שלום לכם,
תודה על ההיענות המיידית לכל אלה ששלחו שוב את תגובותיהם ואף אלה שיצרו עימי קשר טלפוני.
אני מתמלאת סיפוק, עניין, הנאה ושמחה מרובה מהתגובות המגוונות שמגיעות, הן מאנשים שאני בקשר איתם כיום, הן מאלה שהיו איתי בקשר מהעבר ומחדשים את הקשר והן מאנשים חדשים שאני מכירה אותם באמצעות הדרך החדשה הזו. איזה תענוג!!
משתתפי הסדנא לשליטה ולניהול כעסים המתקיימת כיום העלו בין היתר במפגש האחרון נושא חשוב (ועל כך מגיעה להם התודה!) שנראה כהמשך ישיר של שני הנושאים הקודמים, לעבור את הפסח בשלום והפער בין הציפיות שלנו לבין המציאות והוא מה ההבדל בין "לוותר" ו"להתפשר" ביחסים.
לא פלא שהוא נראה המשך ישיר היות והוא יכול להאיר לנו עוד זווית כדי להתמודד עם צרכים מנוגדים ועם ההבדלים והשונות בין בני האדם ולכן, ממש מתבקש.
לא פעם אנחנו נתקלים במצב בו מתעורר בנו לחץ, מתח או אפילו כעס רב על כך שרצונותינו נתקלים ברצונות שונים ואף מנוגדים של בני הזוג, בני משפחה, חברים ואחרים.
ישנם מצבים רבים בהם נראה לנו שאם נוותר על הדרישה והרצון שלנו וניענה לרצון האחרים, ניתפס כ"פראיירים", כחלשים וכמנוצחים. לעיתים, הויכוח יכול להיות על נושא שטותי ביותר כמו ויכוח של בני זוג על איזה ארון קונים, האם כמו שהיא רוצה או כמו שהוא רוצה. בטוח שלכל אחד מהם יש הסברים הגיוניים ומשכנעים.
אני מתארת לעצמי שלא מעט מכם נזכרים עכשיו בויכוחים דומים על נושאים שוליים ולא חשובים באמת שהיום נראים לכם מיותרים ובזמן הויכוח נראו לכם כקריטיים ביותר.
אז למה הויכוח על הארון, לדוגמא, יכול להיות כל כך סוער כאילו נלחמים על מקום בסירת הצלה?
ואכן, לא בכדי, ברבדים העמוקים זו באמת התחושה שהקיום של ה'אני' בסכנה, תחושת הביטחון יכולה להתערער אצל אנשים מסוימים כי עפ"י תפיסתם הם מאבדים את השליטה והופכים נשלטים או אפילו נבלעים בידי האחר.
הרי לא באמת הם נאבקים על איזה ארון קונים אלא על המשמעות שכל אחד מייחס לאיזה ארון בוחרים.
בשבילם, כמו גם אצל אחרים, הארון אינו רק חפץ בעל פונקציה שימושית אלא בחוויה הסובייקטיבית שלהם בעולמם הפנימי הארון מייצג אותם, את ה'אני' שלהם ומי הוא הנבחר כטוב ביותר ביניהם.
למעשה, הם מנהלים מאבק כוחות על מי הוא הקובע ביחסים, אצל מי הכוח ועל פי מי יישק דבר.
בעצם, התוכן של הוויכוחים הללו יכול להתחלף אבל העיקרון והריקוד הקבוע ביחסים אינו משתנה.
כל אחד מבני הזוג הזה, שהוא דוגמא לזוגות רבים ולויכוחים בכלל בין אנשים, שם את המשמעות והזהות העצמית שלו, את תחושת הקיום שלו והמקום שיש לו בחיים בכלל ובמרחב היחסים בפרט על הארון שייבחר. לא אבסורד? בוודאי שכן!
כל אחד מהם 'נלחם', לכאורה, על המהות והקיום שלו כאדם אינדיבידואלי ועצמאי ועל תחושת הביטחון שלו.
כלומר, אם הארון שהוא רוצה נבחר משמע הוא החשוב, הוא החזק, הדומיננטי והמשמעותי, דבר שמעניק לו תחושת חשיבות, כוח וביטחון וההיפך. אבל ברור לחלוטין שהמשמעות והזהות העצמית אינה נקבעת עפ"י ארון או דבר דומה לזה.
כאשר אדם מכיר בערך עצמו, בכישוריו, ביכולותיו ובכוחותיו, במשמעות שלו ומקבל את עצמו על חסרונותיו ועל יתרונותיו הוא מרגיש ביטחון במהות שלו ללא קשר לסמלים ולייצוגים חיצוניים. הוא לא צריך להילחם על המהות שלו, הוא פשוט חווה אותה כקיימת באופן עצמאי ללא תלות כלשהי באדם אחר או בתגובה חיצונית.
כאן נכנסים לתמונה המושגים "לוותר" ו"להתפשר" ביחסים. רבים מתבלבלים בין שני המושגים הללו.
"לוותר" היא, לרוב, התנהגות המבטאת ביטול וויתור על רצון או צורך אישי כלשהו למען שהשני יהיה שבע רצון ולמען שמירת השקט ביחסים. מסיבות שונות הקשורות לאישיות של כל אחד ולמבנה היחסים דרך זו מעמידה את צרכי האחד בעדיפות עליונה על פני השני. כלומר, או... או... , לכאורה, אחד יוצא מנצח והשני- מפסיד. לפיכך, בדפוס כזה של יחסים, כל נושא ואפילו השטותי ביותר יכול להפוך למריבה קשה או ליחסים מרוחקים ואף, מנוכרים המלווים בתסכול תמידי.
הויתור למען השני אינו מבטא תמיד את רצונו האמיתי הפנימי של האדם, דבר שמשאיר אותו, במודע או שלא במודע, במיוחד אם זה דפוס שחוזר על עצמו, עם הרגשה שהוא ויתר על עצמו ועל מקומו בתוך הקשר. הוא מרגיש שקוף, מפסיד קבוע ואולי כבר מוותר מראש. כתוצאה מכך, הוא עלול להרגיש מתוסכל, לא חשוב, חסר ערך, נשלט, כנוע ובעיקר, לא קיים. זו הסיבה שבגללה אנשים יכולים לריב על דברים, שעל פניו, הם נראים קטנים ולא חשובים, כמו איזה ארון לקנות.
זאת ועוד, לעיתים קרובות, וניתן לראות זאת הרבה בין בני זוג אך גם במערכות יחסים אחרות, כאשר אחד מבני הזוג ויתר למען השני, הוא יוצר חשבונאות ופנקסנות עם השני, לרוב, בינו לבין עצמו, דהיינו, "אני ויתרתי עכשיו, את/ה חייב/ת לי ויתור בפעם הבאה".
יתירה מזאת, הפנקסנות הפנימית הזו אומרת, למעשה, "אני נתתי לך משהו, עכשיו את/ה חייב/ת לי". דהיינו, נתינה בהקפה שיוצרת חובות לשני, לעיתים, מבלי שהוא מודע לכך.
זה לא אומר שאי אפשר לוותר אף פעם למען האחר ולמען הקשר אך יש לעשות זאת מבחירה מודעת ולקיחת אחריות על הבחירה מבלי לעשות בהמשך חשבונאות עם השני ומבלי להאשים את השני בצורך שנשאר לא מסופק.
חשוב להדגיש, כי המהות שלנו נשארת בכל מקרה ואינה תלויה בדבר והתחושות הלא נעימות שלנו נגרמות עקב הפרוש והמשמעות שאנחנו מייחסים לו.
כדאי לזכור, שאם בחרנו לתת משהו לשני רצוי שהוא יינתן מהלב ולא מתוך ציפייה לקבל משהו בתמורה. בחרנו לתת כי זה צורך שלנו וכי רצינו לתת בגלל כל מיני סיבות של עצמנו. אי לכך, מומלץ מאד לוותר על הפנקסנות ולהפסיק לעשות חשבונאות ביחסים בכלל וביחסים קרובים בפרט.
לעומת זה, "להתפשר" זו הדרך היעילה ביותר לניהול קונפליקט היות וזו הדרך שבה שני הצדדים עושים את המרב כדי ששניהם יצאו מרוצים. בדרך של הפשרה, שהיא בד"כ הדרך השלישית המורכבת והיצירתית יותר, יש מענה לרוב הצרכים של שני הצדדים כך ששני הצדדים מרגישים רגועים ובטוחים ושצורכיהם סופקו. כל אחד מרגיש שהוא נראה ע"י הצד השני ושצרכיו חשובים ובאופן זה אין צורך להכניע את הצד השני ולהיאבק עימו, דבר שפוגע מאד ביחסים.
לפיכך, כדי להגיע לפשרה המתאימה יש לשמוע היטב את רצונות וצרכי שני הצדדים ולהבין את המניעים העומדים מאחוריהם ורק אח"כ אפשר לחפש את הדרך המשולבת, בה ניתן לספק את רוב הצרכים של הצדדים.
לבסוף, נראה ששתי ההתנהגויות האלה "לוותר" ו"להתפשר" הן חלק מעולמנו האנושי כבני אדם ונחוצות לנו על מנת ליצור מערכות יחסים בטוחות ומהנות. יחד עם זאת, כדאי להיות מודע להבדלים ביניהן כי אם לא שמים לב הרי שהויתור יכול לעורר בעיות וקשיים ביחסים, אם לא לוקחים אחריות עליו ועל השלכותיו ואילו הפשרה מבטאת הדדיות ושוויוניות ונותנת מקום חשוב לצרכי שני הצדדים וסיפוקם.
ועוד דבר חדש! כמו שאתם רואים פתחתי בלוג חדש!! כן, אני בעצמי! לא יאומן!!
בחודשים האחרונים, מאז סיומה של הסדנא לשליטה בכעסים הקודמת, דוחפים אותי שניים מחבריה ליצור מקום, שיהיה תחת קורת גג מכון רעות, בו ניתן יהיה לנהל דיאלוג משותף על כל מיני נושאים שמעניינים את האנשים. התהליך שהם עברו בסדנא כקבוצה עזר להם להבין שה"ביחד" הוא חלק חשוב ביותר שמסייע לאנשים בכלל ותרם באופן משמעותי לתהליך השינוי שלהם. אני אמרתי "כן" אבל לא היה לי מושג איך אני עושה את זה.
תודה, א' ו- ס' על הרוח הגבית שנתתם לי!!! האכפתיות והעניין שלכם אתגרו ודרבנו אותי ונתנו לי את הכוח והנחישות להתמודד עם המהמורות הטכנולוגיות באינטרנט, הלא פשוטות בכלל עבורי, בלשון המעטה. תודה, דקלה, על העזרה!!
אז אני שמחה שהצלחתי כי עכשיו יש לנו גם מקום שבו ניתן יהיה ליצור קשר ודיאלוג בנושאים משותפים ולהגיב לנושאים השונים שיועלו על ידי וללמוד אחד מהשני.
בבלוג גם ניתן יהיה למצוא את כל התכנים הקודמים שאני מעבירה אליכם.
והנה הכתובת העצמאית של הבלוג: http://reut4u-tipul.blogspot.com /
מאחלת לכם קריאה מהנה ופורייה
אריאלה
מנהלת מכון רעות - לטיפול זוגי, משפחתי ואישי
פסיכותרפיסטית ומטפלת זוגית ומשפחתית
תודה על ההיענות המיידית לכל אלה ששלחו שוב את תגובותיהם ואף אלה שיצרו עימי קשר טלפוני.
אני מתמלאת סיפוק, עניין, הנאה ושמחה מרובה מהתגובות המגוונות שמגיעות, הן מאנשים שאני בקשר איתם כיום, הן מאלה שהיו איתי בקשר מהעבר ומחדשים את הקשר והן מאנשים חדשים שאני מכירה אותם באמצעות הדרך החדשה הזו. איזה תענוג!!
משתתפי הסדנא לשליטה ולניהול כעסים המתקיימת כיום העלו בין היתר במפגש האחרון נושא חשוב (ועל כך מגיעה להם התודה!) שנראה כהמשך ישיר של שני הנושאים הקודמים, לעבור את הפסח בשלום והפער בין הציפיות שלנו לבין המציאות והוא מה ההבדל בין "לוותר" ו"להתפשר" ביחסים.
לא פלא שהוא נראה המשך ישיר היות והוא יכול להאיר לנו עוד זווית כדי להתמודד עם צרכים מנוגדים ועם ההבדלים והשונות בין בני האדם ולכן, ממש מתבקש.
לא פעם אנחנו נתקלים במצב בו מתעורר בנו לחץ, מתח או אפילו כעס רב על כך שרצונותינו נתקלים ברצונות שונים ואף מנוגדים של בני הזוג, בני משפחה, חברים ואחרים.
ישנם מצבים רבים בהם נראה לנו שאם נוותר על הדרישה והרצון שלנו וניענה לרצון האחרים, ניתפס כ"פראיירים", כחלשים וכמנוצחים. לעיתים, הויכוח יכול להיות על נושא שטותי ביותר כמו ויכוח של בני זוג על איזה ארון קונים, האם כמו שהיא רוצה או כמו שהוא רוצה. בטוח שלכל אחד מהם יש הסברים הגיוניים ומשכנעים.
אני מתארת לעצמי שלא מעט מכם נזכרים עכשיו בויכוחים דומים על נושאים שוליים ולא חשובים באמת שהיום נראים לכם מיותרים ובזמן הויכוח נראו לכם כקריטיים ביותר.
אז למה הויכוח על הארון, לדוגמא, יכול להיות כל כך סוער כאילו נלחמים על מקום בסירת הצלה?
ואכן, לא בכדי, ברבדים העמוקים זו באמת התחושה שהקיום של ה'אני' בסכנה, תחושת הביטחון יכולה להתערער אצל אנשים מסוימים כי עפ"י תפיסתם הם מאבדים את השליטה והופכים נשלטים או אפילו נבלעים בידי האחר.
הרי לא באמת הם נאבקים על איזה ארון קונים אלא על המשמעות שכל אחד מייחס לאיזה ארון בוחרים.
בשבילם, כמו גם אצל אחרים, הארון אינו רק חפץ בעל פונקציה שימושית אלא בחוויה הסובייקטיבית שלהם בעולמם הפנימי הארון מייצג אותם, את ה'אני' שלהם ומי הוא הנבחר כטוב ביותר ביניהם.
למעשה, הם מנהלים מאבק כוחות על מי הוא הקובע ביחסים, אצל מי הכוח ועל פי מי יישק דבר.
בעצם, התוכן של הוויכוחים הללו יכול להתחלף אבל העיקרון והריקוד הקבוע ביחסים אינו משתנה.
כל אחד מבני הזוג הזה, שהוא דוגמא לזוגות רבים ולויכוחים בכלל בין אנשים, שם את המשמעות והזהות העצמית שלו, את תחושת הקיום שלו והמקום שיש לו בחיים בכלל ובמרחב היחסים בפרט על הארון שייבחר. לא אבסורד? בוודאי שכן!
כל אחד מהם 'נלחם', לכאורה, על המהות והקיום שלו כאדם אינדיבידואלי ועצמאי ועל תחושת הביטחון שלו.
כלומר, אם הארון שהוא רוצה נבחר משמע הוא החשוב, הוא החזק, הדומיננטי והמשמעותי, דבר שמעניק לו תחושת חשיבות, כוח וביטחון וההיפך. אבל ברור לחלוטין שהמשמעות והזהות העצמית אינה נקבעת עפ"י ארון או דבר דומה לזה.
כאשר אדם מכיר בערך עצמו, בכישוריו, ביכולותיו ובכוחותיו, במשמעות שלו ומקבל את עצמו על חסרונותיו ועל יתרונותיו הוא מרגיש ביטחון במהות שלו ללא קשר לסמלים ולייצוגים חיצוניים. הוא לא צריך להילחם על המהות שלו, הוא פשוט חווה אותה כקיימת באופן עצמאי ללא תלות כלשהי באדם אחר או בתגובה חיצונית.
כאן נכנסים לתמונה המושגים "לוותר" ו"להתפשר" ביחסים. רבים מתבלבלים בין שני המושגים הללו.
"לוותר" היא, לרוב, התנהגות המבטאת ביטול וויתור על רצון או צורך אישי כלשהו למען שהשני יהיה שבע רצון ולמען שמירת השקט ביחסים. מסיבות שונות הקשורות לאישיות של כל אחד ולמבנה היחסים דרך זו מעמידה את צרכי האחד בעדיפות עליונה על פני השני. כלומר, או... או... , לכאורה, אחד יוצא מנצח והשני- מפסיד. לפיכך, בדפוס כזה של יחסים, כל נושא ואפילו השטותי ביותר יכול להפוך למריבה קשה או ליחסים מרוחקים ואף, מנוכרים המלווים בתסכול תמידי.
הויתור למען השני אינו מבטא תמיד את רצונו האמיתי הפנימי של האדם, דבר שמשאיר אותו, במודע או שלא במודע, במיוחד אם זה דפוס שחוזר על עצמו, עם הרגשה שהוא ויתר על עצמו ועל מקומו בתוך הקשר. הוא מרגיש שקוף, מפסיד קבוע ואולי כבר מוותר מראש. כתוצאה מכך, הוא עלול להרגיש מתוסכל, לא חשוב, חסר ערך, נשלט, כנוע ובעיקר, לא קיים. זו הסיבה שבגללה אנשים יכולים לריב על דברים, שעל פניו, הם נראים קטנים ולא חשובים, כמו איזה ארון לקנות.
זאת ועוד, לעיתים קרובות, וניתן לראות זאת הרבה בין בני זוג אך גם במערכות יחסים אחרות, כאשר אחד מבני הזוג ויתר למען השני, הוא יוצר חשבונאות ופנקסנות עם השני, לרוב, בינו לבין עצמו, דהיינו, "אני ויתרתי עכשיו, את/ה חייב/ת לי ויתור בפעם הבאה".
יתירה מזאת, הפנקסנות הפנימית הזו אומרת, למעשה, "אני נתתי לך משהו, עכשיו את/ה חייב/ת לי". דהיינו, נתינה בהקפה שיוצרת חובות לשני, לעיתים, מבלי שהוא מודע לכך.
זה לא אומר שאי אפשר לוותר אף פעם למען האחר ולמען הקשר אך יש לעשות זאת מבחירה מודעת ולקיחת אחריות על הבחירה מבלי לעשות בהמשך חשבונאות עם השני ומבלי להאשים את השני בצורך שנשאר לא מסופק.
חשוב להדגיש, כי המהות שלנו נשארת בכל מקרה ואינה תלויה בדבר והתחושות הלא נעימות שלנו נגרמות עקב הפרוש והמשמעות שאנחנו מייחסים לו.
כדאי לזכור, שאם בחרנו לתת משהו לשני רצוי שהוא יינתן מהלב ולא מתוך ציפייה לקבל משהו בתמורה. בחרנו לתת כי זה צורך שלנו וכי רצינו לתת בגלל כל מיני סיבות של עצמנו. אי לכך, מומלץ מאד לוותר על הפנקסנות ולהפסיק לעשות חשבונאות ביחסים בכלל וביחסים קרובים בפרט.
לעומת זה, "להתפשר" זו הדרך היעילה ביותר לניהול קונפליקט היות וזו הדרך שבה שני הצדדים עושים את המרב כדי ששניהם יצאו מרוצים. בדרך של הפשרה, שהיא בד"כ הדרך השלישית המורכבת והיצירתית יותר, יש מענה לרוב הצרכים של שני הצדדים כך ששני הצדדים מרגישים רגועים ובטוחים ושצורכיהם סופקו. כל אחד מרגיש שהוא נראה ע"י הצד השני ושצרכיו חשובים ובאופן זה אין צורך להכניע את הצד השני ולהיאבק עימו, דבר שפוגע מאד ביחסים.
לפיכך, כדי להגיע לפשרה המתאימה יש לשמוע היטב את רצונות וצרכי שני הצדדים ולהבין את המניעים העומדים מאחוריהם ורק אח"כ אפשר לחפש את הדרך המשולבת, בה ניתן לספק את רוב הצרכים של הצדדים.
לבסוף, נראה ששתי ההתנהגויות האלה "לוותר" ו"להתפשר" הן חלק מעולמנו האנושי כבני אדם ונחוצות לנו על מנת ליצור מערכות יחסים בטוחות ומהנות. יחד עם זאת, כדאי להיות מודע להבדלים ביניהן כי אם לא שמים לב הרי שהויתור יכול לעורר בעיות וקשיים ביחסים, אם לא לוקחים אחריות עליו ועל השלכותיו ואילו הפשרה מבטאת הדדיות ושוויוניות ונותנת מקום חשוב לצרכי שני הצדדים וסיפוקם.
ועוד דבר חדש! כמו שאתם רואים פתחתי בלוג חדש!! כן, אני בעצמי! לא יאומן!!
בחודשים האחרונים, מאז סיומה של הסדנא לשליטה בכעסים הקודמת, דוחפים אותי שניים מחבריה ליצור מקום, שיהיה תחת קורת גג מכון רעות, בו ניתן יהיה לנהל דיאלוג משותף על כל מיני נושאים שמעניינים את האנשים. התהליך שהם עברו בסדנא כקבוצה עזר להם להבין שה"ביחד" הוא חלק חשוב ביותר שמסייע לאנשים בכלל ותרם באופן משמעותי לתהליך השינוי שלהם. אני אמרתי "כן" אבל לא היה לי מושג איך אני עושה את זה.
תודה, א' ו- ס' על הרוח הגבית שנתתם לי!!! האכפתיות והעניין שלכם אתגרו ודרבנו אותי ונתנו לי את הכוח והנחישות להתמודד עם המהמורות הטכנולוגיות באינטרנט, הלא פשוטות בכלל עבורי, בלשון המעטה. תודה, דקלה, על העזרה!!
אז אני שמחה שהצלחתי כי עכשיו יש לנו גם מקום שבו ניתן יהיה ליצור קשר ודיאלוג בנושאים משותפים ולהגיב לנושאים השונים שיועלו על ידי וללמוד אחד מהשני.
בבלוג גם ניתן יהיה למצוא את כל התכנים הקודמים שאני מעבירה אליכם.
והנה הכתובת העצמאית של הבלוג: http://reut4u-tipul.blogspot.com /
מאחלת לכם קריאה מהנה ופורייה
אריאלה
מנהלת מכון רעות - לטיפול זוגי, משפחתי ואישי
פסיכותרפיסטית ומטפלת זוגית ומשפחתית
משהו קטן שכתבתי:
השבמחקהאפרוח הצהוב שבנו
קשיים רבים בחיינו ניגרמים לעיתים ממקור בעייתי אחד,החיבור האישי של האדם לעצמו ,לייחודיות שלו למהות שמאפיינת רק אותו.את הדברים הבאים אני כותב מנקודת מבט של אדם שמתחיל להבין עד כמה הוא היה רחוק מהמהות שלו,אני כותב ממקום של התפתחות ,של הבנה ושל שינוי לא פשוט של חלק גדול מתפיסת העולם שלי עד עכשיו.
כילדים גדלנו בעולם נוח שרוב ,אם לא כל צרכינו מסופקים,בעצם זהו המצב האידיאלי בו אנו שואפים לחיות כל הזמן.אך בהדרגה ככל שאני מתבגרים ונחשפים יותר לעולם החיצון,אנו מתעטפים ביותר ויותר שכבות כדי שיגוננו עלינו מהעולם בו אנו חיים והקשיים איתם אנו מתמודדים.מילדים קטנים הדומים לאפרוחים צהובים ורכים אנו הופכים אט אט לתרנגולי קרבות קשוחים המתהדרים בנוצות צבעוניות ,כל שלב של התפתחות מביא איתו קשיים ובמקביל אליהם החומות המגוננות עלינו מתעבות ומשנות את אופן ההתמודדות שלנו עם העולם הסובב אותנו.
מניסיוני האישי תמיד שאפתי "ליגרום" לכולם טוב, לעזור למי שרק אפשר,מתי שצריך וללא הגבלה,כמובן שדבר זה בא לידי ביטוי ביתר שאת במערכות היחסים הזוגיות בחיי,תמיד אמרו לי בנות הזוג שלי כמה אני נותן מעצמי ולא פעם רמזו שזה יותר מידי,ומבחינתי זו הייתה הדרך היחידה,ככה הגדרתי את עצמי,כאדם שנותן בלי סוף.
במשך השנים שילמתי מחיר כבד בעקבות כך,הפכתי אדם עצבני,רגיש יתר על המידה,לעיתים ממורמר.האכזבה מבחינתי הייתה חלק בלתי ניפרד מהיחסים שלי עם הסובבים אותי ובמיוחד עם בנות זוגי לאורך השנים.תמיד האשמתי את הסביבה,לא הבנתי איך זה שאני נותן כל כך הרבה ולא מקבל את זה חזרה.בסופו של דבר בעזרת תהליך ארוך ועזרה מאנשים יקרים לי ,הבנתי את שורש הבעיה אצלי,הבנתי ששכחתי את המהות שלי,את מי שאני.לאורך כל חיי,נהגתי באופן לא מודע לבטל את רצונותיי,רק כדי שלאנשים סביבי יהיה טוב יותר,כי חשבתי שזו המהות שלי בחיים,לעשות טוב לאהובים עליי.
כמובן שטעיתי,שכחתי במשך השנים את מי שאני,את התכונות הטובות שלי ,את היתרונות שלי והכי חשוב את הרצונות האמיתיים שלי,חייתי בתחושה של ויתור,ולא הבנתי שכשאתה מוותר, הניפגע העיקרי זה קודם כל אתה עצמך,הויתור הוא בחירה שלך ולכן אין לצפות שגם הצד השני יוותר,וכשאתה מוותר בצורה עיקבית,אתה ניפגע באותה מידה שוויתרת.הוותרנות הופכת חלק בלתי ניפרד ממך,מאופן הביטוי שלך ומהדרך בה הסביבה תופסת אותך,שמעכשיו היא תמיד מצפה שתוותר,זהו סוג של תיוג,תמיד ידעו שאני אוותר,כי ניתפסתי ככזה,הרגלתי את כולם ואת עצמי להיות כזה, וויתרתי לעצמי מראש על המהות שלי.
כאדם בתחילת תהליך של גילוי מחדש של עצמו ושל המהות שלו,אני יכול לספר שההבנה של הבעיה ותחילת היישום של פתרונה,מוריד מהלב משא כבד,משא שבעצם לא היה שלי ,אלא של הסביבה,וזהו משא שלקחתי על עצמי "בהתנדבות" תוך כדי ויתור עצמי ועל עצמי.כרגע אני בתהליך בו אני משיל מעלי את הנוצות של תרנגול הקרב הקשוח ומראה לעולם ובמיוחד לעצמי את האפרוח הצהוב שבי.