שלום לכם,
את המכתב הזה קיבלתי לאחרונה מאיש יקר שהתחיל לעבור תהליך של שינוי ועוד איזה שינוי ובמכתב הזה הוא מתאר באומץ, בכנות ובגילוי לב מדהים ומיוחד את השינוי שהוא עובר. התרגשות גדולה אחזה בי עם דמעות בעיניים כשקראתי את המכתב. לא פשוטה הדרך שהוא עבר ועובר ועוד ממקום כל כך קשה ופצוע. ממש לא יכולתי לצפות את זה ממנו ובתקופה יחסית קצרה. האומץ שלו להביט פנימה וההבנות העמוקות שהוא הגיע אליהן ראויות להערכה רבה.
אני משתפת אתכם בתהליך השינוי שלו כדי לאפשר לרבים כמותו לראות שהשינוי אפשרי גם אם זה נראה בתחילה בלתי אפשרי ומייאש אך גם שאין גדילה ללא כאב. יתירה מזאת, ההבנות וההמלצות שלו יכולות לעזור לרבים במצבו, שקשה להם להשתלט על הכעס והוא מתפרץ להם ללא שליטה כמו סוס פראי שמתפרע.
הלוחשת לסוסים...
"נתתי לה הכול ובכל זאת אני עומד לאבד אותה .
היא לא מתקרבת אלי. לא חיבוק, לא פרגון ולא יחסים אינטימיים .
אני דורש טיפול זוגי אמרתי. ככה אי אפשר להמשיך .
רציתי שמישהו יסביר לה כמה אני טוב אליה .
לי זה היה כל כך ברור. זו כפיות טובה מצידה, אמרתי לעצמי בכל הזדמנות .
היא לא מכירה בטוב שיש לה. פרנסה בשפע, בעל שלא מגביל, משקיע כמה שהוא יכול.
זו היא - הבעיה !
לי יש רק בעיה קטנה. לא משהו משמעותי. אולי אפילו זניח. יש לי התקפי כעס מידי פעם. עצבני .
אז מה ? אז יש לי פגם קטן, שיקבלו אותי כמו שאני, הרי יש בי גם המון טוב, לא?
תגידי לה כבר, אמרתי לעצמי כשישבנו מול המטפלת הזוגית.
אבל היא כבר הראתה לי.
היא הצביעה על האוויר ביני ובין אשתי.
אתם רואה את המקום הזה ? כל היחסים שלכם קורים בתוך הרווח הזה, בתוך חלל האוויר שבינך ובין כל אדם שעומד מולך.
לא הבנתי. יש פה רק אוויר, מה היא רוצה ממני ? מיששתי את הראש בניסיון להבין והיד שלי נגעה בכיפה שעל ראשי. נזכרתי, הרי אני לא חייב לראות משהו כדי לדעת שהוא שם .
אז מה בכל זאת יש שם, חשבתי לעצמי ? ופתאום ראיתי ....
כל המילים המכוערות, הקללות, הפרצוף המפלצתי שיש לנו כשאנחנו זועמים, הכל צף שם בתוך הרווח הזה שביני לבינה. אוי ואבוי לי, אמרתי לעצמי, אם המרחב הזה בינינו זוכר את כל מה שאמרתי ....
אז איך אתה בדיוק מצפה שאשתך תתקרב אלייך היא אמרה ?
הלכנו הביתה. כאבה לי הבטן נורא. כאילו שקיבלתי אגרוף .
בשלושה ימים שאחרי, כל מה שהצלחתי לראות בעיני רוחי היה הרווח הזה ביני לבין אשתי .
דמיינתי אותו כמו נחל שאני ואשתי עומדים משני קצותיו .
והנחל, מה אומר לכם, הצטברה בו זוהמה של שנים. עיסה של רפש, בוצית ומזוהמת. איך מישהו מאיתנו יכול לעבור לגדה של השני ? חשבתי .
באמת, למה שהיא תתקרב אלי ? למה שמישהו ירצה להתקרב ? הרי הרווח הזה נמצא בינינו לבין כל אחד. הילדים שלנו, אנשים שאנחנו עובדים איתם, משפחה ואפילו סתם כאלה שאנחנו לא מכירים,
וכשאנחנו מזהמים אותו במילים קשות, עלבונות, צעקות אנחנו מונעים כל אפשרות עתידית לחצות את הנחל לגדה של מי שעומד מולנו והוא לשלנו. זה כבר לא חשוב כמה טוב עשינו לו, הזיהום הזה הוא בלתי עביר – בהגדרה ! והוא יהיה שם לדרעון עולם.
עכשיו הבנתי למה סבא שלי תמיד אמר שמילה חזקה יותר ממכה. לא שהשנייה משאירה זיכרון מלבב אבל העוצמה של המילים היא לא משהו שאפשר להבין בראש. עד שהלב שלך לא מבין את העוצמה שלהן, לא תבין אף פעם מהי תקשורת בין אנשים. ואני, הלב שלי הבין רק כשעמדתי לאבד את כל עולמי. את אשתי וילדיי .
אז החלטתי , שעל הגדה שלי אני מכריז ריבונות ולוקח עליה אחריות. מהגדה שלי בנחל לא ייזרק לכלוך יותר!
זה קל להגיד, אבל איך עושים את זה ? הרי שנים שאני כועס. אני כבר לא יודע מה "מדליק" אותי (ככה הכועסים קוראים למשהו שמעצבן אותם –"מדליק" ).
וכשאני כועס .... משתחררות מילים .....
אז יצאתי לחקור. ישבתי בלילות עם עצמי וחשבתי שעות .
אני לא שולט בזה, אמרתי לעצמי, כשקופץ לי הפיוז אני לא עוצר . כזה אני .
אז זהו , שזה לא אני . לפחות לא כל האני שלי ובטח לא זה שאני רוצה שיחליט מה אעשה ואיך אתנהג .
הבנתי שהרגשות שלי הם הכוחות שמושכים אותי. לצורך העניין נקרא להם סוסים .
הסוסים האלה חיים לנו בנשמה וכל סוס כזה הוא כוח פנימי שדוחף אותי קדימה או עוצר אותי מלעשות .
ויש גם את הרוכב – זה הקול של האדם שבי, הוא זה שצריך, במצב נורמאלי לפחות , להחליט מתי ואיך יוביל אחד הסוסים את עגלת חיי. בשכל, בשיקול דעת ומתוך ניתוח של המצב הנתון .
רק מה, גם לסוסים שלנו יש קול, גם הם מדברים ולפעמים זה מבלבל וקולם לפעמים חזק מקול הרוכב. במיוחד אצל העצבני. בגלל זה גם אני התחלתי עם התובנה שאומרת -"אני כזה וזהו" . לא פעם שמעתי בראש את הקול הבא – "מי הוא בכלל שידבר אליך ככה " או "אל תישאר חייב, תתפוצץ עליו ". היום אני מבין שזה לא קולו של האדם שבי .
זה קולו של סוס חזק ודומיננטי - כעס.
מתי כעס הפך אצלי לסוס חזק ומוביל אני כבר לא זוכר .
מה גרם לו לגדול ולהיות סוס כזה מפלצתי אני לא יודע .
ואולי זה כבר לא חשוב ?אני יודע שהוא שם בפנים ויש לו קול חזק אצלי. אצלי הוא ראש הוועד של הסוסים. אני לא מצליח לשלוט בו והוא מאיים לכבוש את כל כולי. הוא כבר לוקח את ההובלה על העגלה לבד.
כשהוא בוער לי בפנים, הרוכב שלי – קול השכל וההיגיון, קופץ מהעגלה. אני מצליח לשמוע רק את קולו של כעס. בגלל זה אומרים חכמינו ש"הכועס, חוכמתו מסתלקת ממנו ". נו בטח, ניסיתם פעם לעמוד מול סוס כועס ?
אבל כל זה בניוטרל, בינתיים זו סערה פנימית. אף אחד עוד לא הרגיש בזה .ואז ....משתלב לו ההילוך בפנים (זה הרגע ש"עף הפיוז" ) וכעס יוצא החוצה מהגוף, ללא שליטה וללא בקרה .
זה הרגע שבו אני מאחל לכל העצבניים שמישהו יעמיד לידם מראה. השוק שבלראות את עצמך כל כך מכוער, בשידור חי ..... כל כך מבייש.
טוב נו, אז אני מתבייש מאיך שאני נראה כשכעס לוקח פיקוד, אבל כמו שמישהו אמר פעם – "הבושה אוכלת אותי אבל הפחד הורג אותי ". כשכעס בועט בפנים, יש פחד נוראי שתיכף נתפרק אם לא נפרוק. לפרוק מיד ועכשיו. בלי סינון, בלי בקרה, לגלגל את כעס לזה שעומד מולנו .
לו רק יכולתי לעכב את כעס כמו שכולם מייעצים, כמה שניות עד שאתעשת .... אני לא מצליח לחשוב על כלום כשהוא תוקף.
נסכם. למדתי שלושה דברים - האחד – שכעס הוא רק כוח אחד בנשמה ולא כל האני שלי, כלומר שיש ברירה אחרת. שתיים – כעס משאיר אחריו חורבן נוראי כשהוא יוצא בצורה הטהורה שלו ללא סינון עד כדי כך שלפעמים יישארו משקעים שלא תוכל לתקן. והשלישי – איך אני נראה כשכעס יוצא החוצה ומשתולל – פשוט בושה .
האם זה מספיק כדי להתמודד עם כעס ?
אני גיליתי שכן. איך? אז ככה –
שב עם עצמך ונסה לשחזר תמונות חורבן שכעס השאיר כשהוא השתולל. נסה לעמוד על גודל הנזק שהוא השאיר ומה המחיר ששילמת. אחר כך, נסה לשחזר את פרצופך כשאתה זועם. תבדוק אם המראה הזה נעים לך, ככה אתה רוצה להישאר בזיכרון של אנשים? לדוגמא – בזיכרון של ילדך?
זה חשוב שיהיו לך תמונות מוכנות מראש, כי בזמן שכעס ירצה להשתולל, לא יהיה לך מספיק זמן לייצר אותן.
עכשיו - תן לכעס לחיות. הוא חלק ממך ואין שום טעם לנסות להעלים אותו. במיוחד לאור העובדה ששנים אתה מטפח אותו ונותן לו לגדול! אחרי שהשלמת עם קיומו והבנת שעימות חזיתי איתו לא ייתן כלום, פשוט כי הוא חזק ממך, כל מה שאתה צריך כדי להכניע אותו הן כמה שניות של איפוק, בהן הרוכב שלך יתעשת ויגבש דרך אנושית יותר להביע החוצה את מה שהוא מרגיש.
את היתרון הזה יתנו לך שני הכלים הנוספים – ברגע שכעס משתולל בפנים, תעלה בעיני רוחך את תמונות החורבן שהוא מייצר, ואת תמונות עצמך בזמן שכעס משתולל בחוץ. אל תחשוב על מה מעצבן אותך כרגע .
שתי התמונות האלה של הכיעור והחורבן הן מספיק חזקות כדי להשיג לך כמה שניות של איפוק. ואז, יקרה דבר נפלא – מתוך האיפוק , יצאו לך מילים מחושבות שיגידו מה אתה באמת מרגיש לגבי מה שקורה לך כרגע .
כשאני עשיתי את זה פעם ראשונה , פתאום שמעתי את עצמי אומר – "נפגעתי מאוד. זה כואב לי " .
יו , איזה משפט לפלפי. איך קרה ? בלי קללות, בלי לפצוע בחזרה, אמרתי את מה שאני מרגיש .ואז.....היא התייחסה אלי . היא שמעה אותי. היא כבר לא הייתה עסוקה בלהציל את עצמה מסוס פרוע שפתאום התנפל עליה .
אני בטוח שיש לי עוד הרבה עבודה, אבל אחרי שנים של סבל מצאתי את מי שהסכימה לעמוד מול כעס ולהכניע אותו. ה"לוחשת לסוסים" הפרטית שלי .
עכשיו אשתי בהריון. אני מאמין שזה התאפשר בגלל שהנחל בינינו כבר לא מזדהם ! "
היא לא מתקרבת אלי. לא חיבוק, לא פרגון ולא יחסים אינטימיים .
אני דורש טיפול זוגי אמרתי. ככה אי אפשר להמשיך .
רציתי שמישהו יסביר לה כמה אני טוב אליה .
לי זה היה כל כך ברור. זו כפיות טובה מצידה, אמרתי לעצמי בכל הזדמנות .
היא לא מכירה בטוב שיש לה. פרנסה בשפע, בעל שלא מגביל, משקיע כמה שהוא יכול.
זו היא - הבעיה !
לי יש רק בעיה קטנה. לא משהו משמעותי. אולי אפילו זניח. יש לי התקפי כעס מידי פעם. עצבני .
אז מה ? אז יש לי פגם קטן, שיקבלו אותי כמו שאני, הרי יש בי גם המון טוב, לא?
תגידי לה כבר, אמרתי לעצמי כשישבנו מול המטפלת הזוגית.
אבל היא כבר הראתה לי.
היא הצביעה על האוויר ביני ובין אשתי.
אתם רואה את המקום הזה ? כל היחסים שלכם קורים בתוך הרווח הזה, בתוך חלל האוויר שבינך ובין כל אדם שעומד מולך.
לא הבנתי. יש פה רק אוויר, מה היא רוצה ממני ? מיששתי את הראש בניסיון להבין והיד שלי נגעה בכיפה שעל ראשי. נזכרתי, הרי אני לא חייב לראות משהו כדי לדעת שהוא שם .
אז מה בכל זאת יש שם, חשבתי לעצמי ? ופתאום ראיתי ....
כל המילים המכוערות, הקללות, הפרצוף המפלצתי שיש לנו כשאנחנו זועמים, הכל צף שם בתוך הרווח הזה שביני לבינה. אוי ואבוי לי, אמרתי לעצמי, אם המרחב הזה בינינו זוכר את כל מה שאמרתי ....
אז איך אתה בדיוק מצפה שאשתך תתקרב אלייך היא אמרה ?
הלכנו הביתה. כאבה לי הבטן נורא. כאילו שקיבלתי אגרוף .
בשלושה ימים שאחרי, כל מה שהצלחתי לראות בעיני רוחי היה הרווח הזה ביני לבין אשתי .
דמיינתי אותו כמו נחל שאני ואשתי עומדים משני קצותיו .
והנחל, מה אומר לכם, הצטברה בו זוהמה של שנים. עיסה של רפש, בוצית ומזוהמת. איך מישהו מאיתנו יכול לעבור לגדה של השני ? חשבתי .
באמת, למה שהיא תתקרב אלי ? למה שמישהו ירצה להתקרב ? הרי הרווח הזה נמצא בינינו לבין כל אחד. הילדים שלנו, אנשים שאנחנו עובדים איתם, משפחה ואפילו סתם כאלה שאנחנו לא מכירים,
וכשאנחנו מזהמים אותו במילים קשות, עלבונות, צעקות אנחנו מונעים כל אפשרות עתידית לחצות את הנחל לגדה של מי שעומד מולנו והוא לשלנו. זה כבר לא חשוב כמה טוב עשינו לו, הזיהום הזה הוא בלתי עביר – בהגדרה ! והוא יהיה שם לדרעון עולם.
עכשיו הבנתי למה סבא שלי תמיד אמר שמילה חזקה יותר ממכה. לא שהשנייה משאירה זיכרון מלבב אבל העוצמה של המילים היא לא משהו שאפשר להבין בראש. עד שהלב שלך לא מבין את העוצמה שלהן, לא תבין אף פעם מהי תקשורת בין אנשים. ואני, הלב שלי הבין רק כשעמדתי לאבד את כל עולמי. את אשתי וילדיי .
אז החלטתי , שעל הגדה שלי אני מכריז ריבונות ולוקח עליה אחריות. מהגדה שלי בנחל לא ייזרק לכלוך יותר!
זה קל להגיד, אבל איך עושים את זה ? הרי שנים שאני כועס. אני כבר לא יודע מה "מדליק" אותי (ככה הכועסים קוראים למשהו שמעצבן אותם –"מדליק" ).
וכשאני כועס .... משתחררות מילים .....
אז יצאתי לחקור. ישבתי בלילות עם עצמי וחשבתי שעות .
אני לא שולט בזה, אמרתי לעצמי, כשקופץ לי הפיוז אני לא עוצר . כזה אני .
אז זהו , שזה לא אני . לפחות לא כל האני שלי ובטח לא זה שאני רוצה שיחליט מה אעשה ואיך אתנהג .
הבנתי שהרגשות שלי הם הכוחות שמושכים אותי. לצורך העניין נקרא להם סוסים .
הסוסים האלה חיים לנו בנשמה וכל סוס כזה הוא כוח פנימי שדוחף אותי קדימה או עוצר אותי מלעשות .
ויש גם את הרוכב – זה הקול של האדם שבי, הוא זה שצריך, במצב נורמאלי לפחות , להחליט מתי ואיך יוביל אחד הסוסים את עגלת חיי. בשכל, בשיקול דעת ומתוך ניתוח של המצב הנתון .
רק מה, גם לסוסים שלנו יש קול, גם הם מדברים ולפעמים זה מבלבל וקולם לפעמים חזק מקול הרוכב. במיוחד אצל העצבני. בגלל זה גם אני התחלתי עם התובנה שאומרת -"אני כזה וזהו" . לא פעם שמעתי בראש את הקול הבא – "מי הוא בכלל שידבר אליך ככה " או "אל תישאר חייב, תתפוצץ עליו ". היום אני מבין שזה לא קולו של האדם שבי .
זה קולו של סוס חזק ודומיננטי - כעס.
מתי כעס הפך אצלי לסוס חזק ומוביל אני כבר לא זוכר .
מה גרם לו לגדול ולהיות סוס כזה מפלצתי אני לא יודע .
ואולי זה כבר לא חשוב ?אני יודע שהוא שם בפנים ויש לו קול חזק אצלי. אצלי הוא ראש הוועד של הסוסים. אני לא מצליח לשלוט בו והוא מאיים לכבוש את כל כולי. הוא כבר לוקח את ההובלה על העגלה לבד.
כשהוא בוער לי בפנים, הרוכב שלי – קול השכל וההיגיון, קופץ מהעגלה. אני מצליח לשמוע רק את קולו של כעס. בגלל זה אומרים חכמינו ש"הכועס, חוכמתו מסתלקת ממנו ". נו בטח, ניסיתם פעם לעמוד מול סוס כועס ?
אבל כל זה בניוטרל, בינתיים זו סערה פנימית. אף אחד עוד לא הרגיש בזה .ואז ....משתלב לו ההילוך בפנים (זה הרגע ש"עף הפיוז" ) וכעס יוצא החוצה מהגוף, ללא שליטה וללא בקרה .
זה הרגע שבו אני מאחל לכל העצבניים שמישהו יעמיד לידם מראה. השוק שבלראות את עצמך כל כך מכוער, בשידור חי ..... כל כך מבייש.
טוב נו, אז אני מתבייש מאיך שאני נראה כשכעס לוקח פיקוד, אבל כמו שמישהו אמר פעם – "הבושה אוכלת אותי אבל הפחד הורג אותי ". כשכעס בועט בפנים, יש פחד נוראי שתיכף נתפרק אם לא נפרוק. לפרוק מיד ועכשיו. בלי סינון, בלי בקרה, לגלגל את כעס לזה שעומד מולנו .
לו רק יכולתי לעכב את כעס כמו שכולם מייעצים, כמה שניות עד שאתעשת .... אני לא מצליח לחשוב על כלום כשהוא תוקף.
נסכם. למדתי שלושה דברים - האחד – שכעס הוא רק כוח אחד בנשמה ולא כל האני שלי, כלומר שיש ברירה אחרת. שתיים – כעס משאיר אחריו חורבן נוראי כשהוא יוצא בצורה הטהורה שלו ללא סינון עד כדי כך שלפעמים יישארו משקעים שלא תוכל לתקן. והשלישי – איך אני נראה כשכעס יוצא החוצה ומשתולל – פשוט בושה .
האם זה מספיק כדי להתמודד עם כעס ?
אני גיליתי שכן. איך? אז ככה –
שב עם עצמך ונסה לשחזר תמונות חורבן שכעס השאיר כשהוא השתולל. נסה לעמוד על גודל הנזק שהוא השאיר ומה המחיר ששילמת. אחר כך, נסה לשחזר את פרצופך כשאתה זועם. תבדוק אם המראה הזה נעים לך, ככה אתה רוצה להישאר בזיכרון של אנשים? לדוגמא – בזיכרון של ילדך?
זה חשוב שיהיו לך תמונות מוכנות מראש, כי בזמן שכעס ירצה להשתולל, לא יהיה לך מספיק זמן לייצר אותן.
עכשיו - תן לכעס לחיות. הוא חלק ממך ואין שום טעם לנסות להעלים אותו. במיוחד לאור העובדה ששנים אתה מטפח אותו ונותן לו לגדול! אחרי שהשלמת עם קיומו והבנת שעימות חזיתי איתו לא ייתן כלום, פשוט כי הוא חזק ממך, כל מה שאתה צריך כדי להכניע אותו הן כמה שניות של איפוק, בהן הרוכב שלך יתעשת ויגבש דרך אנושית יותר להביע החוצה את מה שהוא מרגיש.
את היתרון הזה יתנו לך שני הכלים הנוספים – ברגע שכעס משתולל בפנים, תעלה בעיני רוחך את תמונות החורבן שהוא מייצר, ואת תמונות עצמך בזמן שכעס משתולל בחוץ. אל תחשוב על מה מעצבן אותך כרגע .
שתי התמונות האלה של הכיעור והחורבן הן מספיק חזקות כדי להשיג לך כמה שניות של איפוק. ואז, יקרה דבר נפלא – מתוך האיפוק , יצאו לך מילים מחושבות שיגידו מה אתה באמת מרגיש לגבי מה שקורה לך כרגע .
כשאני עשיתי את זה פעם ראשונה , פתאום שמעתי את עצמי אומר – "נפגעתי מאוד. זה כואב לי " .
יו , איזה משפט לפלפי. איך קרה ? בלי קללות, בלי לפצוע בחזרה, אמרתי את מה שאני מרגיש .ואז.....היא התייחסה אלי . היא שמעה אותי. היא כבר לא הייתה עסוקה בלהציל את עצמה מסוס פרוע שפתאום התנפל עליה .
אני בטוח שיש לי עוד הרבה עבודה, אבל אחרי שנים של סבל מצאתי את מי שהסכימה לעמוד מול כעס ולהכניע אותו. ה"לוחשת לסוסים" הפרטית שלי .
עכשיו אשתי בהריון. אני מאמין שזה התאפשר בגלל שהנחל בינינו כבר לא מזדהם ! "
עד כאן דבריו. מדהים, לא? אלו דברים שיצאו מעומק הלב ומגיעים אל הלב. אותי זה מרגש מאד.
אני מקווה שהדברים האלה יהיו לעזר ולתועלת לרבים כדי שיוכלו גם הם להרגיע את הכעס שלהם ולחיות ביחסים טובים עם הסובבים אותם ולטפח עם כל אחד מרחב יחסים מקודש, נקי, דשן, מטופח, מהנה ובטוח.
נ.ב לקראת תוכנית הרדיו הקרובה שלי "להיות ביחד וגם לחוד" ברדיו החיים הטובים, ביום שלישי, שתוקדש לאהבה לכבוד ט"ו באב, חג האהבה, אני מזמינה אותך לשלוח אלי סיפורי אהבה, פתקים ומכתבי אהבה, שקיבלת או כתבת, ואנחנו נקריא אותם בתוכנית ואם זה יתאים לך, אפשר יהיה גם להעלות אותך לשידור במהלך התוכנית. אני מאד אשמח...
אריאלה
פסיכותרפיסטית ומטפלת זוגית
