שלום לכם,
היום אני אציג ואבהיר לכם נושא חשוב וכאוב, המשותף לאנשים רבים הגורם לחיכוכים וסכסוכים רבים, הן במשפחה והן מחוצה לה, שיעזור לכם להבין מה גורם לנו לכעוס ולהתפרץ ללא שליטה וכמה דרכי פתרון.
"הכנתי לאשתי ולי סלט לארוחת הצהריים", אמר גידי (שם בדוי ). "תוך כדי הכנות, אשתי שמה כלים בכיור. הרגשתי איך אני ישר מתחמם. זה מפריע לי והיא יודעת את זה. אני בכלל לא אוהב כלים בכיור. אשתי בדיוק ההיפך " זה המקום של הכלים ואני לא אוהבת כלים על השיש", היא אמרה. זרקתי את קופסת הטונה שהייתה לי ביד ויצאתי. מיד ידעתי שהייתי צריך לעשות ההיפך, קודם לצאת ואז גם לא הייתי מתפרץ כך."
אירוע זה שתיאר גידי שכיח בבתים רבים וחוזר על עצמו בוריאציות רבות ומגוונות. העניין הוא אותו עניין רק הנושאים משתנים.
"אנחנו בדרך כלל רבים על שטויות..", "אני לא יודע על מה בכלל התפרצתי, זה ממש לא היה חשוב בכלל..", "הצטערתי שהתפרצתי על הילד, מה אני רוצה ממנו? הוא בסה"כ ילד.." משפטים מעין אלו, אני שומעת לעיתים קרובות.
אז מה כל כך גרם לגידי לכעוס על אשתו עד כדי התנהגות תוקפנית כלפיה שיצאה לו מכדי שליטה? הרי בסה"כ זה כלים בכיור.
בשיחה עם גידי ניסינו לבדוק מה התלקח בתוכו ? מה היו המחשבות שלו באותו רגע ? מה הוא הרגיש? מה נדלק בתוכו ע"י הכלים בכיור?
לכאורה, על פני השטח גידי לא יכול היה לזהות את מקורות הכעס שלו. בברור מעמיק נוסף עלה כי הוריו של גידי ציפו ממנו שיהיה ילד טוב שהולך בתלם ויפעל עפ"י הציפיות וחוקי המשפחה וביניהם שיהיה סדר, ניקיון וארגון. כלים בכיור מיד התפרשו בעולמו כאי סדר שהוא אמור מיד לסדר. הוא לא יכול היה באותה העת לראות כי בעולמה של אשתו יש חוקים הפוכים משלו. עבורה סדר פירושו, כלים בכיור ולא על השיש. היא לא פעלה נגדו אלא בעדה.
בנוסף, עלה כי לא הייתה לו כילד ובמיוחד כנער מתבגר, לגיטימציה לתת לעצמו חופש לפעול עפ"י רצונותיו, צרכיו ורגשותיו שלא עפ"י הציפיות ממנו. כל ניסיון שלו לצאת מגבולות התפקוד הראוי והרצוי לשם כייף, הנאה, וסיפוק צרכיו הרגשיים והיצריים זכה לעונשים, להגבלות ולסנקציות.
אירוע זה שתיאר גידי שכיח בבתים רבים וחוזר על עצמו בוריאציות רבות ומגוונות. העניין הוא אותו עניין רק הנושאים משתנים.
"אנחנו בדרך כלל רבים על שטויות..", "אני לא יודע על מה בכלל התפרצתי, זה ממש לא היה חשוב בכלל..", "הצטערתי שהתפרצתי על הילד, מה אני רוצה ממנו? הוא בסה"כ ילד.." משפטים מעין אלו, אני שומעת לעיתים קרובות.
אז מה כל כך גרם לגידי לכעוס על אשתו עד כדי התנהגות תוקפנית כלפיה שיצאה לו מכדי שליטה? הרי בסה"כ זה כלים בכיור.
בשיחה עם גידי ניסינו לבדוק מה התלקח בתוכו ? מה היו המחשבות שלו באותו רגע ? מה הוא הרגיש? מה נדלק בתוכו ע"י הכלים בכיור?
לכאורה, על פני השטח גידי לא יכול היה לזהות את מקורות הכעס שלו. בברור מעמיק נוסף עלה כי הוריו של גידי ציפו ממנו שיהיה ילד טוב שהולך בתלם ויפעל עפ"י הציפיות וחוקי המשפחה וביניהם שיהיה סדר, ניקיון וארגון. כלים בכיור מיד התפרשו בעולמו כאי סדר שהוא אמור מיד לסדר. הוא לא יכול היה באותה העת לראות כי בעולמה של אשתו יש חוקים הפוכים משלו. עבורה סדר פירושו, כלים בכיור ולא על השיש. היא לא פעלה נגדו אלא בעדה.
בנוסף, עלה כי לא הייתה לו כילד ובמיוחד כנער מתבגר, לגיטימציה לתת לעצמו חופש לפעול עפ"י רצונותיו, צרכיו ורגשותיו שלא עפ"י הציפיות ממנו. כל ניסיון שלו לצאת מגבולות התפקוד הראוי והרצוי לשם כייף, הנאה, וסיפוק צרכיו הרגשיים והיצריים זכה לעונשים, להגבלות ולסנקציות.
כתוצאה מכך, לגידי ברור שהוא צריך לפעול לפי חוקים ברורים, עליהם גדל, לשמור על סדר ותפקוד תקין, אחרת ייענש. הכלים בכיור ייצגו בעולמו של גידי בלאגן ואי סדר שהתקשרו באופן מיידי ולא מודע להפרת הכללים כפי שהוא מכיר אותם ולסנקציות המגיעות בעקבותיה. זאת ועוד, הכלים שאשתו שמה בכיור התפרשו לפי תפיסתו הפנימית, כהשפלה וחוסר התחשבות היות והוא חווה זאת כציפייה שהוא יסדר וינקה אותם.
אז מה גורם לנו לכעוס ואף להתפרץ כשמישהו תופס לנו את החניה שחיכינו לה? על מה אנחנו כועסים כשמישהו זר נדחף לפנינו בתור או חותך אותנו בכביש? מה מוציא אותנו משלוותנו כשמישהו מעביר עלינו ביקורת או אומר ועושה משהו בניגוד לציפיותינו?
יש הרבה מאד דוגמאות כאלו. לכאורה, זה הגיוני ומובן כי אולי מישהו מסכן אותנו, גוזל מזמננו, משבש לנו את התוכניות שלנו וכד' אך נראה כי, לעיתים קרובות, יש פער גדול בין האירוע האובייקטיבי העובדתי במציאות לבין התגובה הקשה הלא מותאמת שבאה בעקבותיו.
אף אחד מאיתנו לא רוצה להרגיש פראייר. אבל הרי זו רק חניה ואנחנו יכולים למצוא אחרת ולהירגע או לפעמים זה רק עוד דקה או שתיים לחכות בתור וזה ממש לא סוף העולם וכד' אבל את חלק מהאנשים זה מוציא מהכלים והם כועסים לפעמים עד כדי איבוד שליטה.
בתוך היחסים במשפחה זה עוד יותר בולט ועוצמתי. אם נעשה רשימת תסכולים שכיחים שבגללם זוגות רבים מגיעים לכדי מריבות קשות וכואבות נראה כי הם לא ממש חשובים ולפעמים אפילו שוליים כגון, "למה לא תיקנת את...?" , למה לא רחצת כלים?", "כמה פעמים צריך להגיד לך לסגור את שפופרת משחת השיניים?", "למה הגרביים שלך מפוזרות על הרצפה?", "למה השארת את העיתון מפוזר בכל הסלון?", "כמה זמן את מדברת בטלפון?" או עם הילדים "למה לא לקחת את הילקוט לחדר שלך?", "למה אתם משתמשים לציור במחברות החדשות במקום הישנות?", "הילד מעצבן אותי כשהוא מפזר את הצעצועים שלו" ועוד ועוד.
לא תמיד נראה קשר ישיר בין האירוע שבמציאות לבין התגובה שלכאורה נראית מפתיעה ולא פרופורציונלית.
בעצם, הנושאים רק מתחלפים אך מקור הכעס הוא אותו מקור.
מקור הכאב הגדול שגורם לכעס ולהתפרצות הוא התחושה שהמהות שלנו לא קיבלה אישור, שהיא לא מספיק טובה ויותר מזה, אפילו רעה, דבר שבקלות ובמהירות יכול לערער את הביטחון ואת תחושת הקיום.
הכעס, למעשה, הוא ה"תחפושת" של הכאב העצום שעולה כתוצאה ממצב שיש בו איום והתקפה על ה'אני' של האדם, על המהות שלו, על המקום שלו ועל תחושת הקיום הבסיסית שלו.
גם אם הנושא נראה שולי ובלתי חשוב הוא נוגע, לעיתים קרובות באופן לא מודע, בעולם הפנימי במקומות פצועים וכואבים שמקורם עוד מתקופת הילדות מן העבר, שם הייתה תחושה של חוסר ערך ומשמעות, חוויה של אני 'לא בסדר', אשמה, חוסר ניראות ותחושת ביטחון מעורערת.
החוויה הקשה של 'אין לי מקום' ותחושת החידלון מעוררת את הכאב הגדול ביותר של האדם המלווה בפחד ורמת חרדה גבוהה מאד.
כתוצאה מכך, כל דבר ולו הקטן ביותר במציאות האובייקטיבית יכול לעורר בעוצמה את הכאב הראשוני הסובייקטיבי שגורם לתגובה ההישרדותית המיידית הבאה להגן מפני הגורם הנתפס כמאיים ומתקיף.
לפיכך, לרוב, תגובת הכעס וההתפרצות שבאה בעקבותיה היא מלחמת קיום. היא איננה כלפי הגורם המציאותי בהווה אלא מאבק מול מישהו או משהו מן העבר שמטרתו לחוות את העצמי כאדם בעל מקום בעולם, שרואים אותו ומתחשבים בו, כאדם בעל ערך, חשוב, מוצלח, משמעותי, דבר המעניק לו זהות עצמית חיובית המושתתת על כל המהות הטובה שבתוכו.
במילים אחרות, הכעס וההתפרצות מגיעים כשהחוויה הפנימית הסובייקטיבית היא שהסביבה לא מקבלת אותנו, לא רואה אותנו, כשהצרכים שלנו לא נחשבים, כשאנחנו מרגישים לא אהובים, דחויים ולא רצויים וכשאנחנו מואשמים בדרך זו או אחרת שאנחנו 'לא בסדר'.
אז מה הפיתרון ? לשנות את האחרים? לשלוט בסביבה? לתקן את העבר?
הרי זה בלתי אפשרי.
אז מה גורם לנו לכעוס ואף להתפרץ כשמישהו תופס לנו את החניה שחיכינו לה? על מה אנחנו כועסים כשמישהו זר נדחף לפנינו בתור או חותך אותנו בכביש? מה מוציא אותנו משלוותנו כשמישהו מעביר עלינו ביקורת או אומר ועושה משהו בניגוד לציפיותינו?
יש הרבה מאד דוגמאות כאלו. לכאורה, זה הגיוני ומובן כי אולי מישהו מסכן אותנו, גוזל מזמננו, משבש לנו את התוכניות שלנו וכד' אך נראה כי, לעיתים קרובות, יש פער גדול בין האירוע האובייקטיבי העובדתי במציאות לבין התגובה הקשה הלא מותאמת שבאה בעקבותיו.
אף אחד מאיתנו לא רוצה להרגיש פראייר. אבל הרי זו רק חניה ואנחנו יכולים למצוא אחרת ולהירגע או לפעמים זה רק עוד דקה או שתיים לחכות בתור וזה ממש לא סוף העולם וכד' אבל את חלק מהאנשים זה מוציא מהכלים והם כועסים לפעמים עד כדי איבוד שליטה.
בתוך היחסים במשפחה זה עוד יותר בולט ועוצמתי. אם נעשה רשימת תסכולים שכיחים שבגללם זוגות רבים מגיעים לכדי מריבות קשות וכואבות נראה כי הם לא ממש חשובים ולפעמים אפילו שוליים כגון, "למה לא תיקנת את...?" , למה לא רחצת כלים?", "כמה פעמים צריך להגיד לך לסגור את שפופרת משחת השיניים?", "למה הגרביים שלך מפוזרות על הרצפה?", "למה השארת את העיתון מפוזר בכל הסלון?", "כמה זמן את מדברת בטלפון?" או עם הילדים "למה לא לקחת את הילקוט לחדר שלך?", "למה אתם משתמשים לציור במחברות החדשות במקום הישנות?", "הילד מעצבן אותי כשהוא מפזר את הצעצועים שלו" ועוד ועוד.
לא תמיד נראה קשר ישיר בין האירוע שבמציאות לבין התגובה שלכאורה נראית מפתיעה ולא פרופורציונלית.
בעצם, הנושאים רק מתחלפים אך מקור הכעס הוא אותו מקור.
מקור הכאב הגדול שגורם לכעס ולהתפרצות הוא התחושה שהמהות שלנו לא קיבלה אישור, שהיא לא מספיק טובה ויותר מזה, אפילו רעה, דבר שבקלות ובמהירות יכול לערער את הביטחון ואת תחושת הקיום.
הכעס, למעשה, הוא ה"תחפושת" של הכאב העצום שעולה כתוצאה ממצב שיש בו איום והתקפה על ה'אני' של האדם, על המהות שלו, על המקום שלו ועל תחושת הקיום הבסיסית שלו.
גם אם הנושא נראה שולי ובלתי חשוב הוא נוגע, לעיתים קרובות באופן לא מודע, בעולם הפנימי במקומות פצועים וכואבים שמקורם עוד מתקופת הילדות מן העבר, שם הייתה תחושה של חוסר ערך ומשמעות, חוויה של אני 'לא בסדר', אשמה, חוסר ניראות ותחושת ביטחון מעורערת.
החוויה הקשה של 'אין לי מקום' ותחושת החידלון מעוררת את הכאב הגדול ביותר של האדם המלווה בפחד ורמת חרדה גבוהה מאד.
כתוצאה מכך, כל דבר ולו הקטן ביותר במציאות האובייקטיבית יכול לעורר בעוצמה את הכאב הראשוני הסובייקטיבי שגורם לתגובה ההישרדותית המיידית הבאה להגן מפני הגורם הנתפס כמאיים ומתקיף.
לפיכך, לרוב, תגובת הכעס וההתפרצות שבאה בעקבותיה היא מלחמת קיום. היא איננה כלפי הגורם המציאותי בהווה אלא מאבק מול מישהו או משהו מן העבר שמטרתו לחוות את העצמי כאדם בעל מקום בעולם, שרואים אותו ומתחשבים בו, כאדם בעל ערך, חשוב, מוצלח, משמעותי, דבר המעניק לו זהות עצמית חיובית המושתתת על כל המהות הטובה שבתוכו.
במילים אחרות, הכעס וההתפרצות מגיעים כשהחוויה הפנימית הסובייקטיבית היא שהסביבה לא מקבלת אותנו, לא רואה אותנו, כשהצרכים שלנו לא נחשבים, כשאנחנו מרגישים לא אהובים, דחויים ולא רצויים וכשאנחנו מואשמים בדרך זו או אחרת שאנחנו 'לא בסדר'.
אז מה הפיתרון ? לשנות את האחרים? לשלוט בסביבה? לתקן את העבר?
הרי זה בלתי אפשרי.
ראשית, יש ללמוד דרכים חדשות וחלופיות להתנהגות המתפרצת שיעזרו לא לאבד שליטה, במטרה לנהל את הכעס ביעילות ובאסרטיביות, מבלי לפגוע באחר ומבלי לפגוע בעצמי.
שנית, בכל אירוע בו מתעורר מיד הכעס חשוב לעשות התבוננות פנימית ולהבין מה האירוע המציאותי עורר בתוך העולם הפנימי ובאיזה פצע ראשוני הוא נגע. חשוב לראות את הקשר בין האירוע בעולם החיצוני לבין מה שמתרחש בעולם הפנימי. אולם לא תמיד זה פשוט לגלות לבד את הקשר למקורות הכעס האמיתיים.
גם אם הדברים עדיין לא ברורים אפשר לעשות כמה פעולות שירגיעו את הכעס וימנעו את ההתפרצות. יש לזהות את הרגש הראשוני שעולה בי ולבטא אותו, אם יש בפני מי, ואח"כ לברר מה אני מבין מהאירוע ולבדוק האם זה אכן כך גם במציאות. יתירה מזאת, יש לצאת מהנחת מוצא בסיסית שהעולם של האחר שונה משלי ושהדברים נראים אחרת בעיני הזולת.
לפעמים, אין עם מי לדבר, למשל, עם הנהג שחתך אותי בכביש, אותו לא ניתן לחנך ובטח לא לשלוט בהתנהגותו. במצב כזה, במקום לחשוב חשיבה שלילית ש"אני לא אתן לו, מה אני פראייר? (שפירושו, מה, אני לא חשוב? אני סמרטוט?") ולעורר סערה בעולמי שתלווה אותי גם בהמשך היום, יש לקחת אחריות עצמית ולהפעיל את החשיבה ההגיונית המציאותית ולשאול את עצמי מה הוא לקח לי? כבוד, חשיבות, כוח, מהות, ערך, חוכמה?
והתשובה היא - הרי באמת אף אחד לא יכול לקחת לי את הדברים הללו, אם אני לא נותן לו.
ועם חשיבה כזו, מה שנותר הוא רק להירגע, לנשום עמוק, לשמוע מוסיקה או לעשות כל פעולה מרגיעה אחרת ולהשאיר מאחור את האירוע.
והחדשות הטובות...
אנחנו פותחים את הסדנא הבאה לשליטה וניהול כעסים ולתקשורת יעילה ב- 20 בספטמבר 2010.
האם יש לך פתיל קצר? האם לעיתים קרובות מידיי אתה מתחמם מהר על אחרים? האם אתה רב הרבה עם הסובבים אותך?
האם גם אתה מתפרץ על דברים קטנים, במיוחד על הקרובים אליך, ואח"כ מצטער שפגעת בהם?
האם אתה דוחס את הכעס שלך בתוכך ולא מבטא אותו כלל?
אם כן, אנחנו במכון רעות ברחובות, המומחים מס. 1 בטיפול בשליטה וניהול כעסים, הכתובת שלך לשינוי.
לא חייבים להמשיך לסבול! אנחנו יודעים שגם אתה לא מרוצה מזה וגם מערכות היחסים שלך, בעיקר עם היקרים לך, סובלות מכך.
אנחנו מציעים לך דרך חדשה פורצת דרך שתשנה את חייך!!!
אנחנו נלמד אותך דרך חדשה להתמודד עם הכעסים שלך ולהגיב ביעילות ובאסרטיביות. דרך זו תאפשר לך לנהל את הכעסים שלך תוך כדי ביטוי עצמי עם כל המהות ואנרגית החיים שלך כאדם שלם ותסייע לך לבנות יחסים מספקים, מהנים ובטוחים עם הסובבים אותך.
הסדנא מיועדת לגברים ונשים כאחד, המבטאים את כעסיהם בהתפרצות בלתי נשלטת או הנמנעים כלל מביטוי כעסיהם.
אל תחכה שהמצב יחריף ואולי זה יהיה מאוחר מידיי. אל תישאר לבד עם הבעיה.
היכנס לקישור הבא לפרטים והרשמה
אנחנו כאן בשבילך!
ימים טובים ורגועים
אריאלה
מנהלת מכון רעות - לטיפול זוגי, אישי ומשפחתי
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה