שלום לכם,
לעיתים, במצב שאנחנו כועסים על מישהו, קורה שגם אם מבקשים מאתנו סליחה ואנחנו אומרים שסלחנו רק כדי להחזיר את היחסים לקדמותם ולשמור על שקט ביחסים, נשארת אתנו תחושת הכעס, המרירות והכאב.
ככל שעובר הזמן בלי פתרון אמיתי לכעס שלנו, כך יותר קשה לנו לצאת מזה ולסלוח באמת. משהו לא שקט בתוכנו, מעיק, מעיב כמו מים עכורים. משהו חסר לנו מאוד ולא תמיד אנחנו יודעים מהו. אנחנו מתחפרים בכעס, מתבצרים, חושבים שהצדק המוחלט אצלנו ובודאי שהאשמה נמצאת אצל האחר.
אנחנו הטובים, ה"מלאכים" והאחרים הם הרעים. שהרי, הם פגעו בנו, העליבו אותנו והכאיבו לנו כל כך.
אנחנו עסוקים בעצמנו ולא רואים כלל את האחר. לא מנסים אפילו להבין אותו ולראות את מה שקרה לו באותו אירוע או באותו זמן, מה הוא הרגיש או מה עובר עליו. אנחנו מנסים, לכאורה, לחזור לסדר היום, להתנהג כרגיל או להתרחק, לשכוח ולהתנתק מהאירוע ולהדחיק את רגשותינו הכואבים לגביו.
אז למה כל כך קשה לנו עם הכעס?
למה אין לנו שלווה בתוכנו והוא מעסיק ומטריד אותנו זמן רב?
התשובה נעוצה בכך שכשאנחנו עדיין ממשיכים לכעוס בתוכנו על האחר, אנחנו, למעשה, עדיין משאירים את עצמנו מחוברים לאירוע ולמה שהכעיס או פגע בנו. לכן, הוא ממשיך להשפיע עלינו בתוך עולמנו גם אם, לכאורה, התנתקנו ממנו על פני השטח. זו הסיבה שאנחנו ממשיכים להרגיש מועקה, אי שקט, עלבון, כאב ועוד. רק סליחה אמיתית מהלב תשחרר אותנו מהרגשות הכואבים האלה.
זאת ועוד, כשאנחנו שומרים עדיין על הכעס בתוכנו ולא סולחים סליחה אמיתית, אי השקט, המועקה והקושי נגרמים כתוצאה מכך, שאנחנו מתרחקים מרגשותינו המקוריים שבוטאו באמצעות הכעס ובכך, מתרחקים למעשה מעצמנו. אנחנו לא מרגישים את ה'אני' האמיתי שלנו אלא את ה"אני המזויף" שלנו.
אנחנו מתרחקים גם מהאנשים היקרים והחשובים לנו, היחסים אתם נשארים מתוחים, טעונים ועכורים ועמוק בתוכנו אנחנו מרגישים בדידות וכאב.
אז למה כל כך קשה לנו לוותר על הכעס?
לרבים מאתנו קשה לסלוח לאחר ועוד יותר קשה לבקש ממנו סליחה, להגיד שאנחנו מצטערים. זה נתפס בעיני רבים כחולשה. נדמה לנו שיראו את חולשותינו וזה יפעל נגדנו, יפסיקו להעריך אותנו, ינצלו אותנו וניפגע שוב. אחדים מאיתנו אף מתביישים בחולשותיהם וברגשותיהם. אנחנו עושים מאמצים רבים להיראות חזקים, להסתיר את חולשותינו ופחדינו כדרך הגנה על עצמנו. אנחנו לובשים את חליפת ההישרדות כדי להימנע מהרגשות הכואבים שלנו.
יש גם משהו המפתה להישאר בכעס, לאחוז בו ולא להרפות ממנו. כשאנו כועסים אנו מוציאים רגשות קשים שהם בדרך כלל מלאי עוצמה ואנרגיה גדולה. ביטוי הכעס נותן לנו תחושת פורקן גדולה, שחרור, הקלה ורגיעה. תהליך של משהו נבנה, מתעצם ומשתחרר- יש בו גם תענוג והנאה.
בנוסף על כך, כשאנחנו כועסים על האחר, אנו רואים את השלילי שבו, את הדברים שאנחנו לא אוהבים בו, אנחנו עסוקים בהסתכלות שלנו עליו ובהתנהגותו המכאיבה והפוגעת ובכך אנחנו נמנעים מלבחון את עצמנו ולהתבונן בהתנהגותנו ובדברים שבנו שאנחנו לא אוהבים, איתם אנחנו לא רוצים להיפגש.
הכעס הינו מכסה לשלל רגשות בלתי נסבלים עבורנו כגון, בושה, פחד, חוסר אונים, נחיתות ועוד, שאנו מנסים להימנע מהם. אם נוותר על הכעס ניאלץ להיפגש עם רגשות אלו. לכן, יותר קל לנו להשליך את החלקים האלו על מישהו אחר מאשר להסתכל בעצמנו.
יוצא איפוא, שהכעס מאפשר לנו להרגיש את עצמנו טובים, נחמדים ואילו האחרים- נתפסים כרעים וכ'לא בסדר'. הפיצול הזה נותן לנו הרגשה טובה וצודקת, המטשטשת לנו את החלקים הבלתי נסבלים בתוכנו, אותם אנו מתקשים לשאת ולהכיל בעצמנו. ע"י כך, אנו נמנעים מתחושת הכאב שיכולה לעלות בנו כשאנו רואים חלקים אלו.
דבר נוסף הגורם לנו להישאר בכעס הוא שהכעס מקנה לנו כוח על האחר, סוג של שליטה, כי אם אני כועס, יש לי, לכאורה, זכות לתבוע ממנו דברים, לגיטימציה לא להתקרב ולסרב לכל דבר הקשור בו.
לא עולה בדעתנו להבין את הצד האחר. לא עולה בדעתנו שאנחנו נבקש סליחה ממנו. אבל באופן פרדוכסלי, אם נצליח לעבור ממצב של כעס למצב של הבנה, חמלה ומחילה נגיע בתוכנו למקום בטוח, משוחרר, זך, נקי ושלם שהוא ה'אני' הטבעי הטהור והאמיתי שלנו. נחזיר לעצמנו את האנרגיה החיונית שלנו, את השלווה וכתוצאה מכך, הקשר עם האדם היקר לנו יעמיק, יהיה חופשי ופתוח, אמיתי ומספק.
כדאי לוותר על הכעס ולסלוח כי זה משחרר אותנו מהאירוע ומחזיר לנו את השקט והשלווה בתוכנו וכמובן, מחזיר את הקירבה והחום שביחסים עם האחרים.
אם נפעל מהחלק החושב שלנו במוח הנמצא באונה הקדמית ונבין שההפסד שלנו גדול מהרווח, נוכל לראות גם את הכאב של האחר וכשנצליח לראות את הכאב שלו תגיע באופן אוטומטי גם החמלה הטבעית שבתוכנו אשר תמוסס ותעלים את הכעס שלנו ותתאפשר המחילה והסליחה האמיתית.
הבנה זו יכולה לתת לנו כוח ליצור דיאלוג עם אלו שאנחנו כועסים עליהם או אלה הכועסים עלינו. הדיאלוג בא לא על מנת להאשים שוב את האחר אלא לתת מקום לכל הרגשות המוסתרים מתחת לכעס. אין זו חולשה לבטא רגשות אלא כוח. ביטוי הרגשות שלנו בצורה ישירה ופתוחה משחרר אותנו מהם בצורה אמיתית וע"י כך מאפשר לנו להגיע למחילה המיוחלת.
שבת שלום ומבורכת, מלאה בחמלה
אריאלה
מנהלת מכון רעות - לטיפול זוגי, משפחתי ואישי
פסיכותרפיסטית ומטפלת זוגית ומשפחתית
--------------------------------------------------------------------------------
אירועים קרובים
3.9.2010 - סדנת המשך לשליטה בכעסים "חיזוק ותחזוק - לחזור אל המהות"
20.9.2010 - פתיחת סדנא בסיסית חדשה לשליטה וניהול כעסים ולתקשורת יעילה.
--------------------------------------------------------------------------------
לעיתים, במצב שאנחנו כועסים על מישהו, קורה שגם אם מבקשים מאתנו סליחה ואנחנו אומרים שסלחנו רק כדי להחזיר את היחסים לקדמותם ולשמור על שקט ביחסים, נשארת אתנו תחושת הכעס, המרירות והכאב.
ככל שעובר הזמן בלי פתרון אמיתי לכעס שלנו, כך יותר קשה לנו לצאת מזה ולסלוח באמת. משהו לא שקט בתוכנו, מעיק, מעיב כמו מים עכורים. משהו חסר לנו מאוד ולא תמיד אנחנו יודעים מהו. אנחנו מתחפרים בכעס, מתבצרים, חושבים שהצדק המוחלט אצלנו ובודאי שהאשמה נמצאת אצל האחר.
אנחנו הטובים, ה"מלאכים" והאחרים הם הרעים. שהרי, הם פגעו בנו, העליבו אותנו והכאיבו לנו כל כך.
אנחנו עסוקים בעצמנו ולא רואים כלל את האחר. לא מנסים אפילו להבין אותו ולראות את מה שקרה לו באותו אירוע או באותו זמן, מה הוא הרגיש או מה עובר עליו. אנחנו מנסים, לכאורה, לחזור לסדר היום, להתנהג כרגיל או להתרחק, לשכוח ולהתנתק מהאירוע ולהדחיק את רגשותינו הכואבים לגביו.
אז למה כל כך קשה לנו עם הכעס?
למה אין לנו שלווה בתוכנו והוא מעסיק ומטריד אותנו זמן רב?
התשובה נעוצה בכך שכשאנחנו עדיין ממשיכים לכעוס בתוכנו על האחר, אנחנו, למעשה, עדיין משאירים את עצמנו מחוברים לאירוע ולמה שהכעיס או פגע בנו. לכן, הוא ממשיך להשפיע עלינו בתוך עולמנו גם אם, לכאורה, התנתקנו ממנו על פני השטח. זו הסיבה שאנחנו ממשיכים להרגיש מועקה, אי שקט, עלבון, כאב ועוד. רק סליחה אמיתית מהלב תשחרר אותנו מהרגשות הכואבים האלה.
זאת ועוד, כשאנחנו שומרים עדיין על הכעס בתוכנו ולא סולחים סליחה אמיתית, אי השקט, המועקה והקושי נגרמים כתוצאה מכך, שאנחנו מתרחקים מרגשותינו המקוריים שבוטאו באמצעות הכעס ובכך, מתרחקים למעשה מעצמנו. אנחנו לא מרגישים את ה'אני' האמיתי שלנו אלא את ה"אני המזויף" שלנו.
אנחנו מתרחקים גם מהאנשים היקרים והחשובים לנו, היחסים אתם נשארים מתוחים, טעונים ועכורים ועמוק בתוכנו אנחנו מרגישים בדידות וכאב.
אז למה כל כך קשה לנו לוותר על הכעס?
לרבים מאתנו קשה לסלוח לאחר ועוד יותר קשה לבקש ממנו סליחה, להגיד שאנחנו מצטערים. זה נתפס בעיני רבים כחולשה. נדמה לנו שיראו את חולשותינו וזה יפעל נגדנו, יפסיקו להעריך אותנו, ינצלו אותנו וניפגע שוב. אחדים מאיתנו אף מתביישים בחולשותיהם וברגשותיהם. אנחנו עושים מאמצים רבים להיראות חזקים, להסתיר את חולשותינו ופחדינו כדרך הגנה על עצמנו. אנחנו לובשים את חליפת ההישרדות כדי להימנע מהרגשות הכואבים שלנו.
יש גם משהו המפתה להישאר בכעס, לאחוז בו ולא להרפות ממנו. כשאנו כועסים אנו מוציאים רגשות קשים שהם בדרך כלל מלאי עוצמה ואנרגיה גדולה. ביטוי הכעס נותן לנו תחושת פורקן גדולה, שחרור, הקלה ורגיעה. תהליך של משהו נבנה, מתעצם ומשתחרר- יש בו גם תענוג והנאה.
בנוסף על כך, כשאנחנו כועסים על האחר, אנו רואים את השלילי שבו, את הדברים שאנחנו לא אוהבים בו, אנחנו עסוקים בהסתכלות שלנו עליו ובהתנהגותו המכאיבה והפוגעת ובכך אנחנו נמנעים מלבחון את עצמנו ולהתבונן בהתנהגותנו ובדברים שבנו שאנחנו לא אוהבים, איתם אנחנו לא רוצים להיפגש.
הכעס הינו מכסה לשלל רגשות בלתי נסבלים עבורנו כגון, בושה, פחד, חוסר אונים, נחיתות ועוד, שאנו מנסים להימנע מהם. אם נוותר על הכעס ניאלץ להיפגש עם רגשות אלו. לכן, יותר קל לנו להשליך את החלקים האלו על מישהו אחר מאשר להסתכל בעצמנו.
יוצא איפוא, שהכעס מאפשר לנו להרגיש את עצמנו טובים, נחמדים ואילו האחרים- נתפסים כרעים וכ'לא בסדר'. הפיצול הזה נותן לנו הרגשה טובה וצודקת, המטשטשת לנו את החלקים הבלתי נסבלים בתוכנו, אותם אנו מתקשים לשאת ולהכיל בעצמנו. ע"י כך, אנו נמנעים מתחושת הכאב שיכולה לעלות בנו כשאנו רואים חלקים אלו.
דבר נוסף הגורם לנו להישאר בכעס הוא שהכעס מקנה לנו כוח על האחר, סוג של שליטה, כי אם אני כועס, יש לי, לכאורה, זכות לתבוע ממנו דברים, לגיטימציה לא להתקרב ולסרב לכל דבר הקשור בו.
לא עולה בדעתנו להבין את הצד האחר. לא עולה בדעתנו שאנחנו נבקש סליחה ממנו. אבל באופן פרדוכסלי, אם נצליח לעבור ממצב של כעס למצב של הבנה, חמלה ומחילה נגיע בתוכנו למקום בטוח, משוחרר, זך, נקי ושלם שהוא ה'אני' הטבעי הטהור והאמיתי שלנו. נחזיר לעצמנו את האנרגיה החיונית שלנו, את השלווה וכתוצאה מכך, הקשר עם האדם היקר לנו יעמיק, יהיה חופשי ופתוח, אמיתי ומספק.
כדאי לוותר על הכעס ולסלוח כי זה משחרר אותנו מהאירוע ומחזיר לנו את השקט והשלווה בתוכנו וכמובן, מחזיר את הקירבה והחום שביחסים עם האחרים.
אם נפעל מהחלק החושב שלנו במוח הנמצא באונה הקדמית ונבין שההפסד שלנו גדול מהרווח, נוכל לראות גם את הכאב של האחר וכשנצליח לראות את הכאב שלו תגיע באופן אוטומטי גם החמלה הטבעית שבתוכנו אשר תמוסס ותעלים את הכעס שלנו ותתאפשר המחילה והסליחה האמיתית.
הבנה זו יכולה לתת לנו כוח ליצור דיאלוג עם אלו שאנחנו כועסים עליהם או אלה הכועסים עלינו. הדיאלוג בא לא על מנת להאשים שוב את האחר אלא לתת מקום לכל הרגשות המוסתרים מתחת לכעס. אין זו חולשה לבטא רגשות אלא כוח. ביטוי הרגשות שלנו בצורה ישירה ופתוחה משחרר אותנו מהם בצורה אמיתית וע"י כך מאפשר לנו להגיע למחילה המיוחלת.
שבת שלום ומבורכת, מלאה בחמלה
אריאלה
מנהלת מכון רעות - לטיפול זוגי, משפחתי ואישי
פסיכותרפיסטית ומטפלת זוגית ומשפחתית
--------------------------------------------------------------------------------
אירועים קרובים
3.9.2010 - סדנת המשך לשליטה בכעסים "חיזוק ותחזוק - לחזור אל המהות"
20.9.2010 - פתיחת סדנא בסיסית חדשה לשליטה וניהול כעסים ולתקשורת יעילה.
--------------------------------------------------------------------------------
לאריאלה, שבוע טוב!
השבמחקסיפור, מהיום.
לימדתי תלמיד, שיעור פרטי, בביתי.
לאחר שעה הצעתי שנסיים כי בני הבית התחילו להתעורר, והתחילה מהומה בריאה וקולנית.
כבר קמנו להיפרד, ואז הוא שאל אותי שאלה מעמיקה, שנשארה לנו מן השיעור הקודם.
הזמנתי אותו לשבת, וניסיתי לענות באורך רוח ובסבלנות.
הוא העלה טענות שכנגד, והדיון התחיל להתארך.
בין לבין הילדים עשו רעש טבעי.
הרגשתי שאני עומד לכעוס. שאני מתחיל לענות בקוצר רוח, משתמש בטיעונים סמכותיים ולא ענייניים.
עצרתי לרגע, נשמתי.
אמרתי לעצמי: זה יקח עוד כמה דקות. חשוב שאהיה קשוב אליו, שאהיה סבלן, מקשיב.
נשמתי לתוכי את הכעס, והוא נעלם.
סיימתי את השיחה בהבנה. נפרדנו בידידות.
אינני יודע אם הוא למד ממני את מה שרציתי לומר לו, אבל אני למדתי מעצמי, וזה גם משהו.
בברכה,
יוסי סופר
יוסי היקר,
השבמחקכמה טוב תמיד לשמוע ממך ובמיוחד, אחרי כל כך הרבה זמן. אתה מודע וער כל כך לעצמך ולמה שיכול להכשיל אותך.
איזו התבוננות פנימית מעמיקה. אין ספק שאתה מרוויח מכך וגם כל הסובבים אותך.
ברור שהתלמיד ידע שעומד בפניו אדם חכם, סבלני ומעמיק אחרת הוא לא היה שואל ולכן, הוא גם שאל שאלה מעמיקה כי הוא ידע שהוא בכתובת הנכונה. ואכן, התשובה הגיעה. ברור שהוא למד ממך הרבה, כולל אורך רוח וקבלה!!!
פשוט תענוג!!!
בהערכה רבה
שיהיה לך שבוע נפלא
אריאלה
יוסי - באמת שאפו.
השבמחק