מי מאיתנו לא רוצה, בשלב כזה או אחר בחייו, לשנות משהו אצלו בחיים? מי מאיתנו לא רוצה מתישהו להשיג משהו לעצמו? לא תמיד זה פשוט ולפעמים, זה אפילו מאד קשה.
שינוי חיים לטווח ארוך הוא תהליך ותהליך השינוי מורכב מעליות ומורדות, לפיהם ההצלחה לא מגיעה בזבנג וגמרנו אלא היא תהליך מורכב של התמודדות עם כל המחסומים והקשיים שלנו עוד מהילדות ועם ההצלחות.
גם אם מתחילים עם מוטיבציה ענקית ורצון גדול להשקיע בשינוי, תמיד מגיעים המצבים בהם עומדים בפנינו מכשולים וצצים ועולים שוב על פני השטח הקשיים שלנו שחוסמים ומעכבים את תהליך השינוי .
ההרגלים והחוקים הפנימיים שלנו, לפיהם אנו פועלים כבר שנים רבות ולהם אנחנו מאמינים, גם מבלי שבדקנו אותם, חזקים מאיתנו, לפעמים.
בתהליך שינוי פועלים שני כוחות: האחד, הכוח המניע לשינוי, המשקיע ודוחף להתאמץ להגיע להישגים חדשים בגלל כאב בלתי נסבל או מחיר כבד שמשלמים והשני - הכוח שרוצה לשמר את המצב הקיים, כי הוא המצב המוכר, הבטוח, אזור הנוחות ובגלל הפחד מהחדש, הלא מוכר וחוסר הוודאות שיש במצב החדש הלא ידוע.
אך אל לנו לוותר... כי רק בידינו היכולת ליצור לעצמנו מצב חיים חדש, עם חוקים והרגלים חדשים, שאנחנו מאמינים בהם, כי הם נותנים לנו את החופש להיות מי שאנחנו באמת, משוחררים, מלאי סיפוק, שמחה והנאה.
אני רוצה להביא לכם משהו מאד מרגש, מלמד ומצמיח, על התחושות והקשיים שמלווים את האדם בתהליכי שינוי, שכתב בחור צעיר ומופלא בן 19, חייל קרבי בצה"ל, שעושה חיל, בניגוד לכל הסיכויים שנתנה לו או יותר נכון לא נתנה לו החברה הישראלית.
הבחור המוכשר והמרגש הזה יודע על בשרו מה הוא מדבר כי החיים שלו היו רצף של קשיים ומעולם לא היו מרופדים לו, וזה עוד בלשון המעטה. הוא מספר על איך אפשר להצליח למרות הכל ולמרות הפיתוי לוותר ולהתייאש כשעומדים מול הפחד, הקושי ולפעמים, הכישלון.
ואני אומרת תמיד:
מי שמנסה – מצליח!!!
והנה מה שהבחור כתב:
"מתי מגיע הרגע שבו כבר אין חשק, כשכל הכוחות אוזלים, ואתה רוצה לוותר? האם במומנטום הזה אמורה להתנגן מוזיקת סיום מרגשת, האם יש נאום מסכם שגורם לדמעות לפרוץ, האם יש דרך אמיתית ונאותה לחגוג את השניות הללו בהן אנו מחליטים להתייאש?
בואו נסתכל לאמת בעיניים. לכולנו יש מצבים בחיי היום יום בהם בא לנו לזרוק את הכל, ללבוש בגד ים ולקפוץ לים. לעזוב. ללכת לפרוש. להתפטר. להיפרד. לברוח. ואולי המילה הקשה ביותר - לוותר.
כשאני מנסה לעשות חשבון נפש ולגלגל את החיים שלי אחורה אני יכול להצביע על עשרות מקרים של ויתור, חלקם קטנים כמו להתייאש מניסיון להדליק אש בעזרת אבנים בכיתה ד', וחלקם גדולים יותר - להתייאש מבן אדם. הייאוש הוא תחושה מתסכלת שמרגישים אחרי המון ניסיונות ליצור משהו, וכאשר יותר ויותר פעמים אנו לא מצליחים - כך הייאוש גדל עד שהוא מגיב לשלב הסופי והמרסק שלו - הוויתור. כך זה נראה
מוטיבציה רבה ליצור משהו - ניסיונות לא מוצלחים - ייאוש - ויתור
הגרף הזה הוא כללי מדי, אני יודע. אנשים הם שונים ורבים אף מצליחים להתגבר על הייאוש ולקום, להסתער. אני מדבר על המקרים הפחות מוצלחים.
להתייאש אפשר מכל דבר. אומנם כמו שכתבתי מקודם, אנשים שונים מתייאשים מדברים בקצב שונה. כמו ילד קטן שמנסה לבנות צעצוע מביצת קינדר, או פאזל, ולבסוף אחרי ניסיונות רבים מוותר - כך גם אנחנו מתנהלים בחיי היום יום ונמדדים לפי זה.
מהו הייאוש הכי נורא לדעתי? כשאנחנו מתייאשים מבן אדם או כשאנחנו מתייאשים מהחיים. ייאוש מאנשים יהיה המצב הנפוץ ביותר! בן אדם הוא יותר מייאש ממכונה שלא עובדת, מכל צעצוע שלא מצליח להיבנות, מעבודה לא טובה, מחלום שלא מתגשם. לאדם תמיד יהיה מה להגיד, הוא מתווכח, הוא חי, הוא פוגע, הוא עושה מעשים שעליהם מצטערים לנצח. קל מאוד להתייאש ממנו, ולרוב - קשה מאוד לוותר, למרות שיש אנשים שזה יותר קל להם במובנים מסוימים. כמובן שלפעמים יש אנשים שצריך לעזוב, ולדעת לסיים את הקשר בין אוהבים, חברים, ואפילו בני משפחה. לא תמיד צריך להמשיך ולהילחם.
ייאוש נוסף שמפריע לי הוא החלומות. הקלות שבה אנשים נוטשים חלומות שלהם או לא מאמינים בעצמם. כל זה מוביל לויתור שהכי פוגע בנו לאורך זמן ואף יוצר תודעה שבורה - זהו הויתור העצמי. אם אני יכול לא לסיים עכשיו סטים של שכיבות שמיכה ואף אחד לא יראה, נעשה את זה. אם אני יכול לא להתקשר אליה כי הפלאפון שלי בלי שיחות, ואפשר להשתמש בזה כתירוץ - אז אני לא אבקש מאף אחד שיחה. אם קשה לי ללמוד את המקצוע הזה אז אמצא משהו אחר שאהיה יותר טוב בו.
בסופו של דבר אנחנו מגיעים למצב שבו הגישה שלנו לחיים היא שאפשר וצריך לוותר ואילו להילחם, להסתער - בכוונה אני משתמש במושגים מהצבא כי שם רואים את זה הכי טוב - אלו מושגים שמכירים פחות. אם אפשר לשלוח הודעה באייפון או בפייסבוק, וכך לגמור דברים - נעשה זאת. עדיף ופחות מפחיד מאשר להיפגש פנים מול פנים. נוותר על הסיטואציה. נוותר על תחביבים שלנו בצבא כי 'התנאים לא מאפשרים'. לא נקום ונגשים את החלומות שלנו כי זה קשה מדי, וארוך מדי, ומסורבל. נתייאש מכך מתישהו.
רגע לפני הייאוש הוא נקודת המפנה. כאן אתה יכול להחליט אם להתדרדר למטה או להיפך - לשלוח עוד יד ועוד אצבעות למעלה עד שתיתפס בשתי הידיים ונעלה כמה שאפשר. ננסה עוד פעם ועוד פעם עד שנצליח.
ברגע הקטן הזה, באותן דקות בהן אתם עומדים לצרוח - ולוותר, קומו ולכו שבו במקום רחוק, בלי אנשים. תנשמו. תסתכלו על העצים והפרחים, על איזה צרצר שקופץ על הסלע, ותשקלו עוד פעם את הויתור שלכם.
מהר מאוד נבין שלא שווה להתייאש כל כך מהר ושיש על מה להילחם. ואחרי שנילחם על זה ובסופו של דבר אחרי ייאוש רב - נצליח, נוכל לדעת שזהו חוק לחיים - להילחם על מה שאתה רוצה להשיג, להילחם על אנשים בחייך, וזה מתחיל בדברים הקטנים שאנחנו מוותרים ומתייאשים מהם בחיי היום יום.
המלחמה היא לא נגד אחרים, אל תטעו! המלחמה היא בינך לבין עצמך.
כולנו מורכבים משתי נפשות - האחת שרוצה לשבור קירות ומוכנה לעשות הכל בשביל זה, לנפש הזאת קוראים - תקווה. הנפש השנייה שאתם בטח מנחשים את שמה. היא זאת שמחפשת את הדרך הקלה. הרבה יותר קל להתחבר אליה, היא פחות קשוחה. היא תשחד אתכם בהמון הקלות גופניות, בכך שתוכלו לעצור ולעזוב, לשתות קולה ולנוח, היא תיתן לכם אושר רגעי ומזוייף. אסור להשתף איתה פעולה! בן אדם טוב נמדד לפי כמות הפעמים שהוא מצליח לנצח את החצי הפחות טוב בו."
אמן!!!
ג'- חייל קרבי בן 19
אז גם אתם לפני שאתם חושבים לוותר ולהתייאש, חישבו פעמיים וחיזרו לדרך של העשייה עד שתצליחו, גם אם זה קשה וגם אם לא הולך לכם כמו שציפיתם.
כדאי לזכור שהרגע החשוך ביותר הוא רגע לפני הזריחה.
העשייה שוב ושוב, התירגול, האימון, הלמידה מטעויות היא הדרך שתביא אתכם בסוף להצלחה ולהשגת מטרותיכם.
שלכם
אריאלה
מנהלת מכון רעות - לטיפול זוגי, אישי ומשפחתי
פסיכותרפיסטית, מטפלת זוגית ומומחית לשליטה וניהול כעסים
שינוי חיים לטווח ארוך הוא תהליך ותהליך השינוי מורכב מעליות ומורדות, לפיהם ההצלחה לא מגיעה בזבנג וגמרנו אלא היא תהליך מורכב של התמודדות עם כל המחסומים והקשיים שלנו עוד מהילדות ועם ההצלחות.
גם אם מתחילים עם מוטיבציה ענקית ורצון גדול להשקיע בשינוי, תמיד מגיעים המצבים בהם עומדים בפנינו מכשולים וצצים ועולים שוב על פני השטח הקשיים שלנו שחוסמים ומעכבים את תהליך השינוי .
ההרגלים והחוקים הפנימיים שלנו, לפיהם אנו פועלים כבר שנים רבות ולהם אנחנו מאמינים, גם מבלי שבדקנו אותם, חזקים מאיתנו, לפעמים.
בתהליך שינוי פועלים שני כוחות: האחד, הכוח המניע לשינוי, המשקיע ודוחף להתאמץ להגיע להישגים חדשים בגלל כאב בלתי נסבל או מחיר כבד שמשלמים והשני - הכוח שרוצה לשמר את המצב הקיים, כי הוא המצב המוכר, הבטוח, אזור הנוחות ובגלל הפחד מהחדש, הלא מוכר וחוסר הוודאות שיש במצב החדש הלא ידוע.
אך אל לנו לוותר... כי רק בידינו היכולת ליצור לעצמנו מצב חיים חדש, עם חוקים והרגלים חדשים, שאנחנו מאמינים בהם, כי הם נותנים לנו את החופש להיות מי שאנחנו באמת, משוחררים, מלאי סיפוק, שמחה והנאה.
אני רוצה להביא לכם משהו מאד מרגש, מלמד ומצמיח, על התחושות והקשיים שמלווים את האדם בתהליכי שינוי, שכתב בחור צעיר ומופלא בן 19, חייל קרבי בצה"ל, שעושה חיל, בניגוד לכל הסיכויים שנתנה לו או יותר נכון לא נתנה לו החברה הישראלית.
הבחור המוכשר והמרגש הזה יודע על בשרו מה הוא מדבר כי החיים שלו היו רצף של קשיים ומעולם לא היו מרופדים לו, וזה עוד בלשון המעטה. הוא מספר על איך אפשר להצליח למרות הכל ולמרות הפיתוי לוותר ולהתייאש כשעומדים מול הפחד, הקושי ולפעמים, הכישלון.
ואני אומרת תמיד:
מי שמנסה – מצליח!!!
והנה מה שהבחור כתב:
"מתי מגיע הרגע שבו כבר אין חשק, כשכל הכוחות אוזלים, ואתה רוצה לוותר? האם במומנטום הזה אמורה להתנגן מוזיקת סיום מרגשת, האם יש נאום מסכם שגורם לדמעות לפרוץ, האם יש דרך אמיתית ונאותה לחגוג את השניות הללו בהן אנו מחליטים להתייאש?
בואו נסתכל לאמת בעיניים. לכולנו יש מצבים בחיי היום יום בהם בא לנו לזרוק את הכל, ללבוש בגד ים ולקפוץ לים. לעזוב. ללכת לפרוש. להתפטר. להיפרד. לברוח. ואולי המילה הקשה ביותר - לוותר.
כשאני מנסה לעשות חשבון נפש ולגלגל את החיים שלי אחורה אני יכול להצביע על עשרות מקרים של ויתור, חלקם קטנים כמו להתייאש מניסיון להדליק אש בעזרת אבנים בכיתה ד', וחלקם גדולים יותר - להתייאש מבן אדם. הייאוש הוא תחושה מתסכלת שמרגישים אחרי המון ניסיונות ליצור משהו, וכאשר יותר ויותר פעמים אנו לא מצליחים - כך הייאוש גדל עד שהוא מגיב לשלב הסופי והמרסק שלו - הוויתור. כך זה נראה
מוטיבציה רבה ליצור משהו - ניסיונות לא מוצלחים - ייאוש - ויתור
הגרף הזה הוא כללי מדי, אני יודע. אנשים הם שונים ורבים אף מצליחים להתגבר על הייאוש ולקום, להסתער. אני מדבר על המקרים הפחות מוצלחים.
להתייאש אפשר מכל דבר. אומנם כמו שכתבתי מקודם, אנשים שונים מתייאשים מדברים בקצב שונה. כמו ילד קטן שמנסה לבנות צעצוע מביצת קינדר, או פאזל, ולבסוף אחרי ניסיונות רבים מוותר - כך גם אנחנו מתנהלים בחיי היום יום ונמדדים לפי זה.
מהו הייאוש הכי נורא לדעתי? כשאנחנו מתייאשים מבן אדם או כשאנחנו מתייאשים מהחיים. ייאוש מאנשים יהיה המצב הנפוץ ביותר! בן אדם הוא יותר מייאש ממכונה שלא עובדת, מכל צעצוע שלא מצליח להיבנות, מעבודה לא טובה, מחלום שלא מתגשם. לאדם תמיד יהיה מה להגיד, הוא מתווכח, הוא חי, הוא פוגע, הוא עושה מעשים שעליהם מצטערים לנצח. קל מאוד להתייאש ממנו, ולרוב - קשה מאוד לוותר, למרות שיש אנשים שזה יותר קל להם במובנים מסוימים. כמובן שלפעמים יש אנשים שצריך לעזוב, ולדעת לסיים את הקשר בין אוהבים, חברים, ואפילו בני משפחה. לא תמיד צריך להמשיך ולהילחם.
ייאוש נוסף שמפריע לי הוא החלומות. הקלות שבה אנשים נוטשים חלומות שלהם או לא מאמינים בעצמם. כל זה מוביל לויתור שהכי פוגע בנו לאורך זמן ואף יוצר תודעה שבורה - זהו הויתור העצמי. אם אני יכול לא לסיים עכשיו סטים של שכיבות שמיכה ואף אחד לא יראה, נעשה את זה. אם אני יכול לא להתקשר אליה כי הפלאפון שלי בלי שיחות, ואפשר להשתמש בזה כתירוץ - אז אני לא אבקש מאף אחד שיחה. אם קשה לי ללמוד את המקצוע הזה אז אמצא משהו אחר שאהיה יותר טוב בו.
בסופו של דבר אנחנו מגיעים למצב שבו הגישה שלנו לחיים היא שאפשר וצריך לוותר ואילו להילחם, להסתער - בכוונה אני משתמש במושגים מהצבא כי שם רואים את זה הכי טוב - אלו מושגים שמכירים פחות. אם אפשר לשלוח הודעה באייפון או בפייסבוק, וכך לגמור דברים - נעשה זאת. עדיף ופחות מפחיד מאשר להיפגש פנים מול פנים. נוותר על הסיטואציה. נוותר על תחביבים שלנו בצבא כי 'התנאים לא מאפשרים'. לא נקום ונגשים את החלומות שלנו כי זה קשה מדי, וארוך מדי, ומסורבל. נתייאש מכך מתישהו.
רגע לפני הייאוש הוא נקודת המפנה. כאן אתה יכול להחליט אם להתדרדר למטה או להיפך - לשלוח עוד יד ועוד אצבעות למעלה עד שתיתפס בשתי הידיים ונעלה כמה שאפשר. ננסה עוד פעם ועוד פעם עד שנצליח.
ברגע הקטן הזה, באותן דקות בהן אתם עומדים לצרוח - ולוותר, קומו ולכו שבו במקום רחוק, בלי אנשים. תנשמו. תסתכלו על העצים והפרחים, על איזה צרצר שקופץ על הסלע, ותשקלו עוד פעם את הויתור שלכם.
מהר מאוד נבין שלא שווה להתייאש כל כך מהר ושיש על מה להילחם. ואחרי שנילחם על זה ובסופו של דבר אחרי ייאוש רב - נצליח, נוכל לדעת שזהו חוק לחיים - להילחם על מה שאתה רוצה להשיג, להילחם על אנשים בחייך, וזה מתחיל בדברים הקטנים שאנחנו מוותרים ומתייאשים מהם בחיי היום יום.
המלחמה היא לא נגד אחרים, אל תטעו! המלחמה היא בינך לבין עצמך.
כולנו מורכבים משתי נפשות - האחת שרוצה לשבור קירות ומוכנה לעשות הכל בשביל זה, לנפש הזאת קוראים - תקווה. הנפש השנייה שאתם בטח מנחשים את שמה. היא זאת שמחפשת את הדרך הקלה. הרבה יותר קל להתחבר אליה, היא פחות קשוחה. היא תשחד אתכם בהמון הקלות גופניות, בכך שתוכלו לעצור ולעזוב, לשתות קולה ולנוח, היא תיתן לכם אושר רגעי ומזוייף. אסור להשתף איתה פעולה! בן אדם טוב נמדד לפי כמות הפעמים שהוא מצליח לנצח את החצי הפחות טוב בו."
אמן!!!
ג'- חייל קרבי בן 19
אז גם אתם לפני שאתם חושבים לוותר ולהתייאש, חישבו פעמיים וחיזרו לדרך של העשייה עד שתצליחו, גם אם זה קשה וגם אם לא הולך לכם כמו שציפיתם.
כדאי לזכור שהרגע החשוך ביותר הוא רגע לפני הזריחה.
העשייה שוב ושוב, התירגול, האימון, הלמידה מטעויות היא הדרך שתביא אתכם בסוף להצלחה ולהשגת מטרותיכם.
שלכם
אריאלה
מנהלת מכון רעות - לטיפול זוגי, אישי ומשפחתי
פסיכותרפיסטית, מטפלת זוגית ומומחית לשליטה וניהול כעסים
