישור= אושר)

שגרת החיים יכולה להעלות במרחב היחסים קונפליקטים שונים המעלים רגשות קשים וגורמים לסכסוכים, למצבי מתח וללחץ אותם אנו רוצים לפרוק. אנו רוצים שמישהו יקשיב לנו וייתן מקום לתחושות הכעס, התסכול, הכאב, האכזבה, הפגיעה, העלבון ועוד.

אחד המקורות העיקריים לקושי להקשיב במלוא תשומת הלב הוא הצורך הרגשי לבטא את המהות העצמית, להיות נראה, לקבל הכרה, להרגיש קיים, חשוב, שווה ובעל ערך ומשמעות ולהרגיש ביטחון.

הקושי מתעצם שכאשר עולים כעסים ותלונות שונות זה כלפי זה, האנשים חווים זאת כהתקפה וכאיום על ה'אני' שלהם ואז נדלקת נורת אזהרה במוח (המוח הפרימיטיבי העתיק האחראי על ההגנה והביטחון) המבשרת על סכנה כלשהי, ממשית או רגשית, על העצמי.
כתוצאה מכך, כל אחד מגיב בהתנהגות תגובתית, אוטומטית והישרדותית כדי להגן על עצמו, בד"כ או בדרך של התקפה או בדרך של בריחה. לכן, בשיחה כזו ניתן לראות, לעיתים קרובות, האשמות, ביקורת, שיפוטיות, העלבות, בכי או הסתגרות ושתיקה. במצב זה יש קושי גדול להכיל את העצמי ואת האחר.

רבים רואים בזה רק בעיית תקשורת, אך קשיים אלו בתקשורת נובעים לרוב, מעולמם הרגשי של האנשים המונעים מהם לנהל שיחה גלויה, ישירה ופתוחה ומשפיעים על איכות הקשר ביניהם.

מרטין בובר אמר בספרו "אני – אתה", כי האדם מתעצב ומתהווה מתוך מרחב היחסים הבינאישי ושהתפתחותו תלויה בדיאלוג שלו עם האחר.

כולנו זקוקים להקשבה מלאה של האחר. הקשבה זו מעניקה לנו בחזרה את עצמנו באמצעות האחר המהווה לנו מראה לעצמנו. היא נותנת לנו תחושה שאנחנו קיימים, שאנחנו משמעותיים וחשובים. כאשר הזולת מקשיב לנו בתשומת לב עם נוכחות של מאה אחוז ומגיב בהכלה מלאה באמצעות תגובותיו המילוליות, לשון גופו, הבעות פניו וטון דיבורו הוא מאשר לנו את מהותנו, הווייתנו וקיומנו.
בדרך זו אנו נרגעים, תחושת הביטחון שלנו עולה ואנו יכולים להרשות לעצמנו להיות מי שאנחנו על כל חלקינו כאנשים שלמים (מבוסס על גישת האימגו).

הקשבה חשובה בכל הקשרים בין בני האדם אך במיוחד במערכות יחסים קרובות בין אנשים וקשרים זוגיים. ההקשבה חשובה היות והמציאות מזמנת לנו קרקע פורייה לביטוי ההבדלים שלנו כבני אדם, בתפיסת עולמנו, מנהגינו, ערכינו, אמונותינו, מחשבותינו, רגשותינו, רצונותינו וכד' ומשכך יכולה לגרום גם לחיכוכים ולחילוקי דעות.

לכן, בגלל חשיבותה של ההקשבה המלאה ליצירת שיתוף פעולה, העלאת הביטחון, האמון והאינטימיות ( תלוי ברמת הקירבה) ביחסים עם הזולת, כדאי ומומלץ מאד ללמוד להקשיב מכל הלב, עם כל הנוכחות, להיות בקשר עין, לשמוע את דברי השני במלואם, גם אם עולה תסכול פנימי והצורך להגיב מיידית. יש לנשום עמוק ולחכות עד הסוף. זאת, תוך כדי התבוננות פנימית ומודעות עצמית לתחושות שעולות במהלך הדיאלוג ולהכילם.

כשתעשו זאת, אל תתפלאו אם פתאום יתגלו לעיניכם דברים ועולמות חדשים, שלא ידעתם על קיומם אצל השני ואיזה כוח ועוצמה יש להקשבה שכזו עם כל הלב על איכות הקשר, האמון, הרוך, הקירבה והביטחון שנוצרים במרחב היחסים.

בשבוע הבא אני אביא את העקרונות של איך לקיים דיאלוג מסוג אחר והקשבה של הלב עפ"י האימגו, גישה שפותחה ע"י ד"ר הנדריקס.

בהצלחה ושבת שלום
אריאלה
מנהלת מכון רעות - לטיפול זוגי, אישי ומשפחתי