" בלב ליבו של הקושי שוכנת ההזדמנות" (אלברט איינשטיין)

כאן ניצור דיאלוג בין אריאלה מלצר כאדם ופסיכותרפיסטית ומטפלת זוגית, מנהלת מכון רעות לבין הקוראים אודות הקשיים והדילמות של החיים וכיצד להתמודד איתם בהצלחה וביעילות למען חיים טובים, מאושרים,רגועים ומהנים.

נדבר על שליטה וניהול כעסים, על בעיות שבינו לבינה בזוגיות ובנישואין, על קשיים רגשיים, בעיות משפחתיות, טיפול זוגי ועוד.

אהבת? לחץ כאן

יום שישי, 27 באוגוסט 2010

ביקורתיות עצמית - השופט העצמי שבתוכנו

שלום לכם,

אני שומעת מרבים איך הם מתייחסים לעצמם בביקורתיות מחמירה לאחר שטעו, עשו שגיאה, החמיצו משהו או פעלו בצורה שפגעה בעצמם או באחרים. הביקורת העצמית יכולה להיות עוד יותר חמורה במיוחד בתהליך שינוי בו יש באופן טבעי גם מעידות, כשלים, וחזרה על טעויות. "איך עשיתי את זה שוב", "איך טעיתי כך?", "איזה דפוק אני"..."מה לא בסדר בי?", "...אני חסר תקנה...", "שום דבר לא יעזור לי..", "אני כישלון...", "אני לא שווה כלום.." ועוד כהנא וכהנא ולפעמים, אף במילים עצמיות לגמרי לא מעודנות.

לרוב האנשים חשוב להיות "בסדר", להרגיש את עצמם משמעותיים, מוצלחים, חכמים, מוכשרים, בעלי ערך וטובים. אנשים רבים אינם אוהבים את עצמם כשהם טועים או נכשלים. מחשבותיהם הופכות לתוקפניות ואף אכזריות, הם כועסים על עצמם ומפעילים את השופט החמור ביותר שבתוכם. הם מאשימים ומבקרים את עצמם בצורה קשה שהם "לא בסדר" ולמעשה, תוקפים את עצמם מבפנים.
התקפה עצמית כזו מעוררת תחושות של כאב ומצוקה רבים, בדידות, חוסר אונים, ייאוש, כישלון ואפסיות, חוסר ערך ודיכאון, מגבירה את המלכוד ויוצרת מעגל סגור שקשה עוד יותר לצאת ממנו.

הביקורתיות העצמית המחמירה היא סוג של הענשה עצמית. דרך עקיפה להירגע, כי אם אני אעניש את עצמי על המעשה שעשיתי, אני אכפר בכך על מעשיי. זו דרך, לרוב, לא מודעת, להתנקות מרגשות האשמה, ייסורי המצפון , הצער והחרטה הכואבים כל כך.

לרוב, הקול הביקורתי הנשמע מתוך העולם הפנימי הוא הקול של אותן דמויות ראשוניות מטפלות עוד מתקופת הילדות, בדרך כלל ההורים, אשר ביקרו את הילד על מעשיו, התנהגותו, מחשבותיו, רגשותיו ובכך הטילו בו ספק וביקרו אותו על מי שהוא.
ביקורת כזו מערערת את תחושת הביטחון והערך העצמי, לפיה "אני מאכזב כל הזמן כי אני לא מספיק טוב" ואפילו, אצל חלק מהאנשים יכולה להשתרש התפיסה העצמית ש"אני הכבשה השחורה של הבית" במיוחד, אם גם משווים אותו לאחרים טובים יותר.

אנחנו נולדים שלמים במהות שלנו עם כל היכולות שלנו והתרחקנו ממנה כתוצאה מנסיבות החיים שאילצו אותנו למצוא דרכים לשרוד ולהסתגל למצבים מכאיבים ומתסכלים.

אחד התפקידים המרכזיים של ההורים והדמויות המטפלות והאחראיות על הילד הוא פשוט לראות אותו ולהכיר במהות הייחודית שלו כאדם על כל גווניו, יכולותיו, רגשותיו, מעשיו ומחשבותיו. ההורה מצופה לתת הכרה וערך לכל מה שטמון בילד ולהימנע מלהדגיש את מה שאין בו או את מה שעדיין לא התפתח בתוכו.

לעיתים, ההורים או המבוגרים האחרים שבחיי הילד, מנסים לשנות אותו בהתאם לעולמם וציפיותיהם ובמקום לחזק את היכולות הטמונות בו במהות שלו בדרך חיובית, הם מראים לו כמה הוא "לא בסדר", מעבירים עליו ביקורת ומאשימים אותו.
כשהילד סופג ביקורת רבה מהוריו לאורך זמן והוא לא חווה מהם הכרה וערך למי שהוא כאדם ייחודי, היא מחלחלת ושוקעת אט אט בנפשו של הילד וגורמת לו כאב וסבל רב ההולך איתו גם בבגרותו.

כיום, גם כשהוא בוגר ועצמאי הוא מפעיל כבר בעצמו את הביקורת לה הוא הורגל אלא שבמקום לשמוע את הביקורת וההאשמה מאובייקט חיצוני הוא שומע את זה מתוכו בעולמו הפנימי מתוך דפוס אוטומטי לו הוא הורגל להתייחס לעצמו. הוא כבר לא צריך את האנשים שייעשו לו את זה כבעבר, הוא עושה את זה בעצמו. כלומר, כמו שהתייחסו אליו בילדותו כך הוא מתייחס עכשיו אל עצמו בבגרותו.

מסקנה - אל תבקרו ואל תשפטו את עצמכם כשאתם טועים, נכשלים או עושים שגיאות. התייחסו אל עצמכם בחמלה וברכות. תלמדו מהן, תבינו מה גרם לכם לפעול כך כדי שתוכלו לתקן ולשנות את הדרך בעתיד.

אין טעם בביקורת עצמית מחמירה ובהלקאה עצמית על טעויותינו. זהו חלק מהאנושיות שבנו.
זה טבעי לטעות כי מהטעויות שלנו אנחנו לומדים ומתפתחים. בזמן כזה אנחנו זקוקים יותר מתמיד לחמלה מעצמנו. דמיינו לעצמכם את הילד שבתוככם שזקוק עכשיו מכם לחיבוק, נחמה ועידוד ולא עוד ביקורת, שיפוטיות והאשמות.

היו אתם עבורכם ההורה שנותן לכם הכרה להוויה, הערך והמשמעות שלכם, המבין, המכיל, המקבל, המנחם והמעודד שאתם כל כך זקוקים לו.

כשאנחנו סולחים לעצמנו על הטעויות שאנחנו עושים, אנחנו משחררים את עצמנו מרגשות האשמה הכבדים, מהצער והעצב, הייאוש, הכאב, חוסר האונים, החולשה והדיכאון ומחזירים לעצמנו את האנרגיה והחיוניות שלנו. זה יוצר תחושת הקלה, חופש ושחרור.

בדרך החמלה והנחמה העצמית אנו מחזירים לעצמנו את הכוח ואת תחושת הערך שלנו ומשם אנחנו יכולים לתקן את עצמנו.

יתירה מזאת, כשאנחנו לומדים לסלוח לעצמנו ולקבל את עצמנו על חסרונותינו ועל יתרונותינו, אנחנו לומדים גם לסלוח יותר בקלות גם לאחרים ולקבל גם אותם על כל חסרונותיהם ויתרונותיהם.

לסיום, " החמלה היא טבענו העמוק ביותר.. אנחנו זקוקים לחמלה כדי ללמוד לפתח עדינות ורכות אל מול הקשיים והכאבים שלנו, במקום להיסגר מולם בפחד. כך מתרחש הריפוי" . (הלב הנבון/ ג'ק קורנפילד)

כשאנחנו מתייחסים בחמלה לעצמנו, לטעויות, לחולשות, לפחדים, לרגשות ולהתנהגות שלנו אנחנו עוזרים לעצמנו להתחבר שוב למהות השלמה שלנו ולהרגיש את מלוא החיות וכוח החיים שבתוכנו.
או אז אנו לומדים להסיר את המכשולים והמחסומים העומדים בפנינו ולמצוא את הדרך הנכונה והמתאימה ביותר עבורנו ובו זמנית גם ביחסים שלנו עם האחרים. זו הדרך לצמיחה והתפתחות אמיתית להכרה בעצמנו ולמתן רשות ולגיטימציה לחיות בחופש ובשלום וכמובן, ברוגע עם עצמנו וכפועל יוצא, גם עם האחרים.

ותזכורת..

אירועים קרובים:

3.9.2010 - סדנת המשך לשליטה בכעסים "חיזוק ותחזוק -לחזור אל המהות"

20.9.2010 - פתיחת סדנא בסיסית חדשה לשליטה וניהול כעסים ולתקשורת יעילה


שבת שלום לכם מלאה בחמלה

אריאלה

מנהלת מכון רעות - לטיפול זוגי, אישי ומשפחתי

פסיכותרפיסטית ומטפלת זוגית






יום שישי, 20 באוגוסט 2010

להחליף את הכעס בחמלה ומחילה

שלום לכם,

לעיתים, במצב שאנחנו כועסים על מישהו, קורה שגם אם מבקשים מאתנו סליחה ואנחנו אומרים שסלחנו רק כדי להחזיר את היחסים לקדמותם ולשמור על שקט ביחסים, נשארת אתנו תחושת הכעס, המרירות והכאב.

ככל שעובר הזמן בלי פתרון אמיתי לכעס שלנו, כך יותר קשה לנו לצאת מזה ולסלוח באמת. משהו לא שקט בתוכנו, מעיק, מעיב כמו מים עכורים. משהו חסר לנו מאוד ולא תמיד אנחנו יודעים מהו. אנחנו מתחפרים בכעס, מתבצרים, חושבים שהצדק המוחלט אצלנו ובודאי שהאשמה נמצאת אצל האחר.

אנחנו הטובים, ה"מלאכים" והאחרים הם הרעים. שהרי, הם פגעו בנו, העליבו אותנו והכאיבו לנו כל כך.

אנחנו עסוקים בעצמנו ולא רואים כלל את האחר. לא מנסים אפילו להבין אותו ולראות את מה שקרה לו באותו אירוע או באותו זמן, מה הוא הרגיש או מה עובר עליו. אנחנו מנסים, לכאורה, לחזור לסדר היום, להתנהג כרגיל או להתרחק, לשכוח ולהתנתק מהאירוע ולהדחיק את רגשותינו הכואבים לגביו.

אז למה כל כך קשה לנו עם הכעס?

למה אין לנו שלווה בתוכנו והוא מעסיק ומטריד אותנו זמן רב?

התשובה נעוצה בכך שכשאנחנו עדיין ממשיכים לכעוס בתוכנו על האחר, אנחנו, למעשה, עדיין משאירים את עצמנו מחוברים לאירוע ולמה שהכעיס או פגע בנו. לכן, הוא ממשיך להשפיע עלינו בתוך עולמנו גם אם, לכאורה, התנתקנו ממנו על פני השטח. זו הסיבה שאנחנו ממשיכים להרגיש מועקה, אי שקט, עלבון, כאב ועוד. רק סליחה אמיתית מהלב תשחרר אותנו מהרגשות הכואבים האלה.

זאת ועוד, כשאנחנו שומרים עדיין על הכעס בתוכנו ולא סולחים סליחה אמיתית, אי השקט, המועקה והקושי נגרמים כתוצאה מכך, שאנחנו מתרחקים מרגשותינו המקוריים שבוטאו באמצעות הכעס ובכך, מתרחקים למעשה מעצמנו. אנחנו לא מרגישים את ה'אני' האמיתי שלנו אלא את ה"אני המזויף" שלנו.

אנחנו מתרחקים גם מהאנשים היקרים והחשובים לנו, היחסים אתם נשארים מתוחים, טעונים ועכורים ועמוק בתוכנו אנחנו מרגישים בדידות וכאב.

אז למה כל כך קשה לנו לוותר על הכעס?

לרבים מאתנו קשה לסלוח לאחר ועוד יותר קשה לבקש ממנו סליחה, להגיד שאנחנו מצטערים. זה נתפס בעיני רבים כחולשה. נדמה לנו שיראו את חולשותינו וזה יפעל נגדנו, יפסיקו להעריך אותנו, ינצלו אותנו וניפגע שוב. אחדים מאיתנו אף מתביישים בחולשותיהם וברגשותיהם. אנחנו עושים מאמצים רבים להיראות חזקים, להסתיר את חולשותינו ופחדינו כדרך הגנה על עצמנו. אנחנו לובשים את חליפת ההישרדות כדי להימנע מהרגשות הכואבים שלנו.

יש גם משהו המפתה להישאר בכעס, לאחוז בו ולא להרפות ממנו. כשאנו כועסים אנו מוציאים רגשות קשים שהם בדרך כלל מלאי עוצמה ואנרגיה גדולה. ביטוי הכעס נותן לנו תחושת פורקן גדולה, שחרור, הקלה ורגיעה. תהליך של משהו נבנה, מתעצם ומשתחרר- יש בו גם תענוג והנאה.

בנוסף על כך, כשאנחנו כועסים על האחר, אנו רואים את השלילי שבו, את הדברים שאנחנו לא אוהבים בו, אנחנו עסוקים בהסתכלות שלנו עליו ובהתנהגותו המכאיבה והפוגעת ובכך אנחנו נמנעים מלבחון את עצמנו ולהתבונן בהתנהגותנו ובדברים שבנו שאנחנו לא אוהבים, איתם אנחנו לא רוצים להיפגש.

הכעס הינו מכסה לשלל רגשות בלתי נסבלים עבורנו כגון, בושה, פחד, חוסר אונים, נחיתות ועוד, שאנו מנסים להימנע מהם. אם נוותר על הכעס ניאלץ להיפגש עם רגשות אלו. לכן, יותר קל לנו להשליך את החלקים האלו על מישהו אחר מאשר להסתכל בעצמנו.

יוצא איפוא, שהכעס מאפשר לנו להרגיש את עצמנו טובים, נחמדים ואילו האחרים- נתפסים כרעים וכ'לא בסדר'. הפיצול הזה נותן לנו הרגשה טובה וצודקת, המטשטשת לנו את החלקים הבלתי נסבלים בתוכנו, אותם אנו מתקשים לשאת ולהכיל בעצמנו. ע"י כך, אנו נמנעים מתחושת הכאב שיכולה לעלות בנו כשאנו רואים חלקים אלו.

דבר נוסף הגורם לנו להישאר בכעס הוא שהכעס מקנה לנו כוח על האחר, סוג של שליטה, כי אם אני כועס, יש לי, לכאורה, זכות לתבוע ממנו דברים, לגיטימציה לא להתקרב ולסרב לכל דבר הקשור בו.

לא עולה בדעתנו להבין את הצד האחר. לא עולה בדעתנו שאנחנו נבקש סליחה ממנו. אבל באופן פרדוכסלי, אם נצליח לעבור ממצב של כעס למצב של הבנה, חמלה ומחילה נגיע בתוכנו למקום בטוח, משוחרר, זך, נקי ושלם שהוא ה'אני' הטבעי הטהור והאמיתי שלנו. נחזיר לעצמנו את האנרגיה החיונית שלנו, את השלווה וכתוצאה מכך, הקשר עם האדם היקר לנו יעמיק, יהיה חופשי ופתוח, אמיתי ומספק.

כדאי לוותר על הכעס ולסלוח כי זה משחרר אותנו מהאירוע ומחזיר לנו את השקט והשלווה בתוכנו וכמובן, מחזיר את הקירבה והחום שביחסים עם האחרים.

אם נפעל מהחלק החושב שלנו במוח הנמצא באונה הקדמית ונבין שההפסד שלנו גדול מהרווח, נוכל לראות גם את הכאב של האחר וכשנצליח לראות את הכאב שלו תגיע באופן אוטומטי גם החמלה הטבעית שבתוכנו אשר תמוסס ותעלים את הכעס שלנו ותתאפשר המחילה והסליחה האמיתית.

הבנה זו יכולה לתת לנו כוח ליצור דיאלוג עם אלו שאנחנו כועסים עליהם או אלה הכועסים עלינו. הדיאלוג בא לא על מנת להאשים שוב את האחר אלא לתת מקום לכל הרגשות המוסתרים מתחת לכעס. אין זו חולשה לבטא רגשות אלא כוח. ביטוי הרגשות שלנו בצורה ישירה ופתוחה משחרר אותנו מהם בצורה אמיתית וע"י כך מאפשר לנו להגיע למחילה המיוחלת.

שבת שלום ומבורכת, מלאה בחמלה

אריאלה

מנהלת מכון רעות - לטיפול זוגי, משפחתי ואישי

פסיכותרפיסטית ומטפלת זוגית ומשפחתית
--------------------------------------------------------------------------------
אירועים קרובים

3.9.2010 - סדנת המשך לשליטה בכעסים "חיזוק ותחזוק - לחזור אל המהות"

20.9.2010 - פתיחת סדנא בסיסית חדשה לשליטה וניהול כעסים ולתקשורת יעילה.
--------------------------------------------------------------------------------

יום שבת, 14 באוגוסט 2010

מי שאני - עושה את ההבדל

שלום לכם,

במאמר האחרון דיברנו שכשאנחנו חווים את מלוא המהות שלנו ומרגישים את הטבע האמיתי שלנו, הפשוט והטהור, אנחנו מרגישים ביטחון בעצמנו המאפשר לנו להתמודד ביעילות עם המכשולים והקשיים שהמציאות מעמידה בפנינו. כשאנחנו בביטחון מלא אין לנו צורך לכעוס ולהתפרץ כהגנה על עצמנו. גם אם הסביבה לא עונה לציפיותינו, אנחנו מגייסים את הביטחון שבתוכנו כמגן ואנחנו נרגעים.

כהמשך למאמר האחרון, היום נדגיש את הכמיהה האנושית והצורך האדיר שלנו בחופש פנימי להיות מי שאנחנו ללא תנאים והגבלות ולשם כך, אנחנו זקוקים לסביבה שלנו שתעזור לנו להיות המראה של עצמנו כדי לאפשר לנו לראות ולהיות מי שאנחנו במלואנו כבני אדם שלמים .
מצגת מרגשת ויפיפיה ממחישה בסוף המאמר את הנושא כולו.

עפ"י מספר גישות תיאורטיות כגון, הגישה ההומניסטית של רוג'רס ומאסלו וגישת האימגו של ד"ר הנדריקס, האדם נולד שלם על כל הטוב שבו ובטבעו הוא מחפש להתפתח ולממש את כל הפוטנציאל שבו. הכשלים בהתפתחותו שגורמים לו קשיים וכאב רב נובעים מכך שהוריו ציפו ממנו להיות מה שהם רוצים וצריכים ולא קיבלו אותו קבלה מוחלטת. הוא למד כבר כילד שקבלת ביטחון ואהבה שהוא כל כך היה זקוק להם מהוריו הינה מותנית בכך שהוא יעשה ויפעל עפ"י הדרך הרצויה להם.

כתוצאה מכך, על מנת לקבל ביטחון ואהבה הוא התנתק בתוכו מהתכונות הלא רצויות והדגיש את התכונות הרצויות ובדרך זו כבר אין לו חופש, רשות ולגיטימציה פנימית להיות בטבע האמיתי שלו. הוא בונה סביבו חליפת הישרדות שתגן עליו ובמהלך צמיחתו לאדם בוגר הוא "שוכח" את המהות האמיתית שלו וחושב שחליפת ההישרדות היא המהות שלו.

באופן זה האדם לא פועל כאדם שלם אך במהות שלו הוא שואף להחזיר לעצמו את המהות שלו בשלמותה. המשאלה הלא מודעת היא לרפא את פצעי הילדות כדי לחזור אל המהות השלמה והטבעית שלו.
לשם כך,
האדם זקוק להיות בקשר אמיתי וקרוב עם אדם שיקבל אותו כמו שהוא ללא תנאי ויהווה לו מראה אנושית למי שהוא באמת. קבלה זו ניתנת לנו כשאנו מתבוננים בפניהם של האחרים, כמו להתבונן במראה, בה אנו רואים איך הם רואים אותנו. ככל שהם מחויכים אלינו, מרוצים, מלאי הערכה ושמחה, כך אנחנו חווים את עצמנו כבעלי משמעות וערך ומתמלאים בביטחון, שלווה וסיפוק.

כך, למשל, המשאלה הפנטזיונית הלא מודעת של אנשים מבני הזוג שלהם היא לקבל ביטחון, אהבה, וקבלה ללא תנאי. ציפיות אלו אינן מופנות רק כלפי בני הזוג אלא כלפי כל הסובבים ואפילו מפקידת הבנק או מהמוסכניק. כאשר אלו מחמיצים לנו פנים תוך כדי מתן שירות, חלק מאיתנו חווים אי שקט וערעור הביטחון דבר הגורם להם להיפגע ולכעוס. לעומת זאת, כאשר אלו מחייכים אלינו ומקבלים אותנו במאור פנים אנו חשים נינוחות, רוגע וביטחון.

משמעות הדבר, שכמו שאנחנו זקוקים שסביבתנו תקבל אותנו ללא תנאי ותיתן לנו להרגיש את עצמנו כאנשים במלוא המהות הטובה והטהורה שלנו כך גם אנחנו יכולים להיות מראה אנושית מקבלת וחיובית לאחרים.

ישנן מספר דרכים מעשיות ליישם זאת במציאות:

- כשאנחנו משוחחים עם מישהו, יש להיות איתו בקשר עין, לתת לבן שיחנו את מלוא הנוכחות וההקשבה המלאה שלנו, לוודא ששמענו את כל דבריו מבלי שקטענו או התפרצנו לדבריו ולבסוף, לבדוק איתו אם הבנו אותו במדויק כפי שהוא רוצה ללא פרשנות שלנו.

- כשאנחנו מחייכים אל אנשים בסביבתנו, באופן אוטומטי עולה גם חיוך מצידם. החיוך שעל פנינו מהווה להם אישור וקבלה של המהות שלהם והם כמו מתבוננים במראה של עצמם דרכה הם חווים את עצמם כאנשים טובים וחיוביים.
לכן, חייכו הרבה ובדרך זו תיצרו אווירה נעימה ונינוחה סביבכם ויחסים טובים עם האחרים שירגישו בטוחים ובנוח בקרבתכם.

- וותרו על הביקורת המרעילה כלפי האנשים הסובבים אתכם, והמירו את המחשבות השליליות שיש לכם על האדם במחשבות חיוביות. חפשו את כוונתו הטובה גם אם מעשיו אינם נראים לכם,
ראו את תכונותיו האנושיות הטובות והתמקדו בהן.

- הביעו הערכה על מעשיהם והתנהגותם של הסובבים אתכם. תמיד יש מה להעריך. שום דבר אינו מובן מאליו.
פיתחו את ליבכם לרווחה ותנו להם מחמאות רבות בנדיבות ומכל הלב.

לסיכום, אנשים שחווים חופש להיות במהות הטבעית שלהם כאנשים שלמים הם אנשים בטוחים ורגועים. אנחנו כיצורי אנוש הזקוקים לקשר יכולים להוות מראה חיובית אחד כלפי השני ולהגביר גם את תחושת הביטחון ההדדית וגם את הביטחון במרחב היחסים. מרחב יחסים בטוח הינו כר פורה ודשן לצמיחה אישית ומימוש הפוטנציאל ולהעמקת הקשר שבדרך זו נוצרים בו חום, רכות, אינטימיות וקרבה.

ולסיום, להמחשת המאמר כולו היכנסו לקישור
המצגת.

ימים טובים ורגועים
שבת שלום ומבורך

אריאלה

מנהלת מכון רעות - לטיפול זוגי, אישי ומשפחתי ולניהול כעסים

יום שישי, 6 באוגוסט 2010

מה גורם לנו לכעוס ולהתפרץ ללא שליטה?

שלום לכם,

היום אני אציג ואבהיר לכם נושא חשוב וכאוב, המשותף לאנשים רבים הגורם לחיכוכים וסכסוכים רבים, הן במשפחה והן מחוצה לה, שיעזור לכם להבין מה גורם לנו לכעוס ולהתפרץ ללא שליטה וכמה דרכי פתרון.

"הכנתי לאשתי ולי סלט לארוחת הצהריים", אמר גידי (שם בדוי ). "תוך כדי הכנות, אשתי שמה כלים בכיור. הרגשתי איך אני ישר מתחמם. זה מפריע לי והיא יודעת את זה. אני בכלל לא אוהב כלים בכיור. אשתי בדיוק ההיפך " זה המקום של הכלים ואני לא אוהבת כלים על השיש", היא אמרה. זרקתי את קופסת הטונה שהייתה לי ביד ויצאתי. מיד ידעתי שהייתי צריך לעשות ההיפך, קודם לצאת ואז גם לא הייתי מתפרץ כך."

אירוע זה שתיאר גידי שכיח בבתים רבים וחוזר על עצמו בוריאציות רבות ומגוונות. העניין הוא אותו עניין רק הנושאים משתנים.

"אנחנו בדרך כלל רבים על שטויות..", "אני לא יודע על מה בכלל התפרצתי, זה ממש לא היה חשוב בכלל..", "הצטערתי שהתפרצתי על הילד, מה אני רוצה ממנו? הוא בסה"כ ילד.." משפטים מעין אלו, אני שומעת לעיתים קרובות.

אז מה כל כך גרם לגידי לכעוס על אשתו עד כדי התנהגות תוקפנית כלפיה שיצאה לו מכדי שליטה? הרי בסה"כ זה כלים בכיור.

בשיחה עם גידי ניסינו לבדוק מה התלקח בתוכו ? מה היו המחשבות שלו באותו רגע ? מה הוא הרגיש? מה נדלק בתוכו ע"י הכלים בכיור?
לכאורה, על פני השטח גידי לא יכול היה לזהות את מקורות הכעס שלו. בברור מעמיק נוסף עלה כי הוריו של גידי ציפו ממנו שיהיה ילד טוב שהולך בתלם ויפעל עפ"י הציפיות וחוקי המשפחה וביניהם שיהיה סדר, ניקיון וארגון. כלים בכיור מיד התפרשו בעולמו כאי סדר שהוא אמור מיד לסדר. הוא לא יכול היה באותה העת לראות כי בעולמה של אשתו יש חוקים הפוכים משלו. עבורה סדר פירושו, כלים בכיור ולא על השיש. היא לא פעלה נגדו אלא בעדה.

בנוסף, עלה כי לא הייתה לו כילד ובמיוחד כנער מתבגר, לגיטימציה לתת לעצמו חופש לפעול עפ"י רצונותיו, צרכיו ורגשותיו שלא עפ"י הציפיות ממנו. כל ניסיון שלו לצאת מגבולות התפקוד הראוי והרצוי לשם כייף, הנאה, וסיפוק צרכיו הרגשיים והיצריים זכה לעונשים, להגבלות ולסנקציות.
כתוצאה מכך, לגידי ברור שהוא צריך לפעול לפי חוקים ברורים, עליהם גדל, לשמור על סדר ותפקוד תקין, אחרת ייענש. הכלים בכיור ייצגו בעולמו של גידי בלאגן ואי סדר שהתקשרו באופן מיידי ולא מודע להפרת הכללים כפי שהוא מכיר אותם ולסנקציות המגיעות בעקבותיה. זאת ועוד, הכלים שאשתו שמה בכיור התפרשו לפי תפיסתו הפנימית, כהשפלה וחוסר התחשבות היות והוא חווה זאת כציפייה שהוא יסדר וינקה אותם.

אז מה גורם לנו לכעוס ואף להתפרץ כשמישהו תופס לנו את החניה שחיכינו לה? על מה אנחנו כועסים כשמישהו זר נדחף לפנינו בתור או חותך אותנו בכביש? מה מוציא אותנו משלוותנו כשמישהו מעביר עלינו ביקורת או אומר ועושה משהו בניגוד לציפיותינו?

יש הרבה מאד דוגמאות כאלו. לכאורה, זה הגיוני ומובן כי אולי מישהו מסכן אותנו, גוזל מזמננו, משבש לנו את התוכניות שלנו וכד' אך נראה כי, לעיתים קרובות, יש פער גדול בין האירוע האובייקטיבי העובדתי במציאות לבין התגובה הקשה הלא מותאמת שבאה בעקבותיו.

אף אחד מאיתנו לא רוצה להרגיש פראייר. אבל הרי זו רק חניה ואנחנו יכולים למצוא אחרת ולהירגע או לפעמים זה רק עוד דקה או שתיים לחכות בתור וזה ממש לא סוף העולם וכד' אבל את חלק מהאנשים זה מוציא מהכלים והם כועסים לפעמים עד כדי איבוד שליטה.

בתוך היחסים במשפחה זה עוד יותר בולט ועוצמתי. אם נעשה רשימת תסכולים שכיחים שבגללם זוגות רבים מגיעים לכדי מריבות קשות וכואבות נראה כי הם לא ממש חשובים ולפעמים אפילו שוליים כגון, "למה לא תיקנת את...?" , למה לא רחצת כלים?", "כמה פעמים צריך להגיד לך לסגור את שפופרת משחת השיניים?", "למה הגרביים שלך מפוזרות על הרצפה?", "למה השארת את העיתון מפוזר בכל הסלון?", "כמה זמן את מדברת בטלפון?" או עם הילדים "למה לא לקחת את הילקוט לחדר שלך?", "למה אתם משתמשים לציור במחברות החדשות במקום הישנות?", "הילד מעצבן אותי כשהוא מפזר את הצעצועים שלו" ועוד ועוד.

לא תמיד נראה קשר ישיר בין האירוע שבמציאות לבין התגובה שלכאורה נראית מפתיעה ולא פרופורציונלית.
בעצם, הנושאים רק מתחלפים אך מקור הכעס הוא אותו מקור.

מקור הכאב הגדול שגורם לכעס ולהתפרצות הוא התחושה שהמהות שלנו לא קיבלה אישור, שהיא לא מספיק טובה ויותר מזה, אפילו רעה, דבר שבקלות ובמהירות יכול לערער את הביטחון ואת תחושת הקיום.

הכעס, למעשה, הוא ה"תחפושת" של הכאב העצום שעולה כתוצאה ממצב שיש בו איום והתקפה על ה'אני' של האדם, על המהות שלו, על המקום שלו ועל תחושת הקיום הבסיסית שלו.

גם אם הנושא נראה שולי ובלתי חשוב הוא נוגע, לעיתים קרובות באופן לא מודע, בעולם הפנימי במקומות פצועים וכואבים שמקורם עוד מתקופת הילדות מן העבר, שם הייתה תחושה של חוסר ערך ומשמעות, חוויה של אני 'לא בסדר', אשמה, חוסר ניראות ותחושת ביטחון מעורערת.
החוויה הקשה של 'אין לי מקום' ותחושת החידלון מעוררת את הכאב הגדול ביותר של האדם המלווה בפחד ורמת חרדה גבוהה מאד.

כתוצאה מכך, כל דבר ולו הקטן ביותר במציאות האובייקטיבית יכול לעורר בעוצמה את הכאב הראשוני הסובייקטיבי שגורם לתגובה ההישרדותית המיידית הבאה להגן מפני הגורם הנתפס כמאיים ומתקיף.

לפיכך, לרוב, תגובת הכעס וההתפרצות שבאה בעקבותיה היא מלחמת קיום.
היא איננה כלפי הגורם המציאותי בהווה אלא מאבק מול מישהו או משהו מן העבר שמטרתו לחוות את העצמי כאדם בעל מקום בעולם, שרואים אותו ומתחשבים בו, כאדם בעל ערך, חשוב, מוצלח, משמעותי, דבר המעניק לו זהות עצמית חיובית המושתתת על כל המהות הטובה שבתוכו.

במילים אחרות, הכעס וההתפרצות מגיעים כשהחוויה הפנימית הסובייקטיבית היא שהסביבה לא מקבלת אותנו, לא רואה אותנו, כשהצרכים שלנו לא נחשבים, כשאנחנו מרגישים לא אהובים, דחויים ולא רצויים וכשאנחנו מואשמים בדרך זו או אחרת שאנחנו 'לא בסדר'.

אז מה הפיתרון ? לשנות את האחרים? לשלוט בסביבה? לתקן את העבר?

הרי זה בלתי אפשרי.

ראשית, יש ללמוד דרכים חדשות וחלופיות להתנהגות המתפרצת שיעזרו לא לאבד שליטה, במטרה לנהל את הכעס ביעילות ובאסרטיביות, מבלי לפגוע באחר ומבלי לפגוע בעצמי.

שנית, בכל אירוע בו מתעורר מיד הכעס חשוב לעשות התבוננות פנימית ולהבין מה האירוע המציאותי עורר בתוך העולם הפנימי ובאיזה פצע ראשוני הוא נגע. חשוב לראות את הקשר בין האירוע בעולם החיצוני לבין מה שמתרחש בעולם הפנימי. אולם לא תמיד זה פשוט לגלות לבד את הקשר למקורות הכעס האמיתיים.

גם אם הדברים עדיין לא ברורים אפשר לעשות כמה פעולות שירגיעו את הכעס וימנעו את ההתפרצות. יש לזהות את הרגש הראשוני שעולה בי ולבטא אותו, אם יש בפני מי, ואח"כ לברר מה אני מבין מהאירוע ולבדוק האם זה אכן כך גם במציאות. יתירה מזאת, יש לצאת מהנחת מוצא בסיסית שהעולם של האחר שונה משלי ושהדברים נראים אחרת בעיני הזולת.

לפעמים, אין עם מי לדבר, למשל, עם הנהג שחתך אותי בכביש, אותו לא ניתן לחנך ובטח לא לשלוט בהתנהגותו. במצב כזה, במקום לחשוב חשיבה שלילית ש"אני לא אתן לו, מה אני פראייר? (שפירושו, מה, אני לא חשוב? אני סמרטוט?") ולעורר סערה בעולמי שתלווה אותי גם בהמשך היום, יש לקחת אחריות עצמית ולהפעיל את החשיבה ההגיונית המציאותית ולשאול את עצמי מה הוא לקח לי? כבוד, חשיבות, כוח, מהות, ערך, חוכמה?
והתשובה היא - הרי באמת אף אחד לא יכול לקחת לי את הדברים הללו, אם אני לא נותן לו.
ועם חשיבה כזו, מה שנותר הוא רק להירגע, לנשום עמוק, לשמוע מוסיקה או לעשות כל פעולה מרגיעה אחרת ולהשאיר מאחור את האירוע.

והחדשות הטובות...

אנחנו פותחים את הסדנא הבאה לשליטה וניהול כעסים ולתקשורת יעילה ב- 20 בספטמבר 2010.

האם יש לך פתיל קצר? האם לעיתים קרובות מידיי אתה מתחמם מהר על אחרים? האם אתה רב הרבה עם הסובבים אותך?

האם גם אתה מתפרץ על דברים קטנים, במיוחד על הקרובים אליך, ואח"כ מצטער שפגעת בהם?

האם אתה דוחס את הכעס שלך בתוכך ולא מבטא אותו כלל?

אם כן, אנחנו במכון רעות ברחובות, המומחים מס. 1 בטיפול בשליטה וניהול כעסים, הכתובת שלך לשינוי.

לא חייבים להמשיך לסבול! אנחנו יודעים שגם אתה לא מרוצה מזה וגם מערכות היחסים שלך, בעיקר עם היקרים לך, סובלות מכך.

אנחנו מציעים לך דרך חדשה פורצת דרך שתשנה את חייך!!!

אנחנו נלמד אותך דרך חדשה להתמודד עם הכעסים שלך ולהגיב ביעילות ובאסרטיביות. דרך זו תאפשר לך לנהל את הכעסים שלך תוך כדי ביטוי עצמי עם כל המהות ואנרגית החיים שלך כאדם שלם ותסייע לך לבנות יחסים מספקים, מהנים ובטוחים עם הסובבים אותך.

הסדנא מיועדת לגברים ונשים כאחד, המבטאים את כעסיהם בהתפרצות בלתי נשלטת או הנמנעים כלל מביטוי כעסיהם.

אל תחכה שהמצב יחריף ואולי זה יהיה מאוחר מידיי. אל תישאר לבד עם הבעיה.

היכנס לקישור הבא לפרטים והרשמה

אנחנו כאן בשבילך!

ימים טובים ורגועים

אריאלה

מנהלת מכון רעות - לטיפול זוגי, אישי ומשפחתי