המשקפיים הסובייקטיביות שלנו- זה לא האירוע, זה הפרוש שלנו

שלום,

אמר הפילוסוף היווני אפיקטטוס –

"לא האירועים הם אלו שגורמים לנו להרגשה רעה אלא הפרוש שאנו נותנים לאירועים אלו"

ישנם אירועים רבים בחיינו שהם מציאות אובייקטיבית עובדתית שלרוב, אין לנו שליטה עליה ואנחנו לא יכולים לשנות אותה. אין לנו שליטה על מה שאחרים עושים או אומרים. יש לנו שליטה רק על מה שאנחנו עושים ואומרים או איך אנחנו מרגישים.

אם כתוצאה מאירוע מסוים אנחנו מרגישים הרגשה קשה או לא נעימה היא לא נובעת ממה ש"עושים לנו" אלא היא באה כתוצאה מהפירוש שאנחנו נותנים לו.

פרוש המציאות מבוסס על העולם הפנימי שלנו, התפיסות שלנו את החיים, על מה שעברנו בחיים, על המנהגים וההרגלים שלנו, הנורמות והחוקים, הערכים, דפוסי ההתנהגות שלנו שנוצרו כבר במשפחת המוצא שלנו כילדים ועוד.

הפרשנות שלנו נובעת, הן מהעולם הקוגניטיבי שלנו, תבניות ודפוסי חשיבה והן מהעולם הרגשי ולעתים, השילוב ביניהם. בהתאם למחשבות שלנו המפרשות את האירוע, כך אנחנו מרגישים ומתנהגים.
המחשבות שלנו הן אלה שגורמות לנו להרגיש כפי שאנחנו מרגישים ובהתאם לכך גם התוצאה ההתנהגותית.
מחשבות אלו הן בשליטתנו והן ניתנות לשינוי ובהתאם לכך, גם התוצאות הרגשיות וההתנהגותיות.

גם אם יש במציאות דברים שיש בהם כדי להעלות בנו תחושות בלתי נעימות, הרי שמלבד הפרשנות האוטומטית שמתעוררת בנו, יש לנו גם את האפשרות להביא את עצמנו באמצעות החשיבה (חשיבה חיובית ואף דמיון מודרך) למצב שבו נרגיש טוב.

למעשה, אף אחד לא גורם לנו להרגיש את הרגשות האלה וגם אף אחד לא יכול (כן, כן) כי רק אנחנו אחראים על מה שאנחנו מרגישים. אף אחד לא יכול לשים בתוכנו רגשות כלשהם, לא רגשות קשים וגם לא רגשות נעימים. תארו לעצמכם מישהו שפוטר מעבודתו ועכשיו הוא מרגיש חסר ערך, לא שווה, כישלון, חשש, חוסר ביטחון וכד'. גם אם הוא יקבל הרבה עידוד ותמיכה מסביבתו יתכן וזה לא יעזור כי עדיין הוא יכול להרגיש בתוך עצמו לא שווה, כישלון אולי אשמה ועוד. הוא צריך לעבור את התהליך בתוך עצמו כדי להחזיר לעצמו את תחושת הביטחון והערך.
גם מישהו, למשל בדיכאון, לא ניתן לקחת ממנו את הדיכאון ולהכניס לו שמחה. זה לא אפשרי.

כל אחד יכול לפרש את אותו אירוע בצורה שונה. הכול תלוי בזווית הראייה של כל אחד.

בוא/י נדגים את זה בתרגיל קטן...

דמיין/י לרגע שאת/ה ובן/בת זוגך או מישהו אחר מתבוננים על אותה קופסת טישו. אחד מכם מסתכל מן הצד של הפתח בו מציץ ניר הטישו ואילו האחר מסתכל עליה מהצד האחורי שלה ללא הפתח.

האם אתם מתארים את הקופסא בדיוק באותה הצורה?

בוודאי שלא!! מה שיש בצד האחורי שונה לחלוטין מן הצד הקדמי של הקופסא ועדיין אתם לא רואים את כל צידיה. זאת ועוד, כל אחד מכם יתאר אותה מזווית הראייה שלו, עפ"י סגנונו האישי ואוצר המילים שלו. לעיתים, זה אף יכול להישמע כאילו כל אחד מתאר חפץ אחר.

האם יש תיאור אחד נכון? ברור שלא!

כל אחד מתאר את מה שהוא רואה מהזווית שלו. עכשיו, לכאורה, הם יכולים להתחיל להתווכח מי צודק יותר ומי תיאר נכון יותר את ה"קופסא" (כסימבול למציאות) אך קיימת גם האפשרות שהם ישתפו פעולה ויעזרו אחד לשני להרחיב את אפשרויות ההתבוננות ולראות כמה שיותר זוויות ראיה לעניין.

כך בדיוק הדבר גם בזוויות הראייה השונות של המציאות. לכן, אין נכון אחד! כל אחד רואה את אותם הדברים מהמשקפיים שלו ומהפרשנות הסובייקטיבית שלו הנובעת מתוך עולמו האישי.

המצגת הבאה ממחישה היטב את הדברים. היכנס/י למצגת

דוגמא לפירוש אירוע שגורם להרגשה רעה הוא סיפורה של גילי (שם בדוי ), בחורה צעירה, נאה, מוכשרת ונבונה. אמה של גילי הייתה צריכה להכין תיאור בכתב של בני המשפחה. לפני מסירתו של המסמך היא העבירה אותו לגילי על מנת שזו תבדוק את ניסוחו ותתקן את שגיאות הכתיב שבו. כשקראה גילי את התיאור שלה ושל אחיה הצעיר ממנה היא חשה עלבון, פגיעה, חוסר ערך ולא שייכת.

אז מה כתבה האם על שניהם שגרם לגילי להיעלב ולהיפגע?

על האח היא כתבה בין היתר "...חייל, מנהיג, חברותי, מקובל, טוב לבב..." ועוד. את גילי היא תיארה
כ "..סטודנטית (במקצוע שדורש חוכמה והשקעה רבה- א.מ), אוהבת לאפות, שומרת מרחק, אוהבת את המרחב הפרטי והעצמאי שלה..." ועוד.
האם יש משהו פוגע בתיאורה של האם? אם גילי נעלבה מהתיאור, האם אמה העליבה אותה?
לא בהכרח.

עלבונה של גילי נבע, למעשה, מהפרוש המוטעה שהיא נתנה לדברי אמה על רקע היחסים והמבנה המשפחתי כפי שהם נתפסים בחוויה הסובייקטיבית שלה ולאו דווקא כי האם העליבה אותה.
עוד מילדותה נתפסה גילי בעיני המשפחה כילדה טובה, אחראית, חרוצה, עוזרת לכולם, רצינית, מסורה ומשפחתית. ככזו היא נתבקשה כבר מגיל צעיר לקחת על עצמה תפקידים רבים שיש בהם אחריות, בעיקר בעזרה לאמה בכל מיני מצבים ועזרה במלאכות הבית. היה ברור לכולם שכשצריך עזרה במשהו אפשר לפנות לגילי. לעומתה, האח נתפס תמיד כילד הקטן בבית שצריך תמיד לדאוג לו ועכשיו כשהוא חוזר לחופשות מהצבא, כל בני הבית מתגייסים כדי לפנק אותו, נוסעים לקחת אותו מהבסיס ומכינים לו את האוכל שהוא אוהב.

למרות אהבתה הגדולה לאחיה היא חשה קנאה ביחס, בדאגה ובטיפול שהוא מקבל מההורים כשלעומתו, אותה רואים כאחת שלא צריך לפנק היות והיא יכולה לדאוג לעצמה. כדי להרגיש שוות ערך לאחיה היא רוצה לקבל מהוריה בדיוק את אותו היחס והאכפתיות כפי שהוא מקבל.

סיבה נוספת שהעצימה את העלבון היא התפיסה הערכית שלה לפיה, להיות מנהיג, מוקף בהרבה חברים, מקובל וכד' נחשב בעיניה יותר מאשר להיות תלמידה חכמה ומצליחה, אוהבת לאפות ואוהבת את המרחב הפרטי והעצמאי שלה. כתוצאה מכך, היא מרגישה פחות מוצלחת ופחות מוערכת מאחיה.

לא כאן המקום להתייחס למשמעויות של מבנה היחסים והתפקידים במשפחה והשלכותיהם על גילי אך
ניתן לראות בבירור כי הם מונעים ממנה עדיין לראות את ההערכה הרבה שבני המשפחה ובעיקר אמה רוחשים לה. עצם פנייתה של האם לעזרה מגילי מצביעה על כך שהיא רואה את כל איכויותיה, כישוריה ושהיא סומכת עליה.

היות וגילי עוברת תהליך של גדילה היא מצאה את הכוח שבתוכה לפנות לאם ולשתף אותה ברחשי ליבה. בשיחה הסתבר לה שאמה הדגישה את לימודיה כדי להראות איזה חכמה בתה, כמה היא יצירתית ומוכשרת כשהיא אופה עוגות כל כך מיוחדות וטעימות ושיש לכבד את המרחב הפרטי שלה כאישה צעירה המתחילה לצאת לחיים עצמאיים משלה.

לו גילי הייתה מכירה באיכויותיה הרבות כשוות ערך לאלו של אחיה, למרות השוני שביניהם, ורואה את ההערכה הרבה של בני משפחתה כלפיה, תחושת הערך העצמי שלה הייתה גוברת, העלבון היה נמנע והיא הייתה מצליחה ליהנות ולרוות נחת מתיאורה של אמה אותה.

לסיום, כשאנחנו נתקלים באירועים שמעלים בנו תחושות בלתי נעימות מומלץ מאד להישאר עם עיניים פתוחות ומפוכחות ולמרות מה שאנחנו מרגישים, לבדוק בתוך עצמנו אולי אנחנו טועים והאם זו האפשרות היחידה כפרוש לאירוע או לחפש פרושים נוספים שיכולים לסייע לנו להרגיש אחרת..

קריאה מהנה ופוריה!

ותזכורת אחרונה....

נותרו רק 4 ימים לסיום מבצע ההנחה, לפיו כל מי שירשם לסדנא לשליטה בכעסים עד 2.5.100 (כן, הוארך ביום כי ה-1 בחודש יוצא שבת) ישלם פחות עבור הסדנא.

מי שמעוניין, חבל שיפספס! לפרטים היכנס/י לקישור.
העבירו גם לחבריכם ולקרוביכם שלדעתכם יכולים להיעזר בסדנא.

ימים טובים ורגועים

אריאלה

מנהלת מכון רעות - לטיפול זוגי, משפחתי ואישי
פסיכותרפיסטית ומטפלת זוגית ומשפחתית

ביקורת יתר בין בני זוג והשפעותיה על הזוגיות

אחד הדברים ההרסניים ליחסים תקינים בין בני זוג היא ביקורת יתר המופנית האחד כלפי השני.
הביקורת יכולה להיות על כל דבר, על מה שבן הזוג עושה, על מה שהוא חושב, על רגשותיו, רצונותיו, על תנועותיו, על איך הוא מתלבש או מדבר, מה הוא אומר ואיך ועוד ועוד.

יש להדגיש ולסייג מראש את הדברים כי כל אחד מאיתנו יכול למצוא את עצמו בצורה זו או אחרת, תוך כדי קריאת המאמר, פעם בצד המבקר ופעם בצד המבוקר אך השאלה היא תכיפות הביקורת, הכוונה שיש בה, הדרך בה היא מתבטאת ונאמרת והקונטקסט של איכות היחסים הזוגיים. מאמר זה מתייחס, בעיקר, לביקורת בין בני זוג (מגברים ונשים כאחד), הקיימת כדפוס התנהגותי קבוע במרחב היחסים הזוגי, המופיעה בתדירות גבוהה ושכוונתה לנזוף, להאשים, לתת הוראות ולהשיג שליטה על בן הזוג.

ביקורתיות כזו הבאה באופן עקבי ותכוף במהלך החיים היומיומיים השוטפים שוללת, למעשה, את כל המהות ותחושת הקיום של בן הזוג ושואפת לשנות אותו. באמצעות הביקורת הקבועה ישנו ניסיון להשתלט על עולמו ונפשו של בן הזוג ולקבוע לו מי הוא יהיה ואיך הוא יתנהג בהתאם לרצונות והצרכים האישיים של בן הזוג הביקורתי.
בן הזוג הביקורתי רואה את דרכו כדרך היחידה המוצלחת, הצודקת והנכונה ואינו רואה את האפשרות שיש דרכים נוספות אחרות, מוצלחות לא פחות אך שונות, להתבוננות, להתנהגות, לחשיבה וכיו"ב. כל סטייה מדרכו, כפי שהוא רואה אותה כנכונה, גוררת אחריה כמעט באופן מיידי ביקורת, כעס, האשמה ושיפוטיות.

ביקורת מתמדת, אפילו על דברים פעוטים, מעבירה לבן הזוג מסר קבוע, שהוא כבן אדם "לא בסדר" והוא צריך להשתנות להיות מישהו אחר. הוא מבין כי בן זוגו אינו מקבל אותו כפי שהוא דבר שגורם לו לתחושות קשות של דחייה, חוסר אונים, עלבון ופגיעה, בדידות, תסכול, כעס, חוסר ערך ומשמעות, ייאוש וחוסר ביטחון.
הביקורתיות הקבועה והמתמשכת המנסה להשיג שליטה על עולמו של בן הזוג מחלחלת אט אט בנפשו, ובדרך איטית, הדרגתית ולפעמים, אף סמויה, היא הורסת את נפשו.

בן הזוג המבוקר חווה את הביקורת המופנית כלפיו כהתקפה קבועה על העצמי שלו, אשר גם אם הוא מנסה לרצות את בן זוגו הוא אינו יכול להצליח היות וזו משימה בלתי אפשרית עבורו משום שהוא לא יכול באמת לשנות את מי שהוא. הוא יכול לשנות פה ושם התנהגויות מסוימות אך לא את המהות שלו ואת עולמו הפנימי וגם לא את תכונותיו האישיות.

יתכן קשר זוגי שבו רק אחד מבני הזוג ביקורתי מאד והשני מנסה לרצותו אך קיימת גם האפשרות ששני בני הזוג מבקרים ללא הרף זה את זה.
בשני המצבים הביקורת משפיעה על הקרבה והאינטימיות בין בני הזוג, מרחיקה אותם אחד מהשני ויכולה לעורר ויכוחים וסכסוכים רבים בין בני הזוג אשר גורמים לניכור ביניהם והימנעות מכל גילויי חיבה מילוליים ופיזיים ואף, מיחסי מין.

ביקורת מתמשכת וקבועה מעבירה מסר קבוע לבן הזוג, גם אם לא במילים ברורות, "אני טוב ומוצלח יותר ממך", "אני יודע טוב יותר מה נכון ומה צריך", "יש דרך אחת והיא הדרך שלי", "אני הקובע", "אתה פחות טוב ממני ולכן, אתה צריך להקשיב לי" וכד'.

בן הזוג המבקר פועל כך מתוך צרכים פנימיים של צורך בשליטה, שמטרתה לארגן את סביבתו בהתאם לצרכיו ולהוריד את רמת החרדה שלו, הנובעת דווקא מתוך חולשה פנימית, ערך עצמי נמוך וחוסר ביטחון.
לעיתים קרובות, ניתן למצוא כי מקורותיה של הביקורתיות המוגזמת הזו והצורך בשליטה הם בביקורת הקשה והנוקשה שספג האדם בילדותו או בחוסר ההערכה שקיבל על מעשיו ופעולותיו כילד.

הביקורת החוזרת ונשנית המופנית כלפי בן הזוג מנסה ליצור היררכיה ביחסים וחוסר שוויוניות, היות והיא באה מתוך צורך לקבוע מי החכם יותר, היודע, הקובע, בעל הכוח ומקבל ההחלטות לעומת בן הזוג ה"נחות" והפחות מוצלח, כביכול, המובל שצריך אישור והסכמה למעשיו, התנהגותו, רצונותיו, מחשבותיו ורגשותיו.

בגלל התפיסה הזו (לעיתים, לא מודעת) שאין מקום לשניים טובים ומוצלחים במרחב היחסים הזוגי ולכאורה, יש מכסה רק של מקום טוב אחד בתוך היחסים וכשהוא תפוס נשאר המקום של הפחות טוב, בני הזוג לא נותנים מקום של כבוד והערכה לשתי דעות מנוגדות או צרכים ורצונות מנוגדים ומתנצחים על מי צודק.

הסכמה של בני הזוג, ואפילו הסכמה שבשתיקה, על מבנה כזה של יחסים יוצר תלות ואף סימביוזה בין בני הזוג, כאילו הם יישות אחת, לפיה שניהם צריכים להסכים על כל דבר, לרצות אותו דבר, לחשוב ולהרגיש אותו דבר. כל התנהגות, פעולה, מחשבה או רגש עצמאיים, שונים ונפרדים של בן הזוג האחד מערערים את תחושת הביטחון הפנימי של בן הזוג השני.

למעשה, שניהם פועלים מאותו מקום של התגוננות אך מתנהגים באופן שונה, כל אחד עפ"י עולמו האישי, התנסויותיו מן העבר, דפוסי ההגנה, תבניות החשיבה שלו ועוד.
האחד יבטא מיד תוקפנות, יכעס ויבקר את השני, יאשימו ואולי אף, יתפרץ ואילו השני יגיב בוויתור, בקבלת האשמה, בהתנצלות, בהצטדקות ובמתן הסברים או בשתיקה.
אם שני בני הזוג מבקרים זה את זה בגלוי כל נושא, אפילו הפעוט ביותר, יכול לעורר ביניהם מלחמת עולם של תוקפנות הדדית, כעס, האשמות, טענות ותלונות רבות.

תלות זו מתבטאת בחיי הזוג, לעיתים קרובות, בכך שבן הזוג האחד צריך להסכים ולתת אישור לשני להיות ולפעול כפי שהוא רוצה ולעומתו, בן הזוג השני מרגיש שהוא צריך לקבל הסכמה ואישור מהשני כי אם לא כן, תגיע הביקורת הצפויה והכעס בעקבותיה.

לבן הזוג המבקר יש תפיסה המבוססת על ראיה של שחור – לבן, קושי לגלות גמישות חשיבה, הוא מתקשה לשאת את תסכוליו ומנהל עם בן הזוג מאבקי כוח על חשיבות, משמעות וערך במטרה להחזיר לעצמו את הביטחון.
כתוצאה מכך, הוא בדריכות מתמדת כדי לא לאבד את השליטה, ולכן, הוא רוצה לדעת הכול לפרטי פרטים. הוא יכול להעיר על כל דבר ולו הקטן ביותר, הוא מתפרץ בתוקפנות ובכעס בתדירות גבוהה, הוא אינו מתחשב בבן הזוג, אינו רואה את צרכיו ואינו לוקח אותם בחשבון ומנסה לכפות עליו את הראייה והעמדות שלו. הוא מתייחס בשיפוטיות של טוב ורע, מתבונן בעיקר בחצי הכוס הריקה, לעיתים, מתנשא ומבטל את דברי השני, מעליבו ומשפיל אותו. הוא כועס כשדברים משתבשים לו ואינם עונים על ציפיותיו, הוא אינו קשוב באמת לדברי השני ומתפרץ לדבריו.
למעשה, יש לו קושי רב לקבל את השונות של בן הזוג, הוא אינו מכבד ומקבל אותה כברת זכות קיום עצמאי משלה ובכך אף שולל את מהותו הקיומית של בן הזוג ואת חופש הבחירה שלו.

לעומתו, בן הזוג שסופג את הביקורת, והיות שהיא שזורה באופן קבוע ומתמשך ביחסים הזוגיים, יכול להגיע למצב שהוא כבר מאמין לדברים שנאמרים עליו וחווה את עצמו כ"לא בסדר", ככישלון או כלא מספיק מוצלח. זאת במיוחד, אם זה בא על רקע התנסות דומה בילדותו והחוויות שלו עוד במשפחת המוצא שלו כילד.

הוא מפחד לפעול באופן עצמאי ללא קבלת אישור לפעולותיו, הוא נמנע מלפעול כהווייתו ועושה את הדברים הרצויים, כפי שהוא מבין שמצפים ממנו, תוך ויתור על עצמו ועל חופש הבחירה שלו. הוא חושש לבטא את עצמו בחופשיות, מצמצם את עצמו ואת עולמו למינימום ההכרחי כדי להימנע ככל האפשר מתגובות הביקורת והכעס עליו, הופך להיות יותר פסיבי, מרגיש אשם לעיתים קרובות ומגיב בהתגוננות יתר, בהסברים ובהצטדקויות רבות על מעשיו. הוא מרגיש פחד מפני הביקורת והכעס, נחות, לא שווה, פגוע, בושה, חסר אונים וכעס שיכול להתבטא באופן סמוי אך גם גלוי.

לעיתים, כדי להחזיר לעצמו את תחושת השליטה ותחושת הקיום העצמית שלו הוא "יורד למחתרת", אינו משתף את בן הזוג בעולמו הפנימי, מתרחק, מסתגר בתוך עצמו ובעיסוקיו, מבטא את הכעס בדרך עקיפה וסמויה ולעיתים, כדי להימנע מהביקורת הצפויה הוא מסתיר מבן הזוג או אף משקר, גם אם אין במעשיו כל רע.

הביקורת המופנית כלפיו, אותה הוא תופס כשלילת החופש שלו לפעול באופן עצמאי, נחווית על ידו, למעשה, כהתקפה על ה"אני" שלו וכשלילת החופש שלו להיות מי שהוא, תחושה שמערערת את יסודות הביטחון העצמי שלו, הערך העצמי, ותחושת הקיום העצמית והמובחנת שלו.
הוא מאבד את הקשר עם החלקים הטובים שבו, את האמון העצמי בכוחותיו, יכולותיו וכישוריו, את שיקול דעתו ואת בטחונו העצמי וע"י כך הוא מתרחק מהמהות האמיתית שלו.

יחסו לביקורת של בן הזוג היא אמביוולנטית, דבר שממלכד אותו ומונע ממנו לעשות שינוי, כי מצד אחד, כמו הילד שזקוק להוריו שיטפלו בו וידאגו לכל מחסורו ויעניקו לו ביטחון ומצד שני, הוא רוצה גם שיעריכו אותו ויכבדו אותו כאדם נפרד ועצמאי כך הוא זקוק לבן הזוג שיתווה בפניו את הדרך הנכונה ויעניק לו ביטחון אך גם שיעריך אותו, יכבד את דרכו הייחודית ויקבל אותו כמו שהוא.

הביקורת מתבטאת בצורות שונות, חלקן גלויות יותר וחלקן יותר סמויות:

ביטוייה הגלויים יותר של הביקורת מתבטאים ע"י טענות ותלונות לרוב, האשמות, התנשאות וביטול דברי השני, שיפוטיות, חוסר קבלה, התנצחות, וויכוחים על כל דבר על בסיס הנחת המוצא המוטעית שיש רק דרך אחת נכונה וצודקת.
איומים למיניהם, סמויים או גלויים, שמשמעותם היא "אם לא תעשה/י ..., אז...".
שפת הדיבור השכיחה היא בפנייה בגוף נוכח "את/ה..." שכוונתה נזיפה, תוכחה, ביקורת, האשמה וכד' ולא בגוף ראשון "אני" שפרושה לקיחת אחריות אישית .
ישנה ביקורת שבאה לידי ביטוי באופן סמוי יותר שקשה יותר לזהות אותה ולכן, קשה להתווכח איתה, להוכיחה או להתגונן מפניה אך ניתן להרגיש אותה באמצעות האנרגיה השלילית שיוצאת ממנה.
דווקא סוג הביקורת הזה, מחלחל אט אט ובהדרגה לתוך נשמתו של האדם, בלי שהוא שם לב והשפעתו הרסנית יותר כי במשך הזמן, הוא כבר חווה את הביקורת מתוכו ומאמין שהוא "לא בסדר".

הבעת ביקורת, לפעמים סמויה, היא באמצעות לשון הגוף כגון, הבעות פנים לא מרוצות, עיניים המביעות אי שביעות רצון, טון הגוף, הרמת קול, המוסיקה של הדברים הנאמרים, כגון, טון מלגלג ומזלזל, דיבור חד, נחרץ ותוקפני, טון נוזף או מוכיח, המהומים למיניהם (הממם...אהה.. ) שמבטאים "אני לא מרוצה", התרחקות ושתיקה, תנועות ידיים מזלזלות ומבטלות, ועוד.

דרך נוספת לביטוי ביקורת סמויה היא באמצעות שאלות הבאות כשאלות רטוריות שאין צורך להשיב עליהן אלא הן באות כאמירות קובעות שמטרתן להוכיח את השני על מעשיו. אלו שאלות שנראות, לכאורה, תמימות אך נושאות בחובן מסרים שליליים, אמירות חותכות וקביעות מכלילות שאינן מתייחסות עניינית להתנהגות ספציפית באירוע ובזמן מסוים אלא נוגעות לתכונות ואופי האדם באופן כללי וקבוע ושוללות אותן ואת מהותו.

הנה כמה דוגמאות לביקורת מילולית המועברת באמצעות אמירות או שאלות בעלות מסר שלילי, בהן אני נתקלת יום ביומו בחדר הטיפול:
"למה.היית צריך/ה בכלל לקנות את ה..?" , "למה לא הגעת בזמן?" "איך זה שלא הספקת לסדר את...?", " בשביל מה אנחנו צריכים את זה?", "לא היה משהו יותר זול?" ," אף פעם אין לך זמן בשבילי", "אז מה אם זה היה בהנחה, התעשרנו?", "תגידי, את מבינה בכלל מה שאני מדבר?", "למה לא שאלת אותי לפני שהלכת למוסך, הרי את יודעת שאת לא מבינה בזה כלום ויכולים לעבוד עליך?", "רק אצלך הכול קורה", "כל פעם שהאוטו אצלך, מישהו דופק אותו", "אם היה אכפת לך ממני, היית חוזר מוקדם מהעבודה ועוזר לי עם הילדים ", ועוד.
סוג נוסף של שאלות רטוריות שאינן מבטאות התעניינות אמיתית אלא חיפוש האשמים בכל דבר, נזיפה ותוכחה הן השאלות מסוג של "מי עשה...?", "עוד לא סידרת את הבגדים?"

יש להזכיר, כאמור, כי לפעמים התבטאויות כאלה ושאלות מסוג זה נשאלות ע"י בן הזוג מתוך התעניינות אמיתית וכוונה טהורה ולא מתוך זלזול או תוכחה, ההבדל תלוי במינון שלהן, תדירותן ומטרתן וכמובן, באופי היחסים הכללי בין בני הזוג.

דוגמא נוספת, אישה, שהתעניינה האם תבשיל העוף החדש שהכינה טעים לבעלה, נעלבה עד עמקי נשמתה כשזכתה לתשובה הנחרצת ממנו "לא". לכאורה, היא קיבלה תשובה ישירה לשאלתה. אז מה גרם לה כל כך להיעלב ואולי גם לגרום לה להפסיק להתאמץ להבא? ה"לא" החד שלו, למעשה, התפרש בעיניה לא רק שהעוף לא היה טעים לו, אלא שהוא ביטל את כל מה שעשתה ועל רקע היחסים ביניהם, אף העביר לה מסר שלילי על יכולתה לבשל ואף יותר מזה, על תפקודה כעקרת בית בכלל. לו הוא היה יוצא מזווית ראייה חיובית ורואה שהיא זקוקה להערכה, הרי גם אם התבשיל לא היה טעים לו וזה אפשרי ובסדר, הוא היה יכול להעריך את המאמצים שהשקיעה ואת נכונותה לגוון את בישוליה עבורם.

זהו מעגל סגור שקשה לצאת ממנו שכן יש בו הצטברות של כעס הנמצא באופן קבוע בתוך מרחב היחסים הזוגי וככל שהם מתעצמים עם הזמן כך מתרחקים בני הזוג זה מזה, הכעסים מתגברים בגלל חוסר הסיפוק והתסכול התמידי והמתמשך והבעיה הולכת ומחריפה עם השנים.

ברור אם כך, שיש להימנע מביקורת מיותרת על בן הזוג הגוררת אחריה הרבה כעס, תסכולים ופגיעות.
אז איך עושים את זה?

ראשית, כדאי להיות מודעים למשמעות ההרסנית שיש לביקורת בכלל ולביקורת הסמויה בפרט על הפרט ועל הצורך שלו הקיומי בהכרה במהותו ובערך שלו ולהימנע ממנה ככל האפשר.
זהו תהליך לא פשוט כי יש צורך לוותר על השליטה הבלעדית אך עם מפנים את תשומת הלב לעניין ומעלים את המודעות העצמית לכך, מתמקדים בחיובי ומפתחים גמישות חשיבה, לאט ובהדרגה ניתן לשנות את דרך ההתייחסות ולהפחית את הכעסים, הויכוחים והמריבות.
שנית, יש לקבל ולכבד את בן הזוג על כל השונות שבו כי דווקא השונות הזו יכולה להפרות את הזוגיות ואת זוויות הראייה השונות למציאות וההתייחסות לחיים, דבר שניתן רק להרוויח ממנו.

כך ניתן ללמוד מדברי אחד ממשתתפי הסדנא לשליטה בכעסים " למדתי בסדנא שיש עוד דעות חוץ מזו שלי וכי המשקפיים דרכן אני רואה את העולם הן רק הזווית שלי. אחרים רואים זאת בשונה ממני, ולרוב מה שנראה לי כ-"צודק" לא נראה כך לאחרים, ויתכן גם שאני טועה. כך למדתי להקשיב ולהיות קשוב לאחר, ולנסות להבין את הזווית ממנה הוא רואה את הדברים, ולנסות לקבל את דעתו. למדתי לקבל גישות שונות משלי".

לבסוף, ראוי לראות את בן הזוג כשותף למסע החיים ולא כיריב שיש לנצח אותו. התבוננות כזו תביא עימה הקשבה אמיתית לבן הזוג (ולזולת בכלל) ותאפשר לראות אותו כאדם אינדיבידואלי ואוטונומי בעל עולם משלו על כל מרכיביו הראויים והחשובים שכדאי להקשיב להם, שבזכותם ניתן יהיה לוותר על הביקורת המיותרת ועל מאבקי הכוחות.

כאשר אהבתי את עצמי באמת / צ'ארלי צ'אפלין

קיבלתי היום, ממישהי יקרה לי, שיר יפיפה וכל כך נוגע בכל אחד ואחד מאיתנו שכתב צ'ארלי צ'אפלין. לי הוא עשה התרוממות רוח ורציתי שגם אתם תיהנו ממנו.

לא צריך להגיע לגיל 70 כדי להבין שרק כשאנחנו אותנטיים ומחוברים למהות הפנימית האמיתית שלנו אנחנו יכולים לחיות בחופש, לחוות את החיים במלואם עם עצמנו ועם אחרים, לקבל ולאהוב את עצמנו, לתת לעצמנו שקט ושלווה ולחיות עם עצמנו בשלום ולהתפתח למקומות חדשים שלא הכרנו בעצמנו.

אז, הנה השיר שהוא ממש הזנה לנשמה!! תיהנו!

כאשר אהבתי את עצמי באמת
הבנתי שתמיד בכל הזדמנות אני הייתי במקום הנכון, בשעה הנכונה ובדקה הנכונה ואז יכולתי להרפות.
היום אני יודע שיש לזה שם: "הערכה עצמית".

כאשר אהבתי את עצמי באמת
יכולתי להבחין שהיגון והסבל הרגשי שלי הם רק אזהרות שאני הולך נגד האמת הפנימית שלי.
היום אני יודע שקוראים לזה "אותנטיות".

כאשר אהבתי את עצמי באמת
הפסקתי להשתוקק לחיים אחרים והתחלתי לראות את כל המתרחש כתרומה לצמיחתי.
היום אני יודע שזה נקרא "בגרות".

כאשר אהבתי את עצמי באמת
התחלתי להבין כמה מעליב זה ללחוץ על מישהו לעשות את מה שאני מבקש,
למרות שידעתי שזה לא הזמן או שאותו אדם עדיין לא מוכן.
אפילו כאשר האדם הזה הוא אני.
היום אני יודע שלזה קוראים "כבוד".

כאשר אהבתי את עצמי באמת
התחלתי להשתחרר מכל מה שאיננו בריא עבורי, מאכלים, אנשים, מצבים, כל דבר שמשך אותי מטה.
בהתחלה לבי קרא לזה- "גישה אגואיסטית".
היום אני יודע שזה "אהבה עצמית".

כאשר אהבתי את עצמי באמת
חדלתי להתייסר על הזמן החופשי, הפסקתי לעשות תכנונים גרנדיוזיים, ממש נטשתי את ה"מגה" פרויקט של עתידי.
היום אני עושה את מה שאני רואה לנכון, מה שאני אוהב, בקצב שלי, היום אני יודע שקוראים לזה "פשטות".

כאשר אהבתי את עצמי באמת
הפסקתי לרצות להיות תמיד צודק
וכך טעיתי הרבה פחות
היום גיליתי שלזה קוראים "צניעות".

כאשר אהבתי את עצמי באמת
סירבתי להמשיך לחיות בעבר ולדאוג כל הזמן למה שיהיה בעתיד.
עכשיו אני חי את הרגע הזה, כי כאן מתרחש הכל.
היום אני חי כל יום ויום, ולזה קוראים "שלמות".

כאשר אהבתי את עצמי באמת
הבחנתי שהחשיבה שלי יכולה לאמלל אותי ולאכזב אותי מאוד, אבל כאשר אני מגייס אותה לשירות לבי,
היא פוגשת פרטנר חשוב ואמיתי
ולזה קוראים "לדעת לחיות".

לא חייבים לפחד מהעימות המתקרב ביני לבין עצמי או ביני לבין האחרים.
אפילו הכוכבים מתנגשים ביניהם ואז נולדים עולמות חדשים.

באהבה רבה לבאים, צ'ארלי צ'אפלין

צ'ארלי קרא את השיר במסיבת יום הולדתו ה- 70 ב - 16 לאפריל 1959
אתם מוזמנים לשלוח לי כל מיני דברים שמעניינים אתכם והייתם רוצים לשתף בהם גם את האחרים, שירים, סיפורים, חוויות אישיות, מחשבות או כל תגובה שהיא.

הנכם יכולים לשלוח זאת כתגובה בבלוג או ליצור קשר באמצעות הלינק

שיהיה לכם יום נפלא

וחג עצמאות שמח !!!


אריאלה

שנינו ביחד וכל אחד לחוד - בזוגיות ובנישואין

אצל זוגות רבים עולה קונפליקט שכיח עד כמה בני הזוג מאפשרים אחד לשני את החופש להיות ב"ביחד" שלהם בצד ה"לחוד" שלהם כבני אדם נפרדים וייחודיים בעלי זהות עצמית מובחנת ולא רק כחלק מזהות זוגית משותפת. עד כמה הם מאפשרים לשונות ביניהם להתקיים והאם הם מקבלים אותה בהבנה ובכבוד או מנסים לכפות זה על זה את הרצונות והצרכים שלהם על חשבון צרכיו של בן הזוג תוך ניסיון לשנות אותו בהתאם לצרכים של עצמם.

אמר המשורר ג'ובראן ח'ליל ג'ובראן על הנישואין בספרו הנביא: ..."אהבו זה את זו, אך אל תכבלו את האהבה - ותהי ים הומה בין חופי נשמותיכם. מיזגו איש לרעותו, אך אל תשתו מכוס אחת....זמרו וחוללו יחדיו ויגיל לבבכם אך תנו ויהא כל אחד לעצמו, כמיתרי הנבל שלעצמם הם בנגנם יחדיו....". דבריו אלו של המשורר מבטאים באופן ציורי ומופלא כל כך את המשימה המורכבת של בני זוג ביצירת עולם חדש של "ביחד" בזוגיות משותפת ויחד עם זאת, בשמירה על עולמו המיוחד והייחודי של כל אחד מהם.

משאלת הלב של כה רבים מאיתנו היא ליצור אינטימיות, קירבה וקשר עמוק עם בן/בת הזוג שלנו. הכמיהה היא להיות בקשר זוגי המאפשר מרחב יחסים בטוח, מוגן, מספק ומהנה, כזה שנוכל להיות בו מי שאנחנו באופן שלם ושיקבלו אותנו כפי שאנחנו. תחושת קיום, מלאות ואושר אופפת אותנו כאשר מרחב היחסים הזוגי מאפשר חופש להיות מי שאנחנו, נותן מקום לזהות העצמית שלנו, לאנרגיה ולמהות הטבעית שלנו לבוא לידי ביטוי ללא העמדות פנים, הסתרות או הגנות כלשהן. הציפייה היא שבן הזוג יכיל ויעריך אותנו על כל מעשינו, יכולותינו, כישורינו, כוחותינו, רצונותינו, ציפיותינו, רגשותינו, תכונותינו ועל כל מה שיש בנו. הכלה זו נותנת הכרה ותוקף לקיומנו ומאפשרת לנו לקבל ולאהוב את עצמנו.

קיים בנו צורך שבעזרת בן הזוג ובנוכחות שלו בחיינו, נוכל לממש את כל הפוטנציאל הגלום בנו, להגשים את עצמנו וחלומותינו, להגיע להישגים ולהצלחות ושבן הזוג יאהב אותנו גם כאשר אנחנו נכשלים ולא במיטבנו, שנוכל להתבטא בחופשיות מבלי שנחשוש מתגובותיו או ניפגע מרגשותיו הקשים. אחד הגורמים העיקריים המונעים מבני זוג להרשות לעצמם לחשוף את עולמם הפנימי באופן פתוח, ישיר וגלוי בפני בן הזוג הוא החשש מפני תגובתו הכועסת, מהביקורת, מההאשמות ומהשיפוטיות שלו, מהלעג והזלזול ומהפגיעה שלו. מקנן בהם החשש שמא עקב חשיפת החולשות, הפחדים והכאבים הפנימיים בן הזוג יגיב כלפיהם בדחייה, יתרחק מהם ויסתגר בתוך עצמו.

אצל זוגות רבים רווחת תפיסה מוטעית לגבי הזוגיות לפיה ה"ביחד" הזוגי פירושו שהם אמורים להיות ולפעול כל הזמן ביחד, לחשוב, להרגיש ולרצות אותו דבר, כמו להיות אחד ורק ביחד הם חווים את עצמם כשלמים. הבדלים ושונות בין בני הזוג יכולים להיתפס אצלם במשמעות של דחייה, נטישה, חוסר אהבה וחוסר נאמנות ופגיעה בכבוד. הכמיהה הפנטזיונית היא למיזוג מושלם עם בן הזוג שכן רק באמצעות התמזגות כזו בני הזוג יהפכו ליישות אחת, דבר המעניק להם ביטחון שצורכיהם יסופקו במלואם ומרגיע את החרדה מפני דחייה ונטישה והכאב הכרוך בהם. הפנטזיה היא להרגיש שמחה ואושר עילאי רצוף שכל הצרכים מתמלאים ע"י בן הזוג בדיוק ובזמן כפי הצורך. אך מה לעשות שזה קורה רק באגדות ובני הזוג אינם מסוגלים לספק את מלוא הצרכים אחד של השני כי זו משימה בלתי אפשרית. המציאות מורכבת ומגוונת וכוללת מצבים אנושיים רבים המונעים מבן הזוג לענות על הצרכים היות והוא אדם נבדל ושונה עם עולם ייחודי משלו ולעיתים, הרצונות, הרגשות והצרכים שלו עומדים בסתירה לאלו של בן הזוג.

נישואין וזוגיות אינם באים לבטל את האני האינדיבידואלי של כל אחד מבני הזוג, אינם באים לכבול ולשלול את האישיות המיוחדת של כל אחד מהם, רצונותיו וצרכיו אלא באים לאפשר יצירת עולם חדש של "ביחד" בו יש ביטחון, עניין, הנאה וסיפוק ובאמצעות המרחב הזוגי לאפשר את ההתפתחות והצמיחה האישיים וביטוי כל הפוטנציאל הטמון בכל אחד מבני הזוג.

תיאוריות העוסקות בהתפתחות האני מדגישות כי חלק חשוב בשלבי ההתפתחות של האדם במהלך חייו ובעיקר, בילדותו ובשלב גיל ההתבגרות הוא יצירת נפרדות ומובחנות של האדם, בינו לבין משפחתו ובין העולם החיצוני הסובב אותו. האדם מתפתח מהיותו תינוק חסר אונים התלוי באופן מוחלט בהוריו שיספקו את כל צרכיו הפיזיים והרגשיים עד להפיכתו לאדם בוגר, עצמאי ובשל המכיר בערך עצמו, מאמין ביכולותיו, בכישוריו ובכוחותיו הנפשיים המסוגל לקחת אחריות על בחירותיו בחיים, לתפקד ולראות את עצמו כיישות ייחודית, אינדיבידואלית שונה ונפרדת מהאחרים שקיומה אינו תלוי באחרים.

תהליך זה של התפתחות מתלות מוחלטת וחווית סימביוזה( תחושת מיזוג וחוויה של יישות אחת) בין הילד להוריו עד להגעה לבניית זהות עצמית מובחנת, עצמאית וקבועה תלוי בהתנסויות החיים של האדם עם הוריו והמטפלים בו מרגע לידתו ואופן היחסים וההתקשרות שנוצרו ביניהם. הפנמות של היחסים המוקדמים הן שמשפיעות על תפיסת העולם והעצמי וקובעות את מידת הדיפרנציאציה בין העצמי לאחר. הן אלה שיקבעו את אופן התייחסותו ודרך התנהלותו של האדם עם הסובבים אותו בהמשך חייו הבוגרים.

אלה שבילדותם לא זכו לקבל הכרה ברצונותיהם, בצרכיהם וברגשותיהם, לא זכו להערכה על מעשיהם ופעולותיהם, נדרשו לענות על ציפיותיהם וצרכיהם של הוריהם ואף קיבלו יחס של ביקורת, כעס, שיפוטיות על מעשיהם ואכזבה מהתנהגותם וממי שהם, למדו להגיב ולפעול עפ"י התייחסות הסביבה (כלומר, או לרצות ולספק אותה או למרוד בה), יאבדו את ביטחונם העצמי, את תחושת הערך והמשמעות שלהם, תחושת החופש הפנימי וההכרה ביכולותיהם. למרות שהם מסוגלים לתפקד היטב ולהגיע להצלחה ולהישגים מרשימים בחייהם הם יחושו חרדה בעולמם הפנימי, יהיו מאוימים מתגובת הסביבה, יתקשו להכיל תסכולים והתנהגותם תהיה מותנית ותלויה בתגובות הסובבים אותם.

יש להדגיש, כי התיאור הנ"ל בא לצורך המחשת התהליך בלבד ואין הוא סכמטי כל כך כפי שהוא מתואר כאן. תהליך זה הינו מורכב יותר במציאות ובני האדם נמצאים ונעים על הרצף בין תלות ומיזוג, ה"ביחד" לבין עצמאות ונפרדות, ה"לחוד".
אנשים כפי שתוארו לעיל, יראו בבן זוגם שלוחה שלהם ולא כאדם נפרד ושונה מהם וכתוצאה מכך, יצפו שינהג בהתאם לצרכיהם ורצונותיהם. כל התנהגות נפרדת ועצמאית שלו או מחשבה, רצון או רגש שונה משלהם או מנוגד להם יעורר בהם חרדה פנימית ויאיים על תחושת הביטחון שלהם. עקב כך, הם יכולים להגיב בכעס ותגובה תוקפנית כלשהי או בשתיקה והתכנסות ובריצוי בן הזוג.

כך לדוגמא, אישה שיצאה בשעות הערב לפגישת עבודה עם חברותיה המורות ולא נשאה עימה טלפון נייד קיבלה בחזרתה תגובה זועמת ותוקפנית מבעלה על שאיחרה להגיע הביתה.
סיבות שונות יכולות להיות לתגובה זו, כמו דאגה, קושי להיות לבד, חשש מפני רומן שהיא מנהלת מחוץ לנישואין ועוד. במקום להתמודד ולקחת אחריות על הקשיים שהתעוררו בעולמו הפנימי, במקום לבטא את דאגתו באופן ישיר או למלא את עולמו בתוכן ועניין משל עצמו ולהכיל את היעדרותה של אשתו או לשוחח איתה על רגשותיו באופן ישיר ופתוח הוא האשים אותה, כעס עליה והשליך עליה את הרגשות הבלתי נסבלים עבורו. מיותר לציין, כי תגובה זו גררה אחריה מריבה קשה, ניתוק מגע לכמה ימים והעלתה אצל שניהם תחושות פגיעה, תסכול, אשמה, כאב ובדידות.

אנשים אלו, לדוגמא, ירצו רק לבלות ביחד, לא יאפשרו לבני זוגם לבלות עם חבריהם בנפרד, יהיו תלויים זה בזה, יגלו התנגדות לפעילויות נפרדות של בן הזוג בשעות הפנאי, יראו בבן הזוג אחראי על רגשותיהם ומצב רוחם ואף יצפו ממנו שיפעל לתיקון מצב רוחם. כשבני הזוג יבלו ביחד בחברת חברים, הם יצפו מבני זוגם לשהות בקרבתם רוב הזמן ולא להשאירם לבד, לא יצאו אף פעם לחופשות נפרדות, יאשימו ויבקרו רבות את בני זוגם על כל תסכול וכישלון שלהם שנגרם לתחושתם עקב התנהגותו של בן הזוג ולא ינסו לקחת אחריות על עצמם וחייהם, על התנהגותם, רגשותיהם ועוד.

דוגמא נוספת, זוג שבילה בבריכה במסגרת חופשתם בצפון. היא העדיפה לקרוא ספר והוא הרגיש ממורמר שהיא "לא זוגית" ואינה מקדישה לו תשומת לב כפי שציפה ממנה. בעיניו החופשה הזוגית פירושה היה להקדיש כל הזמן תשומת לב אחד לשני ואילו היא הרגישה אשמה ונחנקת מהציפיות שלו ממנה להיות כל הזמן בעבורו כשאין לה חופש ואפשרות בחירה להיות גם בשביל עצמה.

כל אחד אחראי באופן בלעדי ועצמאי על עולמו ועל רגשותיו. אף אחד לא יכול לגרום לשני להרגיש רגשות כלשהם אם הוא אינו רוצה בכך. המציאות היא מציאות עובדתית אבל איך אנחנו מרגישים לגביה היא בחירה שלנו. אנחנו יכולים להיפגע, להיעלב, לכעוס להתאכזב וכד' ואנחנו יכולים גם לבחור שלא להרגיש כך. מצב רוחנו תלוי אך ורק בנו. אף אחד לא יכול לשים בתוכנו או לקחת מאיתנו רגשות כלשהם אם זה אינו מתאים לנו. אנחנו יכולים להיות בשביל האחר, לתמוך, להכיל, להבין ולעודד אותו אך אנחנו לא יכולים לקחת ממנו כאב, תסכול, עצב, בושה ועוד. למשל, אם בן הזוג פוטר מעבודתו והוא מרגיש תחושת כישלון, בת זוגו יכולה לתמוך בו ולעודדו אך היא אינה יכולה למנוע ממנו את תחושת האכזבה והכישלון שלו מעצמו.

הציפייה לקבל תמיד מבן הזוג מענה קבוע וסיפוק מיידי לכל הצרכים שוללת ממנו את החופש להיות מי שהוא כאישיות נפרדת ומבטלת את עולמו הייחודי על כל רצונותיו, מחשבותיו ורגשותיו האינדיבידואליים. דיכוי האני ורצונותיו של בן הזוג ומרחב הבחירה החופשית שלו פוגע באינטימיות ובקירבה שבין בני הזוג.

במצב זה ה"ביחד" הופך להיות נטל ועול מיותרים לחלוטין ומעורר את הצורך להתרחק מהזוגיות החונקת. שלילת החופש גורמת, לעיתים, אצל בן הזוג תחושות של תלות, חנק, היבלעות, איבוד השליטה והבעלות על המרחב האישי, חוסר ערך וכעס רב וכדי להחזיר לעצמו את המרחב הפרטי שלו הוא עלול ליצור, אפילו שלא במודע, מצבים של מריבה וסכסוך שנותנים לו לגיטימציה להתרחק.

מתן מקום בזוגיות לעולמו האישי של כל אחד מבני הזוג משחררת אנרגיה חיובית ומאפשרת גמישות גדולה של מרחק – קירבה בין בני הזוג, כך שיש הבנה הדדית ורשות אמיתית להתרחק מבלי שזה יגרור אחריו כעס, עלבון, פגיעה, תסכול וכמובן, מריבות וויכוחים.
ככל שיש מרחב של חופש ובחירה בין בני הזוג יש יותר מקום לצמיחה אישית ומימוש הפוטנציאל העצמי, העמקת האינטימיות והקירבה בקשר הזוגי, הפריה הדדית, עניין, ריגוש ושותפות שוויונית מלאת אנרגית חיים, הנאה וסיפוק.

כמה צדק המשורר באומרו "...אך שימו מרחבים בזה היחד ותנו לרוח השמים לחולל בינותיכם...תנו את לבבכם, אך אל יהא איש אחראי ללב האחר, כי רק יד החיים תכיל את לבבכם. עמדו יחדיו, אך אל תהיו צמודים, הן גם העמודים נושאי המקדש ניצבים ולא יגעו, והאלון והאלה – אמיריהם זה בצילה של זו לא יגבהו".

האפרוח הצהוב שבנו

התגובה שהגיעה בעקבות המסר האחרון כל כך מרגשת, מיוחדת ומדהימה שאני חושבת שהיא ראויה למקום שכולם יוכלו לראות אותה.
כל פעם שאני רואה את התובנות החדשות ואת פריצת הדרך של מישהו בדרך לשינוי אני מלאת הערכה והתפעמות מחדש.
דבריו החשובים של מי שכתב אותם ראויים להערכה רבה ומקבלים מקום בולט כדי לטעת גם באחרים את האמונה והתקווה שגם הם יכולים לעשות שינוי בחייהם. זה אומנם לא תמיד קל ויש לזכור שזה תהליך אך בהחלט אפשרי ושווה את המאמץ.

אני נותנת לדברים לדבר בעד עצמם כפי שנכתבו:

"קשיים רבים בחיינו נגרמים לעיתים ממקור בעייתי אחד, החיבור האישי של האדם לעצמו, לייחודיות שלו למהות שמאפיינת רק אותו. את הדברים הבאים אני כותב מנקודת מבט של אדם שמתחיל להבין עד כמה הוא היה רחוק מהמהות שלו, אני כותב ממקום של התפתחות, של הבנה ושל שינוי לא פשוט של חלק גדול מתפיסת העולם שלי עד עכשיו.

כילדים גדלנו בעולם נוח שרוב, אם לא כל צרכינו מסופקים, בעצם זהו המצב האידיאלי בו אנו שואפים לחיות כל הזמן. אך בהדרגה ככל שאנו מתבגרים ונחשפים יותר לעולם החיצון, אנו מתעטפים ביותר ויותר שכבות כדי שיגוננו עלינו מהעולם בו אנו חיים והקשיים איתם אנו מתמודדים. מילדים קטנים הדומים לאפרוחים צהובים ורכים אנו הופכים אט אט לתרנגולי קרבות קשוחים המתהדרים בנוצות צבעוניות, כל שלב של התפתחות מביא איתו קשיים ובמקביל אליהם החומות המגוננות עלינו מתעבות ומשנות את אופן ההתמודדות שלנו עם העולם הסובב אותנו.

מניסיוני האישי תמיד שאפתי "לגרום" לכולם טוב, לעזור למי שרק אפשר, מתי שצריך וללא הגבלה, כמובן שדבר זה בא לידי ביטוי ביתר שאת במערכות היחסים הזוגיות בחיי, תמיד אמרו לי בנות הזוג שלי כמה אני נותן מעצמי ולא פעם רמזו שזה יותר מידי, ומבחינתי זו הייתה הדרך היחידה, ככה הגדרתי את עצמי, כאדם שנותן בלי סוף.

במשך השנים שילמתי מחיר כבד בעקבות כך. הפכתי אדם עצבני, רגיש יתר על המידה, לעיתים, ממורמר. האכזבה מבחינתי הייתה חלק בלתי נפרד מהיחסים שלי עם הסובבים אותי ובמיוחד עם בנות זוגי לאורך השנים. תמיד האשמתי את הסביבה, לא הבנתי איך זה שאני נותן כל כך הרבה ולא מקבל את זה חזרה. בסופו של דבר, בעזרת תהליך ארוך ועזרה מאנשים יקרים לי, הבנתי את שורש הבעיה אצלי. הבנתי ששכחתי את המהות שלי, את מי שאני. לאורך כל חיי, נהגתי באופן לא מודע לבטל את רצונותיי, רק כדי שלאנשים סביבי יהיה טוב יותר, כי חשבתי שזו המהות שלי בחיים, לעשות טוב לאהובים עליי.

כמובן שטעיתי. שכחתי במשך השנים את מי שאני, את התכונות הטובות שלי, את היתרונות שלי והכי חשוב את הרצונות האמיתיים שלי. חייתי בתחושה של ויתור, ולא הבנתי שכשאתה מוותר, הנפגע העיקרי זה קודם כל אתה עצמך. הויתור הוא בחירה שלך ולכן, אין לצפות שגם הצד השני יוותר,וכשאתה מוותר בצורה עקבית, אתה ניפגע באותה מידה שוויתרת. הוותרנות הופכת חלק בלתי ניפרד ממך, מאופן הביטוי שלך ומהדרך בה הסביבה תופסת אותך,שמעכשיו היא תמיד מצפה שתוותר. זהו סוג של תיוג, תמיד ידעו שאני אוותר,כי נתפסתי ככזה, הרגלתי את כולם ואת עצמי להיות כזה, וויתרתי לעצמי מראש על המהות שלי.

כאדם בתחילת תהליך של גילוי מחדש של עצמו ושל המהות שלו, אני יכול לספר שההבנה של הבעיה ותחילת היישום של פתרונה, מוריד מהלב משא כבד, משא שבעצם לא היה שלי, אלא של הסביבה,וזהו משא שלקחתי על עצמי "בהתנדבות" תוך כדי ויתור עצמי ועל עצמי. כרגע אני בתהליך בו אני משיל מעלי את הנוצות של תרנגול הקרב הקשוח ומראה לעולם ובמיוחד לעצמי את האפרוח הצהוב שבי. "

סיפור קטן מהחיים על ויתור ופשרה

שלום לכם,

אני רוצה לספר לכם סיפור מהחיים שממחיש את ענין הויתור והפשרה. אנחנו יכולים לפגוש את הנושא בכל מקום ועם כל אחד, גם עם אנשים זרים.

תראו איך זה שכשאנחנו מפנים את תשומת הלב שלנו לדבר כלשהו, אנחנו רואים דברים בצורה שונה ואז גם קל יותר לפעול בדרך מותאמת ואפקטיבית יותר.

והסיפור הוא כזה.

השבוע הלכתי עם בעלי להצגה. מקומות הישיבה שלנו באולם היו למעלה ובצד, 3 מקומות מקצה השורה. לידינו, עוד יותר בקצה ישב זוג שאינני מכירה וממש לידם בקצה השורה נותר מקום פנוי אחד. לפתע פנה אלי מישהו מהצד השני ושאל אם אנחנו ביחד. עניתי לו שלא ושאלתי למה. הוא ענה שהם מספר אנשים ביחד ויש אחד מהם שיצטרך לשבת לבדו בקצה השורה והאם נהיה מוכנים כולנו לזוז לקצה השורה כדי שהם כולם יוכלו לשבת ביחד.

ראיתי שהזוג הלא מוכר לא מגלה נכונות גבוהה לזוז וגם לי לא כל כך התחשק לזוז כי גם כך הרגשתי ש"זכינו" במקומות לא משהו. האיש הבין והתיישב במקומו.

לפתע פנה אלינו הבחור שאמור היה לשבת לבדו ואמר לנו בסגנון פולני " אני אשב כאן לבד אז אולי תזוזו מקום לאיחוד משפחות?" כאילו הוא ידע למי הוא פונה. שאני אצור בעיה משפחתית? חס וחלילה. בצחוק עניתי לו שאם תהיה בעיה אני בקליניקה.

מיד התפתחה שיחה מעניינת עם האשה שלידי ונוצרה אווירה חברית מבלי שאנחנו מכירות זו את זו.

היא העלתה בפניי אפשרות חדשה ויצירתית לפיה, כולנו נזוז לכיוון המרכז ובדרך זו יווצר מקום לשניים בקצה השורה כך שהאיש יוכל לשבת עם בת זוגו במקום לשבת לבד. אמרתי לה שזו פשרה נהדרת שעונה על הצרכים של כולנו והצעתי לאיש שנראה מוטרד את ההצעה.

הוא לא גילה שמחה גדולה ואף נראה בלתי מרוצה אך הסכים להצעה וכך היה.

הוא כנראה רצה רק את הדרך שלו וכל פתרון אחר נחשב מבחינתו פחות טוב.

אהבתי את הפיתרון שמצאנו וחשבתי איזה פתרון מוצלח של פשרה זה. שהרי, אם היינו מוותרים לגמרי וזזים לקצה השורה, יכול להיות שזה היה מקשה עלינו עוד יותר ליהנות מההצגה ואולי אף היינו מרגישים מעט פראיירים ואילו הם היו נהנים לגמרי מהשינוי. מצב של lose-win. אם היינו מסרבים לזוז, האיש היה מתקשה ליהנות מההצגה כשהוא יושב לבד ללא חבורתו, גם מצב של lose-win ואף יותר מכך, זה היה מציק לי כל ההצגה שלא עזרנו לאיש ואז זה בכלל מצב של lose- lose.

הפשרה שמצאנו ענתה על מרב הצרכים של כולנו, win-win, וכך יכולנו להמשיך וליהנות מההצגה ומההכרות החדשה שנוצרה עם הזוג הנחמד שישב לידינו והיה שותף לתהליך.

מסקנה - אם רק שמים לב ומנסים לחפש פתרון ויצירתי שמתאים לכל הצדדים, תמיד ניתן למצוא את הפשרה הנכונה גם עם המקורבים לנו וגם עם זרים.

הרווח הוא, בסופו של דבר, של כולם.

לוותר או להתפשר - וההבדלים ביניהם

שלום לכם,
תודה על ההיענות המיידית לכל אלה ששלחו שוב את תגובותיהם ואף אלה שיצרו עימי קשר טלפוני.
אני מתמלאת סיפוק, עניין, הנאה ושמחה מרובה מהתגובות המגוונות שמגיעות, הן מאנשים שאני בקשר איתם כיום, הן מאלה שהיו איתי בקשר מהעבר ומחדשים את הקשר והן מאנשים חדשים שאני מכירה אותם באמצעות הדרך החדשה הזו. איזה תענוג!!

משתתפי הסדנא לשליטה ולניהול כעסים המתקיימת כיום העלו בין היתר במפגש האחרון נושא חשוב (ועל כך מגיעה להם התודה!) שנראה כהמשך ישיר של שני הנושאים הקודמים, לעבור את הפסח בשלום והפער בין הציפיות שלנו לבין המציאות והוא מה ההבדל בין "לוותר" ו"להתפשר" ביחסים.

לא פלא שהוא נראה המשך ישיר היות והוא יכול להאיר לנו עוד זווית כדי להתמודד עם צרכים מנוגדים ועם ההבדלים והשונות בין בני האדם ולכן, ממש מתבקש.

לא פעם אנחנו נתקלים במצב בו מתעורר בנו לחץ, מתח או אפילו כעס רב על כך שרצונותינו נתקלים ברצונות שונים ואף מנוגדים של בני הזוג, בני משפחה, חברים ואחרים.

ישנם מצבים רבים בהם נראה לנו שאם נוותר על הדרישה והרצון שלנו וניענה לרצון האחרים, ניתפס כ"פראיירים", כחלשים וכמנוצחים. לעיתים, הויכוח יכול להיות על נושא שטותי ביותר כמו ויכוח של בני זוג על איזה ארון קונים, האם כמו שהיא רוצה או כמו שהוא רוצה. בטוח שלכל אחד מהם יש הסברים הגיוניים ומשכנעים.

אני מתארת לעצמי שלא מעט מכם נזכרים עכשיו בויכוחים דומים על נושאים שוליים ולא חשובים באמת שהיום נראים לכם מיותרים ובזמן הויכוח נראו לכם כקריטיים ביותר.

אז למה הויכוח על הארון, לדוגמא, יכול להיות כל כך סוער כאילו נלחמים על מקום בסירת הצלה?

ואכן, לא בכדי, ברבדים העמוקים זו באמת התחושה שהקיום של ה'אני' בסכנה, תחושת הביטחון יכולה להתערער אצל אנשים מסוימים כי עפ"י תפיסתם הם מאבדים את השליטה והופכים נשלטים או אפילו נבלעים בידי האחר.

הרי לא באמת הם נאבקים על איזה ארון קונים אלא על המשמעות שכל אחד מייחס לאיזה ארון בוחרים.
בשבילם, כמו גם אצל אחרים, הארון אינו רק חפץ בעל פונקציה שימושית אלא בחוויה הסובייקטיבית שלהם בעולמם הפנימי הארון מייצג אותם, את ה'אני' שלהם ומי הוא הנבחר כטוב ביותר ביניהם.
למעשה, הם מנהלים מאבק כוחות על מי הוא הקובע ביחסים, אצל מי הכוח ועל פי מי יישק דבר.

בעצם, התוכן של הוויכוחים הללו יכול להתחלף אבל העיקרון והריקוד הקבוע ביחסים אינו משתנה.
כל אחד מבני הזוג הזה, שהוא דוגמא לזוגות רבים ולויכוחים בכלל בין אנשים, שם את המשמעות והזהות העצמית שלו, את תחושת הקיום שלו והמקום שיש לו בחיים בכלל ובמרחב היחסים בפרט על הארון שייבחר. לא אבסורד? בוודאי שכן!

כל אחד מהם 'נלחם', לכאורה, על המהות והקיום שלו כאדם אינדיבידואלי ועצמאי ועל תחושת הביטחון שלו.
כלומר, אם הארון שהוא רוצה נבחר משמע הוא החשוב, הוא החזק, הדומיננטי והמשמעותי, דבר שמעניק לו תחושת חשיבות, כוח וביטחון וההיפך. אבל ברור לחלוטין שהמשמעות והזהות העצמית אינה נקבעת עפ"י ארון או דבר דומה לזה.

כאשר אדם מכיר בערך עצמו, בכישוריו, ביכולותיו ובכוחותיו, במשמעות שלו ומקבל את עצמו על חסרונותיו ועל יתרונותיו הוא מרגיש ביטחון במהות שלו ללא קשר לסמלים ולייצוגים חיצוניים. הוא לא צריך להילחם על המהות שלו, הוא פשוט חווה אותה כקיימת באופן עצמאי ללא תלות כלשהי באדם אחר או בתגובה חיצונית.

כאן נכנסים לתמונה המושגים "לוותר" ו"להתפשר" ביחסים. רבים מתבלבלים בין שני המושגים הללו.

"לוותר" היא, לרוב, התנהגות המבטאת ביטול וויתור על רצון או צורך אישי כלשהו למען שהשני יהיה שבע רצון ולמען שמירת השקט ביחסים. מסיבות שונות הקשורות לאישיות של כל אחד ולמבנה היחסים דרך זו מעמידה את צרכי האחד בעדיפות עליונה על פני השני. כלומר, או... או... , לכאורה, אחד יוצא מנצח והשני- מפסיד. לפיכך, בדפוס כזה של יחסים, כל נושא ואפילו השטותי ביותר יכול להפוך למריבה קשה או ליחסים מרוחקים ואף, מנוכרים המלווים בתסכול תמידי.

הויתור למען השני אינו מבטא תמיד את רצונו האמיתי הפנימי של האדם, דבר שמשאיר אותו, במודע או שלא במודע, במיוחד אם זה דפוס שחוזר על עצמו, עם הרגשה שהוא ויתר על עצמו ועל מקומו בתוך הקשר. הוא מרגיש שקוף, מפסיד קבוע ואולי כבר מוותר מראש. כתוצאה מכך, הוא עלול להרגיש מתוסכל, לא חשוב, חסר ערך, נשלט, כנוע ובעיקר, לא קיים. זו הסיבה שבגללה אנשים יכולים לריב על דברים, שעל פניו, הם נראים קטנים ולא חשובים, כמו איזה ארון לקנות.

זאת ועוד, לעיתים קרובות, וניתן לראות זאת הרבה בין בני זוג אך גם במערכות יחסים אחרות, כאשר אחד מבני הזוג ויתר למען השני, הוא יוצר חשבונאות ופנקסנות עם השני, לרוב, בינו לבין עצמו, דהיינו, "אני ויתרתי עכשיו, את/ה חייב/ת לי ויתור בפעם הבאה".
יתירה מזאת, הפנקסנות הפנימית הזו אומרת, למעשה, "אני נתתי לך משהו, עכשיו את/ה חייב/ת לי". דהיינו, נתינה בהקפה שיוצרת חובות לשני, לעיתים, מבלי שהוא מודע לכך.

זה לא אומר שאי אפשר לוותר אף פעם למען האחר ולמען הקשר אך יש לעשות זאת מבחירה מודעת ולקיחת אחריות על הבחירה מבלי לעשות בהמשך חשבונאות עם השני ומבלי להאשים את השני בצורך שנשאר לא מסופק.
חשוב להדגיש, כי המהות שלנו נשארת בכל מקרה ואינה תלויה בדבר והתחושות הלא נעימות שלנו נגרמות עקב הפרוש והמשמעות שאנחנו מייחסים לו.

כדאי לזכור, שאם בחרנו לתת משהו לשני רצוי שהוא יינתן מהלב ולא מתוך ציפייה לקבל משהו בתמורה. בחרנו לתת כי זה צורך שלנו וכי רצינו לתת בגלל כל מיני סיבות של עצמנו. אי לכך, מומלץ מאד לוותר על הפנקסנות ולהפסיק לעשות חשבונאות ביחסים בכלל וביחסים קרובים בפרט.

לעומת זה, "להתפשר" זו הדרך היעילה ביותר לניהול קונפליקט היות וזו הדרך שבה שני הצדדים עושים את המרב כדי ששניהם יצאו מרוצים. בדרך של הפשרה, שהיא בד"כ הדרך השלישית המורכבת והיצירתית יותר, יש מענה לרוב הצרכים של שני הצדדים כך ששני הצדדים מרגישים רגועים ובטוחים ושצורכיהם סופקו. כל אחד מרגיש שהוא נראה ע"י הצד השני ושצרכיו חשובים ובאופן זה אין צורך להכניע את הצד השני ולהיאבק עימו, דבר שפוגע מאד ביחסים.

לפיכך, כדי להגיע לפשרה המתאימה יש לשמוע היטב את רצונות וצרכי שני הצדדים ולהבין את המניעים העומדים מאחוריהם ורק אח"כ אפשר לחפש את הדרך המשולבת, בה ניתן לספק את רוב הצרכים של הצדדים.

לבסוף, נראה ששתי ההתנהגויות האלה "לוותר" ו"להתפשר" הן חלק מעולמנו האנושי כבני אדם ונחוצות לנו על מנת ליצור מערכות יחסים בטוחות ומהנות. יחד עם זאת, כדאי להיות מודע להבדלים ביניהן כי אם לא שמים לב הרי שהויתור יכול לעורר בעיות וקשיים ביחסים, אם לא לוקחים אחריות עליו ועל השלכותיו ואילו הפשרה מבטאת הדדיות ושוויוניות ונותנת מקום חשוב לצרכי שני הצדדים וסיפוקם.

ועוד דבר חדש! כמו שאתם רואים פתחתי בלוג חדש!! כן, אני בעצמי! לא יאומן!!

בחודשים האחרונים, מאז סיומה של הסדנא לשליטה בכעסים הקודמת, דוחפים אותי שניים מחבריה ליצור מקום, שיהיה תחת קורת גג מכון רעות, בו ניתן יהיה לנהל דיאלוג משותף על כל מיני נושאים שמעניינים את האנשים. התהליך שהם עברו בסדנא כקבוצה עזר להם להבין שה"ביחד" הוא חלק חשוב ביותר שמסייע לאנשים בכלל ותרם באופן משמעותי לתהליך השינוי שלהם. אני אמרתי "כן" אבל לא היה לי מושג איך אני עושה את זה.

תודה, א' ו- ס' על הרוח הגבית שנתתם לי!!! האכפתיות והעניין שלכם אתגרו ודרבנו אותי ונתנו לי את הכוח והנחישות להתמודד עם המהמורות הטכנולוגיות באינטרנט, הלא פשוטות בכלל עבורי, בלשון המעטה. תודה, דקלה, על העזרה!!

אז אני שמחה שהצלחתי כי עכשיו יש לנו גם מקום שבו ניתן יהיה ליצור קשר ודיאלוג בנושאים משותפים ולהגיב לנושאים השונים שיועלו על ידי וללמוד אחד מהשני.

בבלוג גם ניתן יהיה למצוא את כל התכנים הקודמים שאני מעבירה אליכם.

והנה הכתובת העצמאית של הבלוג: http://reut4u-tipul.blogspot.com /

מאחלת לכם קריאה מהנה ופורייה

אריאלה
מנהלת מכון רעות - לטיפול זוגי, משפחתי ואישי
פסיכותרפיסטית ומטפלת זוגית ומשפחתית

הפער בין הציפיות שלנו לבין המציאות

שלום,

אני רוצה לשתף אותך בהתרגשות הגדולה שמילאה אותי על כל הברכות והתגובות החמות שקיבלתי בעקבות המסר הראשון ששלחתי, שנושאו היה איך לעבור את הפסח בשלום. אני מקווה שגם את/ה נהנה/ת כמוני.
תודה רבה מכל הלב על כל התגובות והפניות המעניינות, הן מחממות את הלב, מעשירות ומעוררות מחשבה.
בין התגובות הרבות עלו מספר שאלות חשובות, שזכו לקבל מענה באופן אישי, אך היות והן יכולות לעניין גם רבים אחרים אני אביא אותן באחת הפעמים הבאות.
אני מקווה שתמשיכ/י להיעזר וליהנות גם מכל התכנים הבאים.

אז בואו נמשיך!

הנושא של היום אומנם יכול גם לסייע באופן ספציפי לצלוח בהצלחה את תקופת חג הפסח אך חשיבותו העיקרית היא בכך שהוא נותן זווית ראיה אחרת למשהו שרבים מאיתנו נתקלים בו בכל תחומי החיים במהלך כל חיינו ואשר יכול לסייע לנו בשמירת השלווה והרוגע בחיינו ולהיטיב עם מערכות היחסים שלנו עם הסובבים אותנו והוא - הפער בין הציפיות שלנו לבין המציאות כגורם לאכזבה, לתסכול ולכעס.

אחת הבעיות השכיחות והנפוצות בקרב רבים הגורמת לקשיים במערכות יחסים, לויכוחים ולתחושות לא נעימות של אכזבה, תסכול וכעס היא הפער בין הציפיות שלנו לבין המציאות האובייקטיבית העובדתית.
הבעיה מתחילה כאשר אנחנו מצפים שהזולת יעשה משהו בשבילנו ויספק לנו צורך כלשהו בדרך מסוימת אבל בפועל הציפייה הזו מתנפצת לנו במציאות כשהאחר אינו נותן כלל מענה לצורך זה או נותן רק מענה חלקי בדרכו ולא בהתאם למה שציפינו לו.

אנחנו מצפים מבני הזוג, מהילדים, מבני המשפחה המורחבת, מהחברים, מהבוס, מהקולגות ומכל אחד אחר. הציפיות שלנו נובעות מתוך עולמנו הייחודי ומבוססות על מה שאנחנו מכירים מכל התנסויות חיינו החל מן הילדות, דפוסי החיים שלנו, מנהגינו, ערכינו, התרבות שלנו והנורמות החברתיות על פיהן גדלנו.

ישנה דרך שמאפשרת להתמודד בהצלחה עם הבעיה הזו ! כדי להבין ולדעת מה לעשות כדי להימנע מתחושות בלתי נעימות אלו ומסכסוכים מיותרים ביחסים הבינאישיים הכנס/י לקישור המאמר.

לקריאת המאמר כולו

אני מקווה שהמאמר יאיר לך דרך נוספת של התבוננות שתאפשר לך התמודדות יעילה ומוצלחת בכל מערכות היחסים שלך.

כל תגובה או פניה בנושא זה או אחר יתקבלו בברכה ויזכו להתייחסות אישית מלאה.

חג הפסח מביא איתו את האביב ומסמל התחדשות ופריחה, קח/י אותו כהזדמנות לצמיחה והתפתחות גם בחייך.

אני מאחלת לך ולבני משפחתך חג פסח שמח, חג של "ביחד" עם הרבה שלווה ונחת, מלא באור, באהבה ובהנאה.

אריאלה
מנהלת מכון רעות - לטיפול זוגי, משפחתי ואישי
פסיכותרפיסטית ומטפלת זוגית ומשפחתית

איך לעבור את הפסח בשלום

היום אני מתחילה משהו חדש שהוא בשבילי עוד צעד של גדילה והתפתחות שגורם לי התרגשות ושמחה גדולים!

שמתי לב שכשאני, כפסיכותרפיסטית, כמטפלת זוגית ומשפחתית וכאדם, מתחלקת בידע ובניסיון שלי עם אחרים, אני מקבלת הרבה תגובות חמות שנותנות לי סיפוק רב גם מאנשים שאני מכירה אך גם מאחרים אותם אני לא מכירה כלל. לדבריהם, הם נעזרים רבות ולדברים שלי יש השפעה חיובית ותרומה משמעותית להבנות ולתובנות שהם מקבלים על עצמם, על חייהם ועל מערכות היחסים השונות שיש להם עם אחרים.

כשאני שומעת את התגובות האלה הלב שלי מתרחב. יש לי הנאה גדולה כשאני מסייעת לאנשים להגיע למקום טוב יותר בחייהם. וכמו שצ'רצ'יל אמר " אנו מתקיימים ממה שאנו מקבלים, אך אנו בונים את החיים על מה שאנו נותנים."( וינסטון צ'רצ'יל) כך, בעצם הנתינה שלי להאיר את חייהם של אחרים אני מאירה גם לעצמי את הדרך.

עד היום הסתפקתי בעיקר בכתיבת מאמרים והיום אני מתחילה דרך חדשה בה אני רוצה לחלוק את הידע ואת ניסיון החיים שלי עם מעגל רחב יותר של אנשים שמעוניינים לשמוע ויכולים להיעזר למען חיים טובים ומאושרים יותר עבורם.

במהלך חיי, כאדם וכאשת מקצוע, הן בעבודתי הציבורית והן כמנהלת וכמטפלת עצמאית במכון רעות, רכשתי ידע מקצועי רב וניסיון חיים אישי שעזר לי לצמוח ולהתפתח במסע החיים אותו אני רוצה לחלוק איתך.
בעבר, מעבר לעבודתי בקליניקה עם מטופלים ומודרכים, כדי לחלוק ידע זה עם אחרים כתבתי מאמרים רבים בנושאים שונים, הופעתי בטלביזיה, השתתפתי בתוכניות רדיו, רואיינתי לעיתונים ומגזינים שונים ועוד. אולם, זה לא נראה לי מספיק.

כולנו כבני אדם נתקלים מידי פעם בבעיות של מעגל החיים הטבעי, דילמות שונות וקשיי חיים שלנו כפרט, בעיות זוגיות ונישואין, הורות, יחסים משפחתיים, גירושין, ניהול כעסים, אלימות במשפחה ובין בני זוג ועוד. לא כל אחד יכול ורוצה להגיע לטיפול וגם לא תמיד צריך.

לפעמים, מספיק לקבל אינפורמציה מתאימה ומבוססת שיכולה לעזור לאנשים למצוא את הדרך המתאימה עבורם ולהקל עליהם.
יתירה מזאת, מאד מקל להתמודד עם הקושי כשיש עוד אנשים שחווים כמוך את הקושי שלך או אחרים שמבינים את מה שעובר עליך. זה מפיג את תחושת הבדידות, מנחם ומרגיע. יתכן ובאמצעות ערוץ זה יפתח גם דיאלוג בין האנשים שיוכלו לתמוך ולסייע זה לזה.

לכן, החלטתי מהיום לשתף אותך באינפורמציה בנושאים שונים ומגוונים בתחום העולם הפנימי של האדם ומערכות היחסים השונות שלו במהלך החיים, באמצעות מאמרים מקצועיים, תכנים שונים, מחשבות וטיפים שיועברו אליך על ידי מידי פעם.

אני אשמח לקבל תגובות, שאלות, התייחסויות, מחשבות וכל פניה בכל נושא שתועבר אלי. אני מבטיחה שאני, ביחד עם אנשי הצוות המקצועיים של מכון רעות, נעמוד לרשותך, נתייחס לכל הפניות אלינו ונשתדל לתת את המענה המתאים לכל בקשה או שאלה.

אז בואו נתחיל והפעם נעסוק בשאלה איך לעבור את הפסח בשלום בהיבט המשפחתי- זוגי.
חג הפסח עומד בפתחנו ואיתו הכנות רבות כמו גם המפגש המשפחתי והשהות הממושכת ביחד במהלך כל החג העלול לעורר שדים מרבצם.

חג זה כמו חגים נוספים אחרים הוא חג משפחתי בו מתכנסת כל המשפחה המורחבת ככתוב בהגדה "הלילה הזה כולנו מסובין..".
במשפחות רבות עולות התלבטויות ושאלות כגון, אצל מי חוגגים את החג ובמיוחד, את ליל הסדר. לעיתים, השאלה הזו והשהיה הממושכת במחיצת המשפחה הקרובה והמשפחה המורחבת מעלה יחסים טעונים בתוך המשפחה, דפוסי יחסים מורכבים ומסובכים מן העבר או מן ההווה, נורמות, ערכים והרגלים שונים המתנגשים, לפעמים, אלו עם אלו וקשיים אחרים נוספים שבשגרת החולין היומיומית ניתן להתכחש להם ולהימנע ממגע ישיר איתם.
בחגים עצמם ובתקופת חול המועד, בה אנשים רבים אינם עובדים ומצופה מהם לבלות עם בני המשפחה יכול לעלות מתח רב ביחסים, לחץ ואפילו תחושה של חנק ושלילת מרחב החופש שנגרמת עקב כך שאין את הלגיטימציה והאפשרויות השונות להתרחק למסגרות הרגילות.

אם ישנם קונפליקטים לא פתורים בין בני משפחה הרי השהות הממושכת המשותפת ביחד יכולה לחדד ולהעצים את הקונפליקטים האלה, להעלות אותם בגלוי על פני השטח ולגרום למתח, אי שקט ובמיוחד, למריבות ולסכסוכים מיותרים. גם אם יש דפוסי כוח ושליטה בין בני זוג ובמשפחה הרי שההתחככות המרובה ביחד מזמנת הזדמנויות למאבקים עד כדי אלימות. במשפחות רבות החגים הם בבחינת "שטח אש" שצריך לפסוע בו בזהירות ולנקוט בו יותר התחשבות אחד עם השני.
בכל מקרה כדאי לטפל בקונפליקטים ובבעיות הלא פתורות גם אחרי החג כדי שלא יחריפו וכדי לחיות חיים מלאי טעם, שמחה וסיפוק.

לכן, בין כל ההכנות הרבות שמתכוננים לחג, ניקיון וחידוש פני הבית, ארגון וסידור דברים מחדש, קניות, מתנות וכד' מומלץ להכין גם את עצמנו למפגש המשפחתי במהלך החג ע"י כך שנגיע אליו בגישה פתוחה וחיובית ונעלה את המודעות ותשומת הלב שלנו לצרכים שלנו וכיצד היינו רוצים לבלות את החג. אח"כ נראה מי השותפים שלנו ונבין את צרכיהם ורצונותיהם וממה הם נובעים.
לשם כך, כל אחד צריך להבין קודם כל את עצמו ורצונותיו ולדבר עליהם בגלוי ובפתיחות עם בני הזוג או בני המשפחה הקרובים ואפילו, עם הילדים.
שיחה גלויה וישירה כזו צריכה לצאת מנקודת מוצא שלכל אחד מותר לבטא את רצונותיו השונים ואף המנוגדים וזה בסדר. כל אחד הוא עולם אחר ולכן, יש לו רשות להביע את עצמו בחופשיות ללא פחד או כפייה כאדם ייחודי ואינדיבידואלי.

יש לנהל דיאלוג פתוח, להקשיב לזולת בתשומת לב, להבין אותו ולוודא שהבנת אותו נכון, לבטא את עצמך ואז למצוא את הדרך המשותפת המתאימה לכם.

אין צורך וזה אף מיותר להפוך את הפסח והרצונות השונים למאבק כוח מי חזק וצודק יותר. זה חג וזה זמן לחגוג ולשמוח.
כל אחד רוצה וזקוק להרגיש שיש לו מקום לבטא את עצמו בחופשיות ובביטחון. ואכן, יש לתת מקום ולגיטימציה לכל הצרכים השונים ולכן, רצוי להגיע לפתרון של פשרה בה יש את רוב הצרכים של כולם. יש ליצור מציאות בה כולם מרוויחיםwin –win situation) ). בדרך זו כולם ירגישו בטוחים, נינוחים, רגועים ומסופקים.

איפה שיש רק שני רצונות והם מנוגדים כדאי ומומלץ למצוא את הדרך השלישית המורכבת הכוללת פחות או יותר את הצרכים של כולם. לשם כך, צריך להיות פתוח לרעיונות חדשים ולחשוב יצירתי.
גם הבנה לצרכים של האחר וביטויה בדרך אמפטית, לעיתים, מספיקה.

עכשיו, כשאתם פתוחים לקבל את השונות של האחר בגישה חיובית וכשכל אחד יודע מה האחרים רוצים וזקוקים ויודעים את הדרך כדי להשיג את הפשרה הרצויה כבר קל יותר לתכנן תוכניות, עם מי, מתי, כיצד ואיפה מבלים את החג. שיהיה בילוי נעים!

לחצו על הקישור ותקראו עוד על איך לעבור את הפסח בשלום.

חג הפסח מביא איתו את האביב ומסמל התחדשות ופריחה, קחו אותו כהזדמנות לצמיחה והתרעננות גם בחייכם.

אני מאחלת לך ולבני משפחתך חג פסח שמח, רגוע, מלא באור, באהבה ובהנאה.
אריאלה
מנהלת מכון רעות - לטיפול זוגי, משפחתי ואישי
פסיכותרפיסטית ומטפלת זוגית ומשפחתית